וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פְּסוּלִין, הוֹאִיל וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ.

ואשם מצורע שמתיר אותו לבוא למחנה ישראל ובאכילת קדשים, ששחטן שלא לשמן — שהם פסולין, הואיל ובאו להכשיר אותם ולא הכשירו.

תְּנַן: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת; וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי נַמִי: חוּץ מִמִּנְחַת הָעוֹמֶר!

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ואם איתא [אכן] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן] חוץ ממנחת העומר!

כִּי קָתָנֵי – בָּאָה יָחִיד, בָּאָה צִבּוּר לָא קָתָנֵי; כִּי תָּנֵי – בָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, בָּאָה בִּגְלַל זֶבַח לָא קָתָנֵי;

ומשיבים: כי קתני [כאשר התנא שונה] במשנתנו הרי זה רק במנחה שבאה עבור יחיד, מנחה שבאה בצבור לא קתני [אינו שונה]. וכן, כי תני [כאשר הוא שונה] הרי זה במנחה הבאה בגלל עצמה, כלומר, כשלעצמה, אבל מנחה שבאה בגלל זבח, כגון מנחת העומר הבאה עם שני כבשים — לא קתני [אינו שונה].

כִּי קָתָנֵי – הָנָךְ שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמָן, הָא דְּקָבוּעַ לָהּ זְמָן לָא קָתָנֵי.

וכן כי קתני [כאשר הוא שונה] הרי זה הנך [אותן] מנחות שאין קבוע להן זמן, תאריך מסויים, אבל הא [זו] מנחת העומר שקבוע לה זמן בששה עשר בניסן, לא קתני [אינו שונה] אותה. ואם כן, אין סתירה לדברי רב ממה שלא הזכיר התנא מנחת העומר בין המנחות הפסולות במשנה.

אָמַר מָר: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בַּאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פְּסוּלִין, הוֹאִיל וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ.

ודנים במה שאמר מר [החכם] רב: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן — פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.

תְּנַן: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִין, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִפֶּסַח וְחַטָּאת; וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי נַמִי: חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, דְּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ!

ומקשים, תנן [שנינו במשנה] בזבחים: כל הזבחים ששחטן שלא לשמן — הרי הם כשרין לכל דבר, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מפסח וחטאת, שאם שחטם שלא לשמם — הריהם פסולים. ואם איתא [יש, נכון הדבר] כדברי רב, ליתני נמי [שישנה גם כן]: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו!

כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲשַׁם גְּזֵילוֹת וַאֲשַׁם מְעִילוֹת דִּלְכַפָּרָה אָתוּ, לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] אשם גזילות שמביא גזלן שנשבע לשקר, ואשם מעילות שמביא המועל בהקדש, שלכפרה של עוון אתו [באו] ולא להכשיר, ואם שחטם שלא לשמם כשרים — לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק לו], ולכן אינו שונה דין אשם במשנה.

מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע דְּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ, הָנֵי נַמִי בָּאוּ לְכַפָּרָה וְלֹא כִּפְּרוּ!

ותוהים: מאי שנא [במה שונה] אשם נזיר ואשם מצורע שאם שחטם שלא לשמם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו, הני נמי [אשמות אלה גם כן], אשם גזילות ואשם מעילות ייפסלו כשעשאם שלא לשמם, כיון ש באו לכפרה ולא כפרו!

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מָצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין מְכַפְּרִים וּבֵין מַכְשִׁירִין, מְכַפְּרִין – אִית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה, מַכְשִׁירִין – לֵית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה. דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה – יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ, עוֹלָתָהּ וּמֵתָה – לֹא יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ.

אמר ר׳ ירמיה: מצינו שחלק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירין, שהחמיר יותר בפסולם של המכשירים, שהרי מכפרין אית בהו דאתו [יש בהם קרבנות שבאים] לאחר מיתה, ואילו מכשירין לית בהו דאתו [אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה של הבעלים. דתנן [ששנינו במשנה]: האשה היולדת, שצריכה להביא חטאת ועולה, שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין שלה את עולתה, שהיא כפרתה. אבל אם הפרישה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה, שחטאת זו באה כדי להכשירה לאכילת קדשים.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: מַכְשִׁירִין נַמִי מִי לֵית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה? וְהָתְנַן: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לָבֹא כּוּלָּן שְׁלָמִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ שמעון בן פזי: מכשירין נמי [גם כן] מי לית בהו דאתו [האם אין בהם כאלה שבאים] לאחר מיתה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המפריש מעות ל קרבן נזירותו, שיש בו חטאת, עולה ושלמים — לא נהנין מהם לכתחילה, ולא מועלין בהם, כלומר, אם נהנה מהם בשוגג אינו משלם קרן וחומש, ואינו מביא אשם מעילה, מפני שהם ראויין לבא כולן שלמים, ואין מעילה במעות שלמים.

מֵת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה. מְפוֹרָשִׁין, דְּמֵי חַטָּאת – יוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיא בָּהֶן עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן;

מת הנזיר והיו לו מעות סתומין שהקדיש לנזירותו, אבל לא פירש אלו מעות מיועדים לאיזה קרבן — כל המעות הללו יפלו לנדבה, לקרבנות נדבה של הציבור. אם היו לו מעות מפורשין, שייחד מעות לכל אחד מן הקרבנות שהוא צריך להביא, הרי מה שהופרש לצורך דמי חטאת — יוליך לים המלח, לפי שהם דמי חטאת שמתו בעליה שדינה למיתה, ומעות אלו לא נהנין בהם, ולא מועלין בהם, מפני שאינם עומדים להקרבה, דמי עולה — יביא בהן עולה, ומועלין בהן בדמים,

דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיא בָּהֶן שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. וְהָא עוֹלָה וּשְׁלָמִים דְּנָזִיר דְּמַכְשִׁירִים נִינְהוּ, וְקָא אָתוּ לְאַחַר מִיתָה!

דמי שלמים — יביא בהן שלמים, ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד, כדין איל השלמים שמביא הנזיר (ולא כדין שלמים רגילים, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד), ו אולם אין טעונין לחם כשלמי נזיר. והא [והרי] עולה ושלמים של הנזיר שמכשירים נינהו [הם], שהם מתירים אותו בשתיית יין, וקא אתו [והם באים] לאחר מיתה!

אֲמַר רַב פַּפָּא, הָכִי קָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא מָצִינוּ הֶכְשֵׁר קָבוּעַ דְּבָא לְאַחַר מִיתָה; וּדְנָזִיר הֶכְשֵׁר שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ הוּא,

אמר רב פפא, הכי קא אמר [כך אומר] ר׳ ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע, שאין הכשר בלעדיו, שבא לאחר מיתה; ו עולה ושלמים של נזיר כל אחד מהם הכשר שאינו קבוע הוא,