״אַךְ״ חִלֵּק! שָׁאנֵי הָכָא, דִּבְגוּלְגּוֹלֶת תְּלָא רַחֲמָנָא.

״אך פדה תפדה את בכור האדם״ (במדבר יח, טו), ובכך חלק הכתוב, לומר שיש בכור שאינו נפדה, והוא זה שנטרף. והרי תינוק זה בעל שני ראשים כנטרף הוא, שבודאי איננו עתיד לחיות! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין פדיון הבן, שבגולגולת תלא רחמנא [תלתה התורה], שנאמר: ״ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת״ (שם ג, מז), ומכאן שיש מקרה בו צריך לפדות בבכור יותר מגולגולת אחת.

אָמַר מָר: ״יָדְךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרֶת. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל יָדְךָ״ – זוֹ גּוֹבַהּ שֶׁבַּיָּד; אַתָּה אוֹמֵר: זוֹ גּוֹבַהּ שֶׁבַּיָּד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל יָדְךָ מַמָּשׁ? אָמְרָה תּוֹרָה: הַנַּח תְּפִילִּין בַּיָּד וְהַנַּח תְּפִילִּין בָּרֹאשׁ, מַה לְּהַלָּן בְּגוֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ – אַף כָּאן בְּגוֹבַהּ שֶׁבַּיָּד.

ושבים למה שאמר מר [החכם]: ״ידך״ (שמות יד, ט) — זו קיבורת שבזרוע. ומבארים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: ״על ידך״ (שם) — זו גובה שביד, המקום הגבוה שביד. ויש לשאול: אתה אומר: זו גובה שביד, או אינו אלא על ידך ממש, כף היד? לכך יש להשיב, אמרה תורה: הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בגובה שבראש, כאשר יבואר להלן — אף כאן בגובה שביד.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה לְךָ לְאוֹת״ – לְךָ לְאוֹת, וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם…וּקְשַׁרְתֶּם״ – שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.

ר׳ אליעזר אומר: אינו צריך לראיה זו, הרי הוא אומר: ״והיה לך לאות על ידך״ (שם יג, ט), לומר: לך לאות ולא לאחרים לאות, שצריך להניח את התפילין של יד במקום שאינו נראה לאחרים, והוא הזרוע המכוסה בדרך כלל, ולא על כף היד. ר׳ יצחק אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא, הרי הוא אומר: ״ושמתם את דברי אלה על לבבכם... וקשרתם״ (דברים יא, יח), לומר שתהא שימה של התפילין כנגד הלב, והוא על הקיבורת שבזרוע.

רַבִּי חִיָּיא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא מְכַוֵּין וּמַנַּח לֵיהּ לַהֲדֵי לִיבֵּיהּ. רַב אַשִׁי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּאַמֵימָר, הֲוָה צִירְיָא בִּידֵיהּ וְקָא מִתְחַזְיָין תְּפִילִּין, אֲמַר לֵיהּ, לָא סָבַר לָהּ מָר: לְךָ לְאוֹת – וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת? אֲמַר לֵיהּ: בִּמְקוֹם לְךָ לְאוֹת אִיתְּמַר.

מסופר, ר׳ חייא ורב אחא בריה [בנו] של רב אויא היה מכוין ומנח ליה להדי ליביה [ומניח אותו כנגד ליבו]. מסופר, רב אשי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] אמימר, הוה ציריא בידיה וקא מתחזיין [היה חתך בשרוול ידו של אמימר, ונראו] התפילין, שלא היו מכוסים בבגד, אמר ליה [לו] רב אשי: לא סבר לה מר [האם אין אדוני סבור] שנאמר ״לך לאות״ ולא לאחרים לאות? אמר ליה [לו]: לא נאמר שהתפילין חייבים להיות מוסתרים, אלא שצריך להניח במקום שהוא לך לאות איתמר [נאמר].

גּוֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בֵּין עֵינֶיךָ״ – זוֹ גּוֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ; אַתָּה אוֹמֵר: זוֹ גּוֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֵּין עֵינֶיךָ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר כָּאן ״בֵּין עֵינֶיךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת״, מַה לְּהַלָּן בְּגוֹבַהּ שֶׁבָּרֹאשׁ, מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה קָרְחָה – אַף כָּאן בְּגוֹבַהּ שֶׁל רֹאשׁ, מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה קָרְחָה.

וביחס למה ששנינו בברייתא שתפילין של ראש הם בגובה שבראש, מבארים: מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: ״בין עיניך״ (שמות יג, ט) — זו גובה שבראש. ויש לשאול: אתה אומר: זו גובה שבראש, או אינו אלא בין עיניך ממש? ועל כך יש להשיב: נאמר כאן ״בין עיניך״, ונאמר להלן ״לא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ (דברים יד, א), מה להלן בקרחה, כוונתו בגובה שבראש, מקום שעושה בו קרחה, שהרי אין קרחה אלא במקום שיער — אף כאן בתפילין הרי זה בגובה של ראש, באותו מקום שעושה קרחה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, אָמְרָה תּוֹרָה: הַנַּח תְּפִילִּין בַּיָּד הַנַּח תְּפִילִּין בָּרֹאשׁ, מַה לְּהַלָּן בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִיטָּמֵא בְּנֶגַע אֶחָד – אַף כָּאן בְּמָקוֹם הָרָאוּי לִיטָּמֵא בְּנֶגַע אֶחָד;

ר׳ יהודה אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא אמרה תורה: הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בתפילין של יד, מדובר במקום הראוי ליטמא בנגע אחד של צרעת, שהוא נגע עור בשר — אף כאן בתפילין של ראש, מדובר במקום הראוי ליטמא בנגע אחד, נגע של מקום שיער,

לְאַפּוּקֵי ״בֵּין עֵינֶיךָ״, דְּאִיכָּא בָּשָׂר וְשֵׂעָר, דְּאִיכָּא שֵׂעָר לָבָן וְאִיכָּא נַמִי שֵׂעָר צָהוֹב.

לאפוקי [להוציא] המקום שהוא ״בין עיניך״ ממש, דאיכא [שיש שם] בשר ושער גבות העיניים, דאיכא [שיש] בו טומאה בשער לבן שצמח בנגע, כדין נגעי עור הבשר, ואיכא נמי [ויש גם כן] טומאה בשער צהוב הצומח בנגע, כדין נגעי הראש והזקן.

״אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַב יוֹסֵף: סָדִין בְּצִיצִית אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

שנינו במשנה: ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת, ואין המצוה מתקיימת בפחות מכך. ר׳ ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצוות נפרדות, ואינן מעכבות זו את זו. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם]? אמר רב יוסף: סדין של פשתן בציצית (שהיא עשויה צמר) איכא בינייהו [יש ביניהם], האם ניתן להתעטף בסדין כאשר יש בו פחות מארבע ציציות, שלדעת התנא הראשון שאין כאן מצוה — אסור הדבר משום לבישת שעטנז, ולדעת ר׳ ישמעאל מותר הדבר, שהרי כל ציצית מצוה לעצמה היא, ואיסור שעטנז הותר במצות ציצית.

רָבָא בַּר אָהִינָא אֲמַר: טַלִּית בַּעֲלַת חָמֵשׁ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

רבא בר אהינא אמר: טלית בעלת חמש כנפות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], האם גם הכנף החמישית חייבת בציצית, מפני שכל אחת מצוה לעצמה, או שמא אין כאן אלא מצוה אחת של ארבע ציציות.

רָבִינָא אֲמַר: דְּרַב הוּנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצוּיֶּיצֶת כְּהִלְכָתָהּ בְּשַׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת.

רבינא אמר: מה שאמר רב הונא איכא בינייהו [יש ביניהם], שאמר רב הונא: היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה לרשות הרבים בשבת בשגגה — חייב חטאת משום הציציות, שאינן נחשבות כחלק מלבושו, והריהו כנושא משוי. ונחלקו במקרה שהיו בטלית פחות מארבע ציציות, שלדעת תנא קמא אינה מצוייצת כהלכתה וחייב חטאת, ולדעת ר׳ ישמעאל שבכל אחת יש מצוה — אין זה נחשב משוי, ופטור.

אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הַאי מַאן דְּבַצְרֵיהּ לִגְלִימֵיהּ – לָא עָבֵיד וְלָא כְלוּם, שַׁוְיֵיהּ טַלִּית בַּעֲלַת חָמֵשׁ.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: האי מאן דבצריה לגלימיה [מי שחתך את גלימתו בפינה] — לא עביד [לא עשה] ולא כלום לפוטרה מדין ציצית, כי שוייה [עשה אותה] לטלית בעלת חמש שחייבת בציצית.

אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: הַאי מַאן דְּצַיְּירֵיהּ לִגְלִימֵיהּ – לָא עֲבַד וְלָא כְלוּם; מַאי טַעְמָא? דִּכְמַאן דְּשַׁרְיֵיהּ דָּמֵי, וּתְנַן נַמִי: כָּל חֲמָתוֹת הַצְּרוּרוֹת טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל עֲרָבִיִּים.

אמר רב משרשיא: האי מאן דצייריה לגלימיה [מי שצרר, קשר את גלימתו] — לא עבד [לא עשה] ולא כלום לפוטרה מציצית. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דכמאן דשרייה דמי [שכמי שהתירה היא נחשבת], שהרי אפשר להתירה כל עת. ותנן נמי [ושנינו גם כן]: כל חמתות הצרורות (נודות קשורות) ששוליהן אינם תפורים אלא קשורים — טהורות כלומר, אינן מקבלות טומאה, משום שאינן נחשבות לכלי קיבול, מפני שהקשרים עומדים להתרה, חוץ מ חמתות של ערביים שהיו עושים את החמתות שלהם קשורות באופן קבוע.

אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא: הַאי מַאן דְּחַיְיטֵיהּ לִגְלִימֵיהּ – לָא עֲבַד וְלָא כְלוּם, אִם אִיתָא דְּלָא מִיבָּעֵי לֵיהּ, לִיפְסוֹק וְלִישְׁדְּיֵיהּ.

אמר רב דימי מנהרדעא: האי מאן דחייטיה לגלימיה [מי שתפר את גלימתו] שקיפל את טליתו שהיתה ארוכה, ותפר את הכפל — לא עבד [לא עשה] ולא כלום, שנחשב הדבר כאילו לא תפר, ויטיל את הציציות בקרנות המקוריות, כי אם איתא דלא מיבעי ליה [אם באמת אינו צריך אותו את החלק המקופל], ליפסוק ולישדייה [שיחתכנו ויזרקנו].

״רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ.

שנינו במשנה, ר׳ ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע הציציות ארבע מצות נפרדות הן. אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר׳ ישמעאל. ומוסיפה הגמרא: ולית הלכתא כותיה [ואין הלכה כמותו].

רָבִינָא הֲוָה קָא אָזֵיל אַבַּתְרֵיהּ דְּמָר בַּר רַב אַשִׁי בְּשַׁבְּתָא דְּרִיגְלָא, אִיפְסִיק קַרְנָא דְּחוּטֵיהּ וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי; כַּד מְטָא לְבֵיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מֵהָתָם אִיפְסִיק. אֲמַר לֵיהּ: אִי אָמְרַתְּ לִי, מֵהָתָם שְׁדִיתֵיהּ.

וכן מסופר, רבינא הוה קא אזיל אבתריה [היה הולך אחרי] מר בר רב אשי בשבתא דריגלא [בשבת הרגל], איפסיק קרנא דחוטיה [נפסקה, נחתכה, הקרן שבה תלויות הציציות שלו, של מר בר רב אשי] ולא אמר ליה [לו] רבינא ולא מידי [ולא כלום]. כד מטא לביתיה [כאשר הגיע לביתו], אמר ליה [לו] רבינא: מהתם איפסיק [משם, מאמצע הדרך, נפסקה הקרן], אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אי אמרת לי מהתם שדיתיה [אם היית אומר לי, משם הייתי משליך אותה] את הטלית, שכיון שנפסקה אחת הציציות שוב אינו מקיים מצוה בשאר, ואסור ללכת בטלית כזו ברשות הרבים, והוא כדעת התנא החולק על ר׳ ישמעאל, כמבואר לעיל.

וְהָא אָמַר מָר: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה!

ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ובכלל זה איסור טלטול בשבת ברשות הרבים!

תַּרְגּוּמָהּ רַב בַּר שַׁבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא:

ומתרצים, הרי תרגומה [תרגם, הסביר אותה] רב בר שבא קמיה [לפני] רב כהנא: