וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוֹרְתָא! הַהוּא פְּלִיגָא.

ומקשים: והא [והרי] רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא [היו מתפללים בהן בערב]! ומשיבים: ההוא מעשה זה פליגא [חלוק] על ההלכה שאמר רב נחמן.

וּמִי אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: סָפֵק חֲשֵׁיכָה סָפֵק לֹא חֲשֵׁיכָה – לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מַנִּיחַ; הָא וַדַּאי חֲשֵׁיכָה – חוֹלֵץ! הָתָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיתְּמַר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבה בר רב הונא הכי [כך] שלילה הוא זמן תפילין? והא [והרי] אמר רבה בר רב הונא: אם ספק חשיכה ספק לא חשיכה — לא חולץ תפילין, משום שעדיין אין זה לילה ודאי, אבל גם לא מניח אותן לכתחילה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם ודאי חשיכה — חולץ! ומשיבים: התם [שם] בערב שבת איתמר [נאמר] הדבר, מפני שאינו רשאי להניח תפילין בשבת, שאינה זמן תפילין, ולא מפני שהוא לילה.

מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: לַיְלָה זְמַן תְּפִילִּין – שַׁבָּת נַמִי זְמַן תְּפִילִּין! אִי קָסָבַר: שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין – לַיְלָה נַמִי לָאו זְמַן תְּפִילִּין, דְּמֵהֵיכָא דְּמִמַּעֲטָא שַׁבָּת מֵהָתָם מִמַּעֲטִי לֵילוֹת!

על תירוץ זה מקשים: מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור] שלילה הוא זמן תפילין, אם כן שבת נמי [גם כן] זמן תפילין. אי קסבר [אם הוא סבור]: שבת לאו [אינה] זמן תפילין, אם כן לילה נמי [גם כן] לאו [אינו] זמן תפילין, דמהיכא דממעטא [שהרי מאותו מקום שמתמעטת] השבת מתפילין, מהתם ממעטי [משם מתמעטים] גם ה לילות!

דְּתַנְיָא: ״וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה״, ״יָמִים״ – וְלֹא לֵילוֹת, ״מִיָּמִים״ – וְלֹא כָּל יָמִים, פְּרָט לְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא נֶאֱמַר חוּקָּה זוֹ אֶלָּא לְפֶסַח בִּלְבָד!

דתניא [ששנויה ברייתא]: לאחר הציווי על התפילין נאמר: ״ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה״ (שמות יג, י), ומכאן נדייק: ״ימים״ — ולא לילות, ״מימים״ — הרי זה בא למעט: ולא כל הימים, פרט לשבתות וימים טובים, אלו דברי ר׳ יוסי הגלילי. ר׳ עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד, שבו עוסקת בעיקר פרשיה זו, לומר שצריך לעשותו מידי שנה בשנה, ולא לענין תפילין. ואם כן, ר׳ יוסי הגלילי שממעט לילה מתפילין — ממעט גם שבת!

נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא; דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילִּין בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״ – מִי שֶׁצְּרִיכִין אוֹת, יָצְאוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁהֵן גּוּפָן אוֹת.

ומשיבים: רבה בר רב הונא נפקא ליה [יוצא לו] פטור תפילין בשבת ממקור אחר, מהיכא דנפקא ליה [ממקום שיוצאת לו] הלכה זו לר׳ עקיבא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר: ״והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״ (שם טז), ויש לדייק: דברים אלו אמורים דווקא במי שצריכין אות, סימן וזכר ליציאת מצרים, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן (עצמם) אות וזכר ליציאת מצרים.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה – עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עוֹבֵר בְּלָאו. לֵימָא, בְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶילְעָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶילְעָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֵר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה,

ועוד בענין תפילין בלילה, אמר ר׳ אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר ב מצות עשה, ור׳ יוחנן אמר: עובר בלאו, במצות לא תעשה. ושואלים: לימא [האם לומר] כי ב דברי ר׳ אבין אמר ר׳ אילעא קא מיפלגי [חלוקים הם], שאמר ר׳ אבין אמר ר׳ אילעא: כל מקום שנאמר בתורה ״השמר״ או ״פן״ או ״אל״ — אינו אלא מצות לא תעשה,

דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אָבִין?

דמר אית ליה [שחכם זה, ר׳ יוחנן, יש לו, סבור] כר׳ אבין, ולפיכך מה שנאמר: ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים״ ולא לילות, הוא מצות לא תעשה, ומר לית ליה [וחכם זה, ר׳ אלעזר, אין לו, אינו סבור] כר׳ אבין, ו״שמרת״ הוא מצות עשה?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶילְעָא, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מַר סָבַר: ״הִשָּׁמֵר״ דְּלָאו – לָאו, וְ״הִשָּׁמֵר״ דַּעֲשֵׂה – עֲשֵׂה, וּמָר סָבַר: ״הִשָּׁמֵר״ דַּעֲשֵׂה נַמִי לָאו.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם] סבורים הם כדברי ר׳ אבין אמר ר׳ אילעא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר׳ אלעזר, סבור]: ״השמר״ שכתוב בענין של לאו, כאשר יש ציווי האוסר לעשות דבר — הרי הוא לאו, ו״השמר״ שנאמר לגבי מצות עשה — נחשב מצות עשה, ולפיכך ״ושמרת״ האמור במצות עשה של תפילין הוא מצות עשה, ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יוחנן, סבור]: ״השמר״ שכתוב במקום של עשה נמי [גם כן] לאו הוא.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְאִם לְשָׁמְרָן – מוּתָּר. וַאֲמַר רָבִינָא: הֲוָה יָתֵיבְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי וְחָשַׁךְ וְהִנִּיחַ תְּפִילִּין, וַאֲמַרִי לֵיהּ: לְשָׁמְרָן קָא בָּעֵי לְהוּ מָר? וַאֲמַר לִי: אִין, וַחֲזִיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ דְּלָאו לְשָׁמְרָן הוּא בָּעֵי, קָסָבַר: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן.

ואמר ר׳ אלעזר: אף על פי שאסור להניח תפילין בלילה, אם עושה כן כדי לשמרן, שלא ייגנבו וכיוצא בזה — מותר. ואמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב לפני] רב אשי וחשך היום והניח תפילין, ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לשמרן קא בעי להו מר [רוצה אותן אדוני]? ואמר לי: אין [כן], וחזיתיה לדעתיה [וראיתי את דעתו] דלאו [שלא] לשמרן הוא בעי [צריך], אלא שהוא סבור שהלכה כדעת האומרים שלילה זמן תפילין, אבל קסבר [סבור היה]: הלכה היא ואין מורין כן לאחרים, ולכן השיב לי כפי שהשיב.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: חַיָּיב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִילִּין בְּכָל שָׁעָה, קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ: וּמַה צִּיץ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא אַזְכָּרָה אַחַת – אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד״ שֶׁלֹּא תַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, תְּפִילִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ שבראש הכהן הגדול: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה׳, שחקוק בו ״קדש לה׳ ", אמרה תורה: ״והיה על מצחו תמיד״ (שמות כח, לח), וכוונתו — שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה של שם ה׳, על אחת כמה וכמה!

תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָדְךָ״ – זוֹ שְׂמֹאל; אַתָּה אוֹמֵר: שְׂמֹאל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַף יָדִי יָסְדָה אָרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״, וְאוֹמֵר: ״יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים״, וְאוֹמֵר: ״לָמָּה תָּשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַּלֵּה״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״על ידך״ (שם יג, ט) — זו יד שמאל. אתה אומר: שמאל, או אינו אלא ימין? תלמוד לומר: ״אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים״ (ישעיהו מח, יג), משמע שסתם ״יד״ — יד שמאל היא. ו כן הוא אומר בפסוק אחר: ״ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים״ (שופטים ה, כו), ואומר: ״למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה״ (תהלים עד, יא), שמכולם עולה ש״יד״ היא יד שמאל.