חזור
מנחות
דף מ.חָמֵץ בְּפֶסַח וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּכָרֵת – סָמְכִינַן אַדִּיסְקֵי, הָכָא דַּעֲשֵׂה בְּעָלְמָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?
חמץ בפסח ויום הכפורים, שיש בשניהם איסור כרת — סמכינן אדיסקי [סומכים אנו על האגרות], ששולחים מארץ ישראל ומודיעים שנתעברה השנה או החודש, הכא [כאן] בתכלת, שהוא רק עשה בעלמא [בלבד], לא כל שכן שאפשר לסמוך על כך?!
רש"י
חמץ בפסח כו׳ כשהיו מעברים שנה היו שולחין אגרות לגולה לעשות ב׳ אדרים כדאמרינן בפ׳ קמא דסנהדרין (דף יא.) מודעין אנחנא לכון כו׳:
אֶלָּא אֲמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אֲמַרִי, וְאִיתְּמַר בְּמַעֲרָבָא מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: שֶׁמָּא יִקָּרַע סְדִינוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ וְיִתְפְּרֶנּוּ,
אלא אמר רבא: הא מילתא אמרי [דבר זה אמרתי], ואיתמר במערבא משום [ונאמר בארץ ישראל בשמו] של ר׳ זירא כוותי [כמותי]: טעם הדבר שאסרו סדין בציצית הוא שמא מתחילה יקרע סדינו בתוך שלש אצבעות לקצה הכנף, שהוא מקום הציצית, ויתפרנו בחוטי פשתן, ופעמים משתייר מחוט התפירה בבגד, ויעשנו ציצית, ובכגון זה הוא פסול, מפני ש
רש"י
הא מילתא אמרי אנא הכא ואמרי במערבא משום רבי זירא כוותי דמשום הכי אסרו ציצית בסדין:
גזירה משום שמא יקרע סדין קודם לכן בתוך ג׳ אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית:
ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף החוטין התלויין שם ואחר כך יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותן שנים של לבן עמהם:
תוספות
שמא יקרע סדינו בתוך ג׳ פי׳ בקונטרס בתוך שלש לכנף וכשיתפרנו בחוטי פשתן יניח סוף החוטין תלויין שם לציצית והוה ליה תעשה ולא מן העשוי ואפי׳ לרבנן דאמרי (לעיל מנחות דף לח.) דתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו כשיש ד׳ חוטין אבל הכא דליכא אלא ב׳ לא מיהו הוה ליה למינקט משום דבעינן טוויה או תלייה לשמה אבל תעשה ולא מן העשוי ליכא לפי מה שאפרש לקמן גבי עשאה מן הקוצים ומן הגרדין וכו׳ והא דתניא לקמן (מנחות דף מא.) טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך ג׳ רבי מאיר אומר לא יתפור וחכ״א יתפור אפי׳ לרבנן גזרינן שמא יתפור ויהא בו איסור כלאים ומיהו קשה מההוא דרב הונא דאמר לקמן (מנחות דף מא:) רחוק מן הכנף ד׳ הוי מצות ציצית אבל מברייתא דחסידי ליכא לאקשויי דהא מפרשינן בסמוך כיון שפצעו שלש לכך צריך לפרש תוך שלש היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג׳ והוי כאילו נפסק לגמרי אבל אם נשתייר בו ג׳ לדברי הכל חיבור מעליא הוי והשתא שמעתין כר׳ מאיר אתיא והא דלא גזרינן שמא יקרע כולה דבהא לא טעו והא דמשמע פ׳ דם חטאת (זבחים דף צד:) גבי בגד שיצא חוץ לקלעים דאפילו נשתייר בו ג׳ אלא שאין בו כדי מעפורת לא חשיב חיבור ובפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) מוכח דכדי מעפורת הוי טפי מג׳ שאני התם דכל הבגד נקרע אבל הכא שאינו נקרע רק חתיכה לא הוי בפסול:
וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.
התורה אמרה ״גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך״ (דברים כב, יב), תעשה על הבגד — ולא מן העשוי כבר בבגד, וכשמטיל שם חוטי תכלת נמצא עובר על איסור כלאיים שלא במקום מצוה.
רש"י
והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצאת ציצית פסולה והוו כלאים שלא במקום מצוה:
תעשה ולא מן העשוי דפסול היינו שעושה מתחילה שלא לשם ציצית ולא נעשה כמצותו ואחר כך תקנו קרינן ביה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסולה:
שְׁרָא רַבִּי זֵירָא לִסְדִינֵיהּ. רַב זֵירָא אֲמַר: גְּזֵירָה נַמִי מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה.
ומחשש זה שרא [התיר] ר׳ זירא לסדיניה [את סדינו] כלומר, התיר את הציציות מסדינו שהיה עשוי פשתן. רב זירא אמר: הטעם לאסור סדין פשתן בציצית הוא גזירה נמי [גם כן] משום כסות לילה, שפעמים מתכסה בסדין זה בלילה, שאינו זמן ציצית, ונמצא שעובר על איסור כלאיים.
רש"י
שרא ר׳ זירא לסדיניה התיר ציציותיו מסדינו שהי׳ של פשתן ונטלן משום שמא יקרע והיינו דאמר רבא איתמר במערבא משמיה דרבי זירא כוותי:
ה״ג ר׳ זירא אמר גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית שנאמר וראיתם אותו וזכרתם פרט לכסות לילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה:
תוספות
ר׳ זירא אמר משמע דרב זירא לאו היינו רבי זירא ולא כפירוש הקונטרס בכתובות (דף מג:):
משום כסות לילה ר״ת פי׳ דכן עיקר כדאיתא פ׳ במה מדליקין (שבת דף כה:) ואינהו סבור משום כסות לילה מתוך כך יש להוכיח מכאן דהלכה כר׳ שמעון דלילה לאו זמן ציצית היא ועוד אמרינן פ׳ במה מדליקין (שבת דף כז.) אשר תכסה בה למה לי לאתויי כסות סומא והיינו כר״ש דלרבנן דרבי שמעון מוקמי ליה לרבות בעלת חמש אלמא סתם הש״ס כר״ש אתא ועוד בפ׳ ב׳ דברכות (דף יד:) אמרינן שלא היו אומרים במערבא פרשת ציצית בלילה [ורב יוסף אמר עלה] כמה מעליא האי שמעתא וסתם ברייתא נמי פ״ק דזבחים (דף יח:) כר׳ שמעון מוקי ורב יהודה דרמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה לקמן (מנחות דף מג.) ובפ״ק דסוכה (דף יא.) ר״י לבד היה עושה כן ובפ״ק דברכות (דף יג.) אמר ר׳ יהושע בן קרחה למה נסמכה פרשה וכו׳ לומר שזו נוהגת בין ביום בין בלילה וזו אינה נוהגת אלא ביום ואור״ת אע״ג דכסות יום חייב אפי׳ בלילה וכסות לילה פטור אפי׳ ביום מכל מקום מיקרי שפיר זמן גרמא שהיום גורם לחייב המלבוש מיהו בירושלמי דקדושין ובתוספתא גרסינן איזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון אבידה ושילוח הקן ומעקה וציצית ורבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטור אמר ר׳ אילא טעמא דרבנן שאם היתה טלית המיוחדת ליום וללילה חייבת ובספרי נמי תניא על כנפי בגדיהם שומע אני אף בעלת ג׳ וכו׳ שומע אני אף כסות לילה במשמע ת״ל וראיתם אותו ביום ולא בלילה ואם היתה טלית מיוחדת ליום ולילה חייבת בציצית וצ״ע:
וַאֲמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אֲמַרִי, וְאִיתְּמַר בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּוָותִי: הִיא שֶׁל בֶּגֶד וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר – חַיֶּיבֶת, הִיא שֶׁל עוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁל בֶּגֶד – פְּטוּרָה, מַאי טַעְמָא? עִיקַּר בֶּגֶד בָּעֵינַן.
ו עוד אמר רבא: הא מילתא אמרי [דבר זה אמרתי], ואיתמר במערבא משמיה [ונאמר בארץ ישראל משמו] של ר׳ זירא כוותי [כמותי]: היתה היא הטלית של בגד, וכנפיה כנפות הטלית של עור — הרי היא חייבת בציצית. היתה היא של עור וכנפיה של בגד — פטורה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? עיקר בגד בעינן [צריכים אנו] שיהיה בר חיוב, ובגד מעור אינו חייב בציצית.
רש"י
וכנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהן עור:
רַב אַחַאי אָזֵיל בָּתַר כָּנָף.
ומעירים: רב אחאי אזיל בתר [היה הולך אחר] כנף, שנאמר ״על כנפי בגדיהם״ (במדבר טו, לח), ולפי זה היה קובע אם הבגד חייב בציצית או לא.
רש"י
אזיל בתר כנף ועביד איפכא:
אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: הִטִּיל לְבַעֲלַת שָׁלֹשׁ וְהִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע – פְּסוּלָה, ״תַּעֲשֶׂה״ – וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: הטיל שלוש ציציות ל טלית בעלת שלש קרנות, והשלימה את הטלית אחר כך לארבע כנפות, על ידי גזירה או תפירה, והטיל ציצית בכנף הנוספת — הרי זו פסולה משום ״תעשה ולא מן העשוי״, שמתחילה הטיל את הציציות בבגד שאינו חייב בציצית, וכשנתחייב כבר היו עשויות בו.
רש"י
הטיל ג׳ ציצית לבעלת ג׳ כנפים ואחר כך תלה בהן קרן ד׳ ועשה בו ציצית פסולה דג׳ ראשונות עשויין מתחילה שלא כמצותה וכי הדר מתקנה איכא תעשה ולא מן העשוי:
מֵיתִיבֵי: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁאָרְגוּ בָּהּ שָׁלֹשׁ הָיוּ מַטִּילִין לָהּ תְּכֵלֶת! אֵימָא: כֵּיוָן שֶׁפָּצְעוּ בָּהּ שָׁלֹשׁ הָיוּ מַטִּילִין לָהּ תְּכֵלֶת.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה בטלית שלש אצבעות בלבד, כבר היו מטילין לה תכלת לאותן שתי קרנות, למרות שעדיין לא נתחייבו בציצית, שהרי לא היה בבגד שיעור! ומשיבים: אימא [אמור]: כיון שפצעו בה שלש כלומר, כיון שהגיעו עד לשלוש האצבעות האחרונות של הבגד, שהוא מקום הטלת הציציות, היו מטילין לה תכלת בשתי הקרנות הראשונות.
רש"י
חסידים זריזין במצות:
כיון שארגו בטלית ג׳ אצבעות דמיקרי בגד כדאמרינן לגבי טומאה:
היו מטילין בה תכלת בשני קרניה ולכי גמרי לה היו מטילין לשנים אחרים ולא אמרינן תעשה ולא מן העשוי ואע״ג דלא הוה מחייבין בציצית עד שתהא כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו כדלקמן שכל ציצית שלא נעשית מתחילתה לשם ציצית אע״פ כשנעשית שלא לצורך איכא מן העשוי דהא הכא שלא לצורך נעשית דלא היו לה אלא ב׳ קרנות דאלו קרנותיה האחרים אינן ראויין לציצית שהרי סופו להוסיף עליה הרבה והויא לה ציצית למעלה מג׳ ואנן תוך שלשה בעינן:
כיון שפצעו בה ג׳ כיון שהגיעו לג׳ אצבעות האחרונים מטילין לה תכלת מיד ולא משהו לה מידי דהשתא ליכא למימר תעשה ולא מן העשוי דהא מכיון שהגיעו לתוך ג׳ האחרונים הוו להו אותן שתי קרנות נמי ראויין לציצית שכשתגמר נמצאת ציצית בתוך ג׳:
וּמִי אָמְרִינַן תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי? (אִינִי) וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: הִטִּיל לְמוּטֶּלֶת – כְּשֵׁרָה!
ושואלים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] ״תעשה ולא מן העשוי״ כשהטיל ציצית בבגד בשעה שלא היה צריך לציצית? (איני) והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא: אם הטיל ציציות ל טלית מוטלת (שיש בה כבר ארבע ציציות) וחתך את הראשונות — כשרה, למרות שכשהטיל את האחרונות לא היה צורך בהן!
רש"י
הטיל למוטלת שהיה בה ד׳ ציצית והטיל לה ד׳ אחרים כשרה בהני בתראי ואע״ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו:
תוספות
והאמר ר׳ זירא הטיל למוטלת כשירה תימה היכי ס״ד דרבי זירא לית ליה תעשה ולא מן העשוי הא ר׳ זירא גופיה אית ליה לעיל וי״ל דס״ד כיון דתחילת הנחתן לשם מצוה לא שייך ביה תעשה ולא מן העשוי אבל לעיל כי חתך נתבטלה הנחתו:
אֲמַר רָבָא: הָשְׁתָּא בְּבַל תּוֹסִיף קָאֵי, מַעֲשֶׂה לָא הָוֵי.
אמר רבא: אין להקשות מכאן, שכן השתא [עכשיו, הרי] ב איסור ״בל תוסיף״ קאי [עומד הוא] כשהוסיף את הציציות לטלית המוטלת, וכי מעשה לא הוי [אינו נחשב]?
רש"י
אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי (עשיה) אבל שלא לצורך דבעלת ג׳ שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי:
תוספות
בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי דכיון דעביד איסורא לא חשיב עשייה ובשעת קציצת הראשונים זו היא עשייתן ולא דמי לההיא דפ׳ קמא דסוכה (דף יא.) דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וצ״ע:
מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: מִמַּאי דְּגַבְרָא לְאוֹסוּפֵי קָא מִיכַּוֵּין? דִּלְמָא לְבַטּוּלֵי קָא מִיכַּוֵּין, וּבַל תּוֹסִיף לֵיכָּא, מַעֲשֶׂה אִיכָּא!
מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא על עצם הקשר בין הדברים: ממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין [מנין יודעים אנו שהאיש להוסיף ציציות לציציות הישנות הוא מתכוון]? דלמא לבטולי קא מיכוין [שמא לבטל את הציציות הישנות הוא מתכוון], ו אם כן למרות ש״בל תוסיף״ ליכא [אין כאן], מכל מקום מעשה איכא [יש כאן]!
רש"י
מעשה איכא והדר קושיא לדוכתה:
תוספות
ממאי דגברא לאוסופי קמיכוין אפילו למאן דאמר בפ׳ בתרא דעירובין (דף ק.) דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כוונה ומשמע נמי בההוא פירקא דלרבי יהושע לא בעי כוונה מ״מ הכא מודה דליכא בל תוסיף כיון דלבטולי קמיכוין:
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתָּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּכֵלֶת אֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וַאֲפִילּוּ בְּטַלִּית פְּטוּרָה.
ועוד בענין הטיל למוטלת, מביאים מה שאמר ר׳ זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: תכלת (ציצית) אין בה משום כלאים (שעטנז), ואפילו אם הטילה בטלית שהיא פטורה מציצית.
רש"י
תכלת אין משום כלאים קס״ד דהכי קאמר ציצית אין בהם משום כלאים ואפילו כו׳:
תוספות
תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה מדקאמר ואפילו ולא קאמר אפי׳ בלא וי״ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכי האי גוונא דייק פ׳ טרף בקלפי (יומא מו.) אומר היה ר״מ אברי עולת חול שניתותרו עושה להן מערכה וסודרן ואפי׳ בשבת ומוכחא סוגיא דהתם דתרתי מילי אשמעינן ואור״ת דהכא נמי אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אף על גב דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה (ור״ת סותר פירוש שלמעלה) דכסות יום חייב אפילו בלילה וכן פרק קמא דקדושין (דף לד.) ותדע דאמרינן לקמן (מנחות דף מד.) טלית שאולה כל ל׳ יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי׳ של כלאים ואע״ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק כיון דלגבי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים והא דאמרינן (לקמן מנחות מג.) גבי הכהנים נהי דבעידן עבודה אישתראי שלא בעידן עבודה לא לא דמי כלל דהא כתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שרא רחמנא ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ועוד אומר ר״ת דבגדי כהונה נמי. שלא בעידן עבודה שרו והכי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים בגדי כ״ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וצ״ע אי לילה דומה למדינה דחייב וי״ל דחייב מדרבנן וההוא עובדא דשמעון הצדיק פרק בא לו (יומא דף סט.) דעת לעשות לה׳ הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה מיהו לא משמע הכי אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא ואין לדמות מקומות למדינה דבמדינה ליכא שום היתר ותדע דהתם לא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשעה שאינה ראויה לשרת והא דאמרינן פרק בא לו (גם זה שם) גבי בגדי כהונה שמקפלין אותן תחת ראשיהן דלאו דווקא [תחת ראשיהן אלא שלא כנגד ראשיהן] משום כלאים היינו בהצעה דלא דמי ללבישה דשרא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה ובספרי תניא כסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית רבי יהודה בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים את כסות של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שבעלה מתכסה בו לכך נראה דכלאים בציצית שרי בין ביום בין בלילה בין לאשה:
מַאי טַלִּית פְּטוּרָה? אִילֵימָא דְּלֵית בָּהּ שִׁיעוּרָא, וְהָתַנְיָא: טַלִּית שֶׁהַקָּטָן מִתְכַּסֶּה בּוֹ רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ,
ושואלים: מאי [מה פירוש] טלית פטורה? אילימא דלית בה שיעורא [אם תאמר שאין בה שיעור] בטלית? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: טלית, שהיא גדולה כך שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו,