אִילֵימָא חִיסֵּר מִצְוָה דְּלָבָן, וְקִיֵּים מִצְוָה דִּתְכֵלֶת – לְרַבִּי עַכּוּבֵי מְעַכֵּב אַהֲדָדֵי!

אילימא [אם תאמר] שחיסר רק מצוה של לבן, וקיים רק מצוה של תכלת, כיצד יצא ידי חובתו? הלוא ל דעת רבי עכובי מעכב אהדדי [מעכבים הם זה את זה]!

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה וְעָשָׂה מִצְוָה, וּמַאי חִיסֵּר מִצְוָה? דְּלָא עֲבַד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר.

אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שחיסר מצוה ו מכל מקום עשה מצוה, ומאי [ומה פירוש] חיסר מצוה? דלא עבד [שלא עשה] מצוה מן המובחר, שלא הקדים לבן לתכלת. ועשה מצוה — שקיים מצות ציצית, שהרי יש בה לבן ותכלת.

הָתֵינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן מַאי הִיא?

ושואלים: לפירוש זה למשנה, התינח [זה נוח, מובן] מה ששנינו שלבן אינו מעכב את התכלת, שגם אם לא הקדים את הלבן לתכלת — יצא, אלא מה ששנינו על תכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי [מה] היא? כיצד נפרש דבר זה? הלוא הלבן קודם לתכלת!

אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת.

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבה צריך להקדים את התכלת ללבן.

אִיתְּמַר נַמִי, אֲמַר לֵיהּ לֵוִי לִשְׁמוּאֵל: אַרְיוֹךְ, לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי לְהָא מִילְּתָא: הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְסָדִין בְּצִיצִית, דְּמִצְוָה לְאַקְדוּמֵי לָבָן בְּרֵישָׁא,

ומעירים: ענין זה איתמר נמי [נאמר גם כן] באופן אחר, שאמר ליה [לו] לוי לשמואל: אריוך (אריה, מלך)! שכך כינה אותו על שם גדולתו! לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא [אל תשב על רגליך עד שתפרש לי דבר זה]: מה ששנינו, התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, מאי [מה] היא? על מה נאמר? אמר ליה [לו]: לא נצרכא משנה זו אלא ל ענין סדין בציצית, שמצוה לאקדומי [להקדים] את הלבן ברישא [בראש],

מַאי טַעְמָא? ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים תְּכֵלֶת לַלָּבָן לֵית לָן בָּהּ.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר ״ציצית הכנף״ (במדבר טו, לח) לומר שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, ואי אקדים [ואם הקדים] תכלת ללבן לית לן [אין לנו] בה חשש, כשרה היא.

תֵּינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן מַאי הִיא?

ושואלים: תינח [זה נוח, מובן] לגבי מה ששנינו על הלבן שאינו מעכב את התכלת, אבל מה ששנינו על התכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי [מה] היא? כיצד יתפרש? והרי הלבן קודם לתכלת!

אֲמַר לֵיהּ רָמִי בַּר חָמָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת, דְּמִצְוָה לְאַקְדוּמֵי תְּכֵלֶת בְּרֵישָׁא, דְּ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים לָבָן בְּרֵישָׁא לֵית לָן בָּהּ.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבמקרה זה מצוה לאקדומי [להקדים] את התכלת ברישא [בראש], שהרי ״הכנף״ — מין כנף, ו על כך נאמר שאי אקדים לבן ברישא לית לן בה [אם הקדים את הלבן בתחילה אין לנו בה], כלומר, כשר הדבר.

אֲמַר רָבָא: מִידֵי צִיבְעָא קָא גָּרֵים? אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגַרְדּוֹמִין, דְּאִי אִיגַּרְדַּם תְּכֵלֶת וְקָאֵי לָבָן, וְאִי אִיגַּרְדַּם לָבָן וְקָאֵי תְּכֵלֶת – לֵית לָן בָּהּ,

אמר רבא: מידי ציבעא קא גרים [כלום הצבע גורם], שאם הטלית עשויה תכלת צריך להקדים ולתת תכלת לפני הלבן? אלא אמר רבא: לא נצרכא משנתנו ששנינו בה שהתכלת אינה מעכבת את הלבן ולהיפך, אלא ל ענין גרדומין (גדמים), שנחתכו חוטי הציצית לאחר שהטילם בבגד, דאי איגרדם [שאם נגדם] התכלת וקאי [וקיים] הלבן, ואי איגרדם [וכן אם נגדם] הלבן וקאי [וקיים] התכלת — לית לן [אין לנו] בה, כפי

דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוֹמֵי תְכֵלֶת כְּשֵׁרִין, וְגַרְדּוֹמֵי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין. וְכַמָּה שִׁיעוּר גַּרְדּוֹמִין? אָמַר בַּר הַמְדוּרִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּדֵי לְעָנְבָן.

דאמרי [שאומרים] בני ר׳ חייא: גרדומי תכלת כשרין, שגם אם נחתכו חוטי הציצית (שכולה קרויה ״תכלת״ בלשון חכמים) — כשרה, ו כן גרדומי אזוב שמשתמשים בו להזאה של מי פרה אדומה — כשרין. ושואלים: וכמה שיעור יישאר בגרדומין ותהיה הציצית כשרה? אמר בר המדורי אמר שמואל: שיהיו ארוכים כדי לענבן, לעשות בהם עניבה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כְּדֵי לְעָנְבָן – לְעָנְבָן כּוּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי, אוֹ דִּלְמָא כָּל חַד וְחַד לְחוּדֵיהּ? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: האם כדי לענבן, פירושו לענבן כולהו בהדדי [את כולם יחד], או דלמא כל חד וחד לחודיה [שמא כל אחד ואחד לחוד, לעצמו], שהוא שיעור קטן יותר? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: אַלִּימֵי דְּלָא מִיעַנְבִי וְאִי הָווּ קְטִינֵי מִיעַנְבִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: כָּל שֶׁכֵּן דְּמִינְכָּר מִצְוָתַיְיהוּ.

בעי [שאל] רב אשי: אלימי דלא מיענבי [חוטים עבים שאי אפשר לעשות בהם עניבה] ואי הוו קטיני מיענבי [ואם היו דקים היו יכולים לעשות בהם עניבה], מאי [מהו]? אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: כל שכן שהם כשרים אם הם עבים וגדולים, דמינכר מצותייהו [שניכרת מצוותם], אף שאינם נענבים. ושבים לעיקר הדיון על דין המשנה.

וּמַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אֵין לוֹ תְּכֵלֶת – מַטִּיל לָבָן.

ואומרים: ומאן תנא דפליג עליה [ומיהו התנא שחולק עליו] על רבי, וסבור שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה? האי תנא [תנא זה] הוא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ר׳ יצחק אומר משום ר׳ נתן, שאמר משום ר׳ יוסי הגלילי שאמר משום ר׳ יוחנן בן נורי: מי שאין לו תכלת — מטיל רק לבן.

אֲמַר רָבָא, שְׁמַע מִינָּהּ: צָרִיךְ לִקְשׁוֹר עַל כָּל חוּלְיָא וְחוּלְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא צָרִיךְ, הָא דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוֹמֵי תְכֵלֶת כְּשֵׁרִין וְגַרְדּוֹמֵי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין, כֵּיוָן דְּאִישְׁתְּרֵי לֵיהּ עִילַּאי – אִישְׁתְּרֵי לֵיהּ כּוּלָּהּ!

ובענין דברי בני ר׳ חייא שהובאו לעיל, אמר רבא, שמע מינה [למד מכאן] כי צריך לקשור לעשות קשר על כל חוליא וחוליא של גדיל הציצית, לאחר כל מספר כריכות, ואין להסתפק בקשר האחרון שאחריו מתחיל ה״ענף״ של החוטים הפרודים, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שלא צריך, ודי בקשר האחרון, הא דאמרי [זה שאומרים] בני ר׳ חייא: גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין, הרי אם ייפסקו חוטי הציצית במקום הקשר, כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה [כיון שהותר לו הקשר העליון, האחרון — תותר לו הציצית כולה], שלא יהיה לה גדיל.