Menachot 39.b

חזור

מנחות

דף לט:

וּגְדִילָא מִיגְּדִיל, אֲמַר רַב: יָאֵי גְּלִימָא וְלָא יָאֵי תְּכֵלְתָא, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר: יָאֵי גְּלִימָא וְיָאֵי תְּכֵלְתָא.

וגדילא מיגדיל [וכל הציצית היתה גדיל, חוטים כרוכים יחד] בלי ״ענף״ של חוטים פרודים היוצא ממנו. אמר רב: יאי גלימא ולא יאי תכלתא [יפה הגלימה ולא יפה התכלת, הציצית], רבה בר בר חנא אמר: יאי גלימא ויאי תכלתא [יפה הגלימה ויפה התכלת].

רש"י

וגדילא מיגדל כל הציצית היתה גדיל ולא שייר בה ענף כלל:

ולא יאי תכלתא משום דאין בה ענף:

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סָבַר: כְּתִיב ״גְּדִיל״ וּכְתִיב ״פְּתִיל״, אוֹ גָּדִיל אוֹ פְּתִיל;

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? רבה בר בר חנה סבר [סבור]: כתיב [נאמר] בפרשה אחת ״גדיל״ (״גדילים תעשה לך״. דברים כב, יב) וכתיב [ונאמר] בפרשה אחרת ״פתיל״ (״ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת״. במדבר טו, לח), לומר: יכול לעשות או הכל גדיל, או הכל פתיל כל חוט נפרד לעצמו.

תוספות

או גדיל או פתיל למאי דפרישית לעיל דמפתיל שמעינן דבעי ב׳ חוטין תכלת קשיא דהכא דרשינן ליה לאו גדיל או פתיל וי״ל דהא נמי שמעת מינה כיון דבחד פרשה כתיב גדיל ובאידך כתיב פתיל ומיהו קשה דפתיל מציצית נפקא דדרשינן לקמן (מנחות דף מב.) אין ציצית אלא ענף ויש לומר דאיצטריך ציצית לאשמועינן דלאחר עשייתן צריך לפרוד כדאיתא לקמן ובספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה גדילים ת״ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וקשה נמי לרב דדריש ליה הכא מפתיל והתם דריש ליה מציצית:

וְרַב סָבַר: לְעוֹלָם פְּתִיל בָּעֵינַן, וְהַהִיא ״גְּדִילִים״ לְמִנְיָינָא הוּא דְּאָתָא, ״גְּדִיל״ – שְׁנַיִם, ״גְּדִילִים״ – אַרְבָּעָה, עֲשֵׂה גָּדִיל וּפוֹתְלֵיהוּ מִתּוֹכוֹ.

ורב סבר [סבור]: לעולם פתיל גם כן בעינן [צריכים אנו] מלבד הגדיל, וההיא [ואותו] ״גדילים״ שנאמר למניינא הוא דאתא [למנין הפתילים הוא שבא], שאילו היה נאמר ״גדיל״ — הרי אלה שנים, כי גדיל משמעו חוטים שמחוברים לאחד, ומה שנאמר ״גדילים״ כוונתו איפוא ארבעה, ובא הכתוב לומר: עשה גדיל מארבעה חוטים — ופותליהו מתוכו שיהיו פתילים יוצאים ממנו.

רש"י

גדיל שנים כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע ב׳ חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה:

עשה גדיל מד׳ חוטין שישים ד׳ חוטין בחור הטלית ולכשיכפלם ויעשה מהן גדיל יהו שמונה:

ופותליהו מתוכו אותו חוט שכרך בו יהא מן המנין. ל״א ופותליהו מתוכו תנה פתיל ענף למטה:

תוספות

וההוא גדילים למניינא תימה מאי דוחקיה דרב למימר גדילים למניינא נימא דקרא בא לומר תרווייהו בעי גדיל ופתיל ויש לדחוק ולפרש דטעם דרבה בר בר חנה משום דדריש גדילים כמו מיעוט אחר מיעוט משום דכתיב בלשון רבים ואע״ג דליכא גדיל כלל וכי תימא אם כן פתיל דכתב רחמנא למה לי איצטריך דאי לא פתיל הוה פסלינן פתיל וגדיל בהדי הדדי קמשמע לן פתיל ורב סבר למניינא ולא למעט גדילים ותימה רבה בר בר חנה מניינא מנא ליה:

ופותליהו מתוכו פירש בקונט׳ שחוט של כרך מן המניין ובלשון אחר פי׳ שיהא הפתיל דהיינו הענף משולשל למטה ויוצא מן הגדיל ותימה דהא נפקא לן מציצית לקמן (מנחות דף מב.) ובמתניתין פירשתי בע״א שכפלו כעין פתילה והיינו עייף להו מיעף דלקמן (שם):

אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּלֵוִי: חוּטֵי צֶמֶר פּוֹטְרִין בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן.

אמר שמואל משמיה [משמו] של לוי: חוטי צמר פוטרין כלומר, מקיימים בהם מצות ציצית, ב בגד של פשתן.

רש"י

חוטי צמר פוטרין בשל פשתן אותם שני חוטין של לבן אם של צמר הן פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע״ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת שנים חוטין הן דתכלת עמרא נינהו ופוטר בשל פשתן דהא תכלת כתב רחמנא בהדיא לבן דצמר נמי פוטר בשל פשתן משום לבן:

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שֶׁל פִּשְׁתָּן מַהוּ שֶׁיִּפְטְרוּ בְּשֶׁל צֶמֶר? צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתִּים הוּא דְּפָטַר, דְּכֵיוָן דִּתְכֵלֶת פָּטְרָה – לָבָן נַמִי פָּטַר, אֲבָל פִּשְׁתִּים בְּצֶמֶר לָא.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: חוטים של פשתן מהו שיפטרו ב בגד של צמר? וצדדי השאלה: האם נאמר כי צמר בשל פשתים הוא דפטר [שפוטר], שכיון שהתכלת פטרה [פוטרת] בגד פשתים, שפתיל התכלת הוא לעולם עשוי צמר — צמר לבן נמי פטר [גם כן פוטר] בגד פשתים, אבל חוט פשתים בצמר לא יפטור.

תוספות

לבן נמי פטר פירש בקונטרס אע״ג דלא מינא דכנף הוא ולא יתכן לפי מה שפירשתי לעיל דכולהו בר מתכלת איקרו מין לבן אלא הכי פירושא אע״ג דכלאים נינהו:

אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״ – לָא שְׁנָא צֶמֶר בְּפִשְׁתִּים וְלָא שְׁנָא פִּשְׁתִּים בְּצֶמֶר?

או דלמא [שמא] כיון דכתיב [שנאמר]: ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדלים תעשה לך״ (דברים כב, יא— יב) להתיר שעטנז בציצית, אם כן לא שנא [אינו שונה] צמר בפשתים ולא שנא [לא שונה] פשתים בצמר?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: חוּטֵי צֶמֶר פּוֹטְרִין בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן וְשֶׁל פִּשְׁתָּן פּוֹטְרִין בְּשֶׁל צֶמֶר; חוּטֵי צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בְּכָל מָקוֹם, וַאֲפִילּוּ בְּשִׁירָאִין.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר רחבה אמר רב יהודה בפירוש: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר. אגב כך מביאים את המשך דבריו: חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום כלומר, בכל מין של בגד, ואפילו בשיראין (של משי).

רש"י

חוטי צמר ופשתים לבן של פשתים ושל צמר תכלת:

פוטרין בכל מקום בכל מיני בגד ואפי׳ בשיראים דמהו דתימא שיראין פטורין והוו כלאים שלא במקום מצוה קמ״ל דחייבין:

וּפְלִיגָא דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַשִּׁירָאִין פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הַשִּׁירָאִין, וְהַכָּלָךְ, וְהַסְּרִיקִין – כּוּלָּן חַיָּיבִין בְּצִיצִית! מִדְּרַבָּנַן.

ומעירים: ופליגא [וחלוק] הדבר על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית בכלל. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בברייתא: השיראין, והכלך, והסריקין שכולם מיני משי — כולן חייבין בציצית! אמר לו: חייבים הם רק מדרבנן [מדברי סופרים], ולא מדין תורה.

רש"י

השיראין מעיל של משי:

והכלך מעיל שעושין מאותן דגים [הוא בית התולעת] שמצויים במינוי שקורין פלוצי״ל:

סריקין מעיל עשוי מנעורת של משי:

תוספות

ופליגא דרב נחמן הוה מצי למימר דמדרבנן הוא אלא משום שהאמוראים יש להם לבאר דבריהם יותר אי נמי לא מסתבר ליה כמו שנבאר בסמוך:

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וְכוּלָּן, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בָּהֶן; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרַיְיתָא – הַיְינוּ דְּמִישְׁתְּרוּ בְּהוּ כִּלְאַיִם, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הֵיכִי מִישְׁתְּרִי בְּהוּ כִּלְאַיִם? אֵימָא: אוֹ צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים.

הקשה לו: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: וכולן, השיראין והכלך וסריקין — צמר ופשתים יחדיו פוטרין בהן, צמר לתכלת, ופשתן לחוטי הלבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובם הוא מן התורה] — היינו דמישתרו בהו [זהו הטעם שמותרים בהם] כלאים, שנותן בהם יחד צמר לתכלת ופשתים ללבן, אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שחיובם הוא מדברי סופרים], היכי מישתרי בהו [איך מותרים בהם] כלאים? ומשיבים, אימא [אמור]: או חוטי צמר או חוטי פשתים נותנים בהם, ולא שניהם יחד.

רש"י

צמר ופשתים פוטרין בהן קא ס״ד שני חוטין צמר ושני חוטין לבן של פשתים:

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הֵן בְּמִינָן פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַבָּנַן – הַיְינוּ דְּמִיפְטְרוּ בְּמִינָן, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרַיְיתָא, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים הוּא דְּפָטַר!

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דקתני סיפא [ממה שהוא שונה בסוף]: הן, המינים הללו של משי — במינן פוטרין אפשר לעשות מהם ציציות ממין אותו בגד, אבל שלא במינן לבגדים ממין אחר — אין פוטרין. ומעתה, אי אמרת בשלמא דרבנן [נניח אם אומר אתה שחיובם בציצית הוא מדברי סופרים] — היינו דמיפטרו [זהו הטעם שהם נפטרים] ב ציציות שמ מינן, אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה שחיובם מן התורה], הרי מן התורה רק צמר ופשתים הוא דפטר [שפוטר], ולא מינים אחרים!

רש"י

הן עצמן כלך וסריקין במינן פוטרין דאם עשה ציצית בטלית שהוא מינו יצא:

אלא אי אמרת מדאורייתא מחייבין שיראין בציצית היכי פטרה בהו ציצית דכלך הא מדאורייתא ציצית דצמר ופשתים הוא דפוטרין כדאמרינן לעיל צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך:

אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, כִּדְרָבָא. דְּרָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְתִיב: ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״,

ודוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה אין להוכיח], שיש לומר שמן התורה שאר מינים פוטרים במינם, כ דברי רבא. שרבא רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: ״ציצית הכנף״ (במדבר טו, לא) לומר שתהא ממין הכנף, ומשמע — מכל מין של אריג. וכתיב [ומצד אחר נאמר]: ״צמר ופשתים... גדילים תעשה לך״ (דברים כב, יא— יב), ומשמע שעושים גדילים רק מצמר ופשתים!

הָא כֵּיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן; שְׁאָר מִינִין, בְּמִינָן – פּוֹטְרִין, שֶׁלֹּא בְּמִינָן – אֵין פּוֹטְרִין.

הא כיצד? חוטי צמר ופשתים — פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין — במינן הם פוטרין, שלא במינן אין פוטרין.

וְרַב נַחְמָן כִּדְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

ומעירים: ורב נחמן, הסבור שבגד משי פטור מן התורה מן הציצית, מהיכן הוא למד? כדתנא דבי [כמו התנא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל,

רש"י

ורב נחמן דאמר לעיל שיראין מדרבנן הוא דחייבין דאי מדאורייתא לא פטר בהו מינו:

כדתנא דבי ר׳ ישמעאל דאומר אין מחייבין בציצית אלא בגד צמר או בגד פשתים:

תוספות

ורב נחמן דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל תימה הא שפיר שני מדרבנן ויש לומר דלא מסתבר ליה למימר הכי אלא מכח הכי נמי מסתברא וכי דחי ליה צריך למצוא תנא אי נמי לא מסתבר ליה לפלוגי אדרשא דמינה אי לא משכח ליה תנא ונראה דמכולהו תנאי מוכח דאית ליה הכנף מין כנף ולא מייתי דתנא דבי רבי ישמעאל אלא לומר דבגדיהם צמר ופשתים דאי לאו האי טעמא לא מפיק ליה מהכנף מין הכנף ור״ת ורש״י פסקו כרבא משום דהוא בתראה:

דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בְּגָדִים בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים – אַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.

דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה כמה פעמים בסתם, כגון במצות ציצית ״על כנפי בגדיהם״ (במדבר טו, לח), ופרט לך הכתוב באחד מהן שהכוונה לצמר ופשתים, שנאמר בצרעת הבגד: ״בבגד צמר או בבגד פשתים״ (ויקרא יד, מז), יש ללמוד שאף כל בגדים האמורים בתורה הם צמר ופשתים, וכל העשוי מאריג אחר אינו קרוי ״בגד״ מן התורה.

רש"י

בגדים בתורה סתם על כנפי בגדיהם:

ופרט לך בכלאים (דברים כב) וגבי נגעים (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים:

תוספות

אף כל צמר ופשתים תימה מנא ליה דפליג דלמא שאני הכא דאיכא ייתורא דהכנף מין כנף דהכי נמי דריש פרק במה מדליקין (שבת כז.) מאו בגד שאר בגדים לתנא דבי רבי ישמעאל ויש לומר דלא דמי דהתם לא מפקינן בגד דקרא ממשמעותיה דלעולם בגד דקרא צמר ופשתים הוא אלא דמרבינן אף שאר מינין אבל הכא אי דרשת מיניה בשאר מינין א״כ בגד דכתיב ברישא הוי נמי שאר מינין וא״כ מפקת בגד ממשמעותא אי נמי י״ל דרבא לא דריש מייתורא מידי אלא משום דסבר בגדיהם כל בגדיהם משמע ועלה כתיב הכנף מין כנף שמדבר מן הציצית ולפירוש זה על כרחיך תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא:

אֲמַר אַבַּיֵי: וְהַאי תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפְּקָא מֵאִידָךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֶּגֶד״ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד צֶמֶר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים, וְהַכָּלָךְ וְהַסְּרִיקִין וְהַשִּׁירָאִין, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ בֶּגֶד״.

אמר אביי: והאי תנא דבי [ותנא זה מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי [מוציא מדבריו של תנא אחר של בית] ר׳ ישמעאל, הסבור שכל מיני האריגים בכלל ״בגד״. דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: נאמר ״בגד״ (שם), אין לי אלא בגד צמר, מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה כלומר, צמר של עזים, ו כן הכלך והסריקין והשיראין, שהם מיני משי, מנין שגם בהם נוהג דין זה? תלמוד לומר: ״או בגד״, לרבות, שגם אלה בכלל.

רש"י

מפיק מאידך תנא כו׳ דהא אידך מרבה כל הבגדים:

צמר ארנבים ונוצה צמר של עזים קרי נוצה לפי שאין רך כשאר צמר:

מנין שמטמאין בנגעים:

תלמוד לומר או בגד בגד צמר או בגד פשתים (שם):

תוספות

אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל פרק במה מדליקין (גם זה שם) איתא להא מילתא ודחי ליה רבא התם:

בגד אין לי אלא בגד צמר פי׳ בקונטרס בנגעים כתיב וקשה חדא דא״כ צריך לגרוס או בבגד דהכי כתיב גבי נגעים ותו דפ׳ במה מדליקין (גם זה שם) דרשינן ליה למילתא אחריתי ותו היכי ילפינן מנגעים לרבא דמתרץ לה התם דלא מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל הא גבי נגעים מרבה שאר בגדים ותו דהתם משמע בפירוש הכי ותו תנן בהדיא דשאר מינין לא מיטמו בנגעים נימא דלא כתנא דבי רבי ישמעאל לכך צריך לפרש דבשרצים הוא דכתיב (ויקרא יא) ותימה דא״כ אמאי איצטריך לאתויי נוצה של עזים הא שק כתיב בהדיא וי״ל דאיכא בגד מן הדק שבנוצה של עזים וכן מוכח פרק ראשית הגז (חולין קלז.) דממעט גיזה של שור מתתן לו ולא לשקו ופריך אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב אלמא לאו מכלל שק הוי והשתא ניחא הא דמרבה לאביי מהכא ג׳ על ג׳ בשאר בגדים ודין שק הוי ד׳ על ד׳: