וּמַאי תְּחִילַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן דְּקָא אָמַר – לְהַרְחִיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַרְחִיקָהּ מִן הַקּוֹרָה שֶׁל מַעְלָה יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ.

ומאי [ומה פירוש] תחילת שליש העליון דקא אמר [שהוא אומר]? כוונתו להרחיקה, שלא להרחיקה מן הקורה של מעלה יותר משליש גובה הפתח.

אָמַר רָבָא: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַאי טַעְמָא? רַבָּנַן אָמְרִי: כְּדֵי שֶׁיִּפְגַּע בַּמְּזוּזָה מִיָּד, רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא אוֹמֵר: כִּי הֵיכִי דְּתִינְטְרֵיהּ.

אמר רבא: מצוה להניחה את המזוזה בפתח, בטפח הסמוך לרשות הרבים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רבנן אמרי [חכמים אומרים]: כדי שיפגע במזוזה מיד, שמיד שנכנס לפתח הבית יפגוש במצוה. רב חנינא מסורא אומר: כי היכי דתינטריה [כדי שתשמור אותו] המזוזה מבחוץ, כמו מה ש

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – מֶלֶךְ יוֹשֵׁב מִבִּפְנִים וְעַם מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, עֲבָדָיו יוֹשְׁבִין מִבִּפְנִים וְהוּא מְשַׁמְּרָן מִבַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ שׁוֹמְרֶךָ ה׳ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ״.

אמר ר׳ חנינא: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם — המלך יושב מבפנים ועם (עמו, עבדיו) משמרין אותו מבחוץ, ואילו מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, ישראל עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ על ידי המזוזה, שנאמר: ״ה׳ שומרך ה׳ צלך על יד ימינך״ (תהלים קכא, ה).

דָּרַשׁ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הֶעֱמִיק לָהּ טֶפַח – פְּסוּלָה. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: הִנִּיחָהּ בְּפַצִּין אוֹ שֶׁטָּלָה עָלֶיהָ מַלְבֵּן, אִם יֵשׁ שָׁם טֶפַח – צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת, אִם לָאו – אֵינוֹ צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת!

דרש ברבים רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: אם העמיק לה טפח, הכניס את המזוזה בעומק טפח במזוזת הפתח — הרי היא פסולה. ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם נאמר שמסייעת לו] הברייתא, ששנינו בה: הניחה בפצין כלומר, בעומק מזוזת העץ של הפתח, או ש לאחר שקבעה בפתח טלה עליה מלבן, הוסיף לפתח מסגרת פנימית שמכסה את המזוזה, אם יש שם עומק טפח — צריך מזוזה אחרת, אם לאו — אינו צריך מזוזה אחרת!

כִּי תַּנְיָא הַהִיא, בְּפֶתַח שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת.

ודוחים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה הברייתא ההיא], הרי זה בפתח שאחורי הדלת שיש פתח נוסף מעברו השני של הפצים, ופצים זה משמש לשני הפתחים, ובאה הברייתא לומר שאם יש בעובי הפצים טפח — כל פתח חשוב לעצמו, וצריך ליתן מזוזה לכל אחד מהם.

הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: פֶּתַח שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אִם יֵשׁ שָׁם טֶפַח – צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת, וְאִם לָאו – אֵינוֹ צָרִיךְ מְזוּזָה אַחֶרֶת! כֵּיצַד קָתָנֵי.

ומקשים: הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנינו] הלכה זו בהמשך אותה ברייתא: פתח שאחורי הדלת, אם יש שם טפח — צריך עוד מזוזה אחרת, ואם לאו — אינו צריך מזוזה אחרת! ומשיבים: כיצד קתני [הוא שונה], כלומר, אין שם שני דינים, אלא דין אחד שהברייתא ממשיכה ומפרשת: באיזה מקרה שנינו שאם יש שם טפח צריך מזוזה אחרת וכו׳ — כגון פתח שאחורי הדלת.

תָּנָא: הֶעֱמִיד לָהּ מַלְבֵּן שֶׁל קָנִים, חוֹתֵךְ שְׁפוֹפֶרֶת וּמַנִּיחָהּ. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶעֱמִיד וּלְבַסּוֹף חָתַךְ וְהִנִּיחָהּ, אֲבָל חָתַךְ וְהִנִּיחַ וּלְבַסּוֹף הֶעֱמִיד – פְּסוּלָה, ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.

ועוד בענין קביעת המזוזה, תנא [שנה החכם]: העמיד לה בפתח מלבן של קנים, ואינו יכול לקבוע את המזוזה במסמרים לקנים — חותך מעין שפופרת מן הקנה הימני ומניחה את המזוזה במקום אותה שפופרת. אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: לא שנו שעושים כן, אלא במקרה שהעמיד את המלבן תחילה ולבסוף חתך שפופרת והניחה למזוזה, אבל אם קודם שהעמיד את המלבן חתך ממנו שפופרת והניח במקומה מזוזה, ולבסוף העמיד את המלבן בפתח — פסולה, כי נאמר ״תעשה״ — ולא מן העשוי, וכאן נתן את המזוזה במלבן קודם שנתחייב במזוזה.

וְאָמַר רָבָא: הָנֵי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה. מַאי פִּיתְחֵי שִׁימָאֵי? פְּלִיגִי בָּהּ רַב רִיחוּמִי וְאַבָּא יוֹסֵי, חַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ תִּקְרָה, וְחַד אָמַר: דְּלֵית לְהוּ שַׁקוֹפֵי.

ואמר רבא: הני [אותם] פיתחי שימאי [פתחים שימאים, פגומים] פטורין מן המזוזה. ושואלים: מאי [מה הם] פיתחי שימאי? פליגי בה [נחלקו בכך] רב ריחומי ואבא יוסי, חד [אחד מהם] אמר: דלית להו [שאין להם] תקרה כלל, וחד [ואחד מהם] אמר: דלית להו שקופי [שאין להם משקוף].

אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: אַכְסַדְרָה פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהּ פַּצִּימִין. הָא יֵשׁ לָהּ פַּצִּימִין – חַיָּיב? לְחִיזּוּק תִּקְרָה הוּא דַּעֲבִידִי!

אמר רבה בר שילא, אמר רב חסדא: אכסדרה (מבנה בכניסה לבית, שפרוץ לגמרי מצידו הקדמי) פטורה מן המזוזה, לפי שאין לה פצימין מכאן ומכאן. ושואלים: הא [הרי] אם יש לה פצימין חייב? הרי הפצימים הללו אינם לשם פתח, אלא לחיזוק תקרה הוא דעבידי [שעשויים]!

הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ פַּצִּימִין – פְּטוּרָה, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֶלָּא לְחִיזּוּק לַתִּקְרָה. אֲמַר אַבַּיֵי: חָזֵינָא לְהוּ לְאִיסְפְּלִידֵי דְּבֵי מָר דְּאִית לְהוּ פַּצִּימֵי וְלֵית לְהוּ מְזוּזָתָא, קָסָבַר: לְחִיזּוּק תִּקְרָה הוּא דַּעֲבִידִי.

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: אף על פי שיש לה פצימין — פטורה, לפי שאין עשויין לשם פתח אלא לחיזוק לתקרה. ובדומה לכך אמר אביי: חזינא להו לאיספלידי דבי מר [ראיתי את האכסדראות של בית אדוני, רבה] דאית להו פצימי ולית להו מזוזתא [שיש להן פצימים ואין להם מזוזות], קסבר [כסבור הוא]: לחיזוק תקרה הוא דעבידי [שעשויים].

מֵיתִיבֵי: בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת – חַיָּיבִין בִּמְזוּזָה! בְּאַכְסַדְרָה דְּבֵי רַב. אַכְסַדְרָה דְּבֵי רַב כְּאִינְדְּרוֹנָא מְעַלְּיְיתָא הוּא! בְּאַכְסַדְרָה רוֹמִיתָא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: בית שער (מבנה בכניסה לחצר) וכן אכסדרה או מרפסת — חייבין במזוזה! ומשיבים: שם מדובר ב אכסדרה דבי [של בית] רב, שהיא סגורה מכל הצדדים וגם בכיוון הכניסה, אלא שהדפנות אינן מגיעות עד לתקרה. ומקשים: אכסדרה דבי [של בית] רב כאינדרונא מעלייתא [כחדר מעולה] הוא, ואין מקום להגדירה כאכסדרה לענין זה! אלא מדובר שם באכסדרה רומיתא [רומאית], שאף על פי שעשויה חלונות חלונות, ולא כתלים ממש, חייבת במזוזה.

אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: בֵּי הַרְזִיקִי חַיָּיב בִּשְׁתֵּי מְזוּזוֹת. מַאי בֵּי הַרְזִיקִי? אָמַר רַב פַּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בֵּית שַׁעַר הַפָּתוּחַ לְחָצֵר, וּבָתִּים פְּתוּחִין לְבֵית שַׁעַר.

אמר רחבה, אמר רב יהודה: בי הרזיקי חייב בשתי מזוזות. ושואלים: מאי [מה פירוש] בי הרזיקי? אמר רב פפא סבא [הזקן] משמיה [משמו] של רב: בית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחין גם כן לבית שער, והוא צריך לשתי מזוזות, אחת לכניסה מן החצר אל תוכו, ואחת לכניסה ממנו לבתים.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁעַר הַפָּתוּחַ לְגִינָּה וּלְקִיטוֹנִית – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִידּוֹן כְּקִיטוֹנִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִידּוֹן כְּבֵית שַׁעַר. רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִגִּינָּה לַבַּיִת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב, מַאי טַעְמָא? בִּיאָה דְּבַיִת הִיא,

תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שער הפתוח מצד אחד לגינה שהיא פטורה ממזוזה, ו מצד שני לקיטונית (חדר קטן) שחייבת במזוזה — ר׳ יוסי אומר: נידון כקיטונית וצריך מזוזה, וחכמים אומרים: נידון כבית שער של הגינה, ופטור ממזוזה. ובפירוש מחלוקת זו נחלקו אמוראים. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בפתח שבו נכנסים מגינה לבית, כלומר, בפתח של בית השער לקיטונית — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהוא חייב במזוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דרך ביאה לבית היא, והבית חייב במזוזה.

כִּי פְּלִיגִי – מִבַּיִת לַגִּינָּה, מָר סָבַר: קִיטוֹנִית עִיקָּר, וּמָר סָבַר: גִּינָּה עִיקָּר.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בפתח מבית לגינה כלומר, בפתח של בית השער לגינה, מר סבר [חכם זה, ר׳ יוסי, סבור]: קיטונית שבית השער פתוח אליה היא עיקר, ומשום כך רואים את הפתח שבין הגינה לבית השער כפתח הבית, ולכן הוא חייב במזוזה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: הגינה עיקר בפתח זה, והיא אינה צריכה מזוזה.

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִבַּיִת לַגִּינָּה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָטוּר, מַאי טַעְמָא? פִּיתְחָא דְּגִינָּה הוּא, כִּי פְּלִיגִי – מִגִּינָּה לַבַּיִת, מָר סָבַר: בִּיאָה דְּבַיִת הוּא, וּמָר סָבַר: כּוּלָּהּ

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הפתח מבית לגינה כלומר, הפתח שבין בית השער לגינה — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהוא פטור ממזוזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? פיתחא [פתח] של הגינה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בפתח מגינה לבית, כלומר, בפתח שבין בית השער לקיטונית, מר סבר [חכם זה, ר׳ יוסי, סבור]: ביאה של הבית הוא, וחייב במזוזה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: כולה