הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״, אַרְבַּע – וְלֹא שָׁלֹשׁ.

האי [הפסוק הזה] ״אשר תכסה בה״ (דברים כב, יב) מאי עבדי ליה [מה עושים הם לו]? מה הם לומדים ממנו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [נצרך הוא להם לכמו ששנויה בברייתא]: נאמר ״על ארבע כנפות כסותך״ (שם), ומכאן נלמד: ארבע ולא שלש, שכסות בעלת שלוש כנפות פטורה מציצית.

אַתָּה אוֹמֵר: אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים עַל אַרְבַּע? אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ.

ויש לשאול: אתה אומר ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש? כשהוא אומר: ״אשר תכסה בה״ לרבות — הרי בעלת חמש אמור, ומה אני מקיים ״על ארבע״? לומר: ארבע ולא שלש.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ – שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ – שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע.

ושואלים: ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש? מדוע לא תלמד להיפך? ומשיבים: מרבה אני בעלת חמש — מפני שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש — מפני שאין בכלל שלש ארבע.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? מֵ״אֲשֶׁר״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן? ״אֲשֶׁר״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.

ושואלים: ור׳ שמעון, כיצד לומד הוא הלכה זו לחייב בעלת חמש? ומשיבים: מ המילה הנוספת ״אשר תכסה״ נפקא [יוצא] הדבר. ורבנן [וחכמים]? ללמוד מן המלה ״אשר״ לא משמע להו [להם].

וְרַבָּנַן, הַאי ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ – רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בּוֹ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע, דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית? מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [אותו] הכתוב ״וראיתם אתו״ (במדבר טו, לט), שר׳ שמעון למד ממנו לפטור כסות לילה, מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [נצרך להם לכמו ששנויה ברייתא]: ״וראיתם אתו וזכרתם״ (שם) לומר: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו מצות קרית שמע, דתנן [ששנינו במשנה]: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן שבציצית.

וְתַנְיָא אִידָךְ: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ – רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ מִצְוַת כִּלְאַיִם, דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִים יַחְדָּו. גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ״וראיתם אותו וזכרתם״ — ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה בכתוב, ואיזו זו? זו מצות כלאים, דכתיב [שנאמר]: ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך״ (דברים כב, יא—יב).

תַּנְיָא אִידָךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳״, כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיֵּיב אָדָם בְּמִצְוָה זוֹ – נִתְחַיֵּיב בְּכָל מִצְוֹת כּוּלָּן; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הִיא.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ״וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה׳ "(במדבר טו, לט), כיון שנתחייב אדם במצוה זו של ציצית — נתחייב בכל מצו‍ת כולן. ומעירים: ו דעת ר׳ שמעון היא, שאמר: ציצית מצות עשה שהזמן גרמא היא, שרק אנשים חייבים בה ולא נשים, ולכן רק מי שחייב בציצית חייב גם בכל המצוות, להוציא נשים שאינן חייבות בכל המצוות.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳״ – שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ״וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה׳ ", לומר: שקולה מצוה זו כנגד כל המצו‍ת כולן.

וְתַנְיָא אִידָךְ: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם…וַעֲשִׂיתֶם״ – רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה, זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוֹ – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּתִיב הָכָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד״.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ״וראיתם אתו וזכרתם... ועשיתם״ — ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ור׳ שמעון בר יוחאי אומר: כל הזריז במצוה זו של ציצית, ששוקד לקיימה כראוי — זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא [נאמר כאן]: ״וראיתם אתו״, וכתיב התם [ונאמר שם]: ״את ה׳ אלהיך תירא ואתו תעבד״ (דברים ו, יד), מה ״אותו״ האמור שם מתייחס לשכינה, אף ״וראיתם אותו״ מתייחס לשכינה.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּיבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְוֹת, תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצִיצִית בְּבִגְדֵיהֶן וּמְזוּזָה לְפִתְחֵיהֶן, וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: ״שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצו‍ת מכל צד, שיש תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן על מצוות אלה אמר דוד: ״שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך״ (תהלים קיט, קסט), שתי תפילין, ארבע ציציות ומזוזה — הרי שבע.

וּבְשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס דָּוִד לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְרָאָה עַצְמוֹ עוֹמֵד עָרוֹם, אָמַר: אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמוֹד עָרוֹם בְּלֹא מִצְוָה! וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ; לְאַחַר שֶׁיָּצָא, אָמַר עָלֶיהָ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד״ – עַל מִילָה שֶׁנִּיתְּנָה בַּשְּׁמִינִי.

ומוסיפים: ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר ב מצות המילה שבבשרו נתיישבה דעתו עליו, שהרי בכל זאת יש בו מצוה. לאחר שיצא מבית המרחץ, אמר עליה על מצות מילה שירה מיוחדת, שנאמר: ״למנצח על השמינית מזמור לדוד״ (תהלים יב, א) — על מילה שניתנה ב יום השמיני להולדת הבן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִּין בִּזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ – הַכֹּל בְּחִיזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״, וְאוֹמֵר: ״חֹנֶה מַלְאַךְ ה׳ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם״.

ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו — הכל בחיזוק כלומר, מחוזק הוא מכל צד שלא יחטא, שנאמר: ״והחוט המשלש לא במהרה ינתק״ (קהלת ד, יב), והן שלוש המצוות המוזכרות כאן, ואומר: ״חנה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם״ (תהלים לד, ח), שמלאך ה׳ מסבב את יראי ה׳ המקיימים מצוותיו ומחלצם מן החטא.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לְרָקִיעַ, וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: מפני מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שאותו בחר ה׳ לציצית? מפני שהתכלת דומה בצבעה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר״ (שמות כד, י), וכתיב [ונאמר]: ״כמראה אבן ספיר דמות כסא״ (יחזקאל א, כו).

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת; מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו, לְאֶחָד אָמַר: הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט, וּלְאֶחָד אָמַר: הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב, וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ, אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט וְלֹא הֵבִיא.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: גדול עונשו של המבטל לבן שבציצית יותר מעונשו של המבטל תכלת, למרות שהתכלת חשובה יותר, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו ציוה עליהם, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו (התרשלו) שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא, שהרי הוא זול ומצוי לכל.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ״.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] בשם ר׳ מאיר, היה ר׳ מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שאל מעמך״ (דברים י, יב), ״מה״, כמו ״מאה״.

רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבֵי טָרַח וּמְמַלֵּי לְהוּ בְּאִיסְפַּרְמָקֵי וּמְגָדֵי.

מסופר, רב חייא בריה [בנו] של רב אויא בשבתא וביומי טבי [בשבת ובימים טובים], שהתפילות קצרות יותר, ואין שמונה עשרה ברכות בתפילה, טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי [היה טורח וממלא אותן, את מאה הברכות, בבשמים ומגדים] שהיה מברך עליהם.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאָנִי גּוֹי״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאָנִי אִשָּׁה״, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאָנִי בּוּר״.

עוד תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום לשבח את הקב״ה על חסדיו, ואלו הן: ״שלא עשאני גוי״, ״שלא עשאני אשה״, ״שלא עשאני בור״.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שַׁמְעֵיהּ לִבְרֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְבָרֵךְ ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאָנִי בּוּר״, אֲמַר לֵיהּ: כּוּלֵּי הַאי נַמִי? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא מַאי מְבָרֵךְ, ״שֶׁלֹּא עֲשָׂאָנִי עֶבֶד״? הַיְינוּ אִשָּׁה! עֶבֶד

מסופר, רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא [שמע את בנו שהיה] מברך ״שלא עשאני בור״ כדברי הברייתא, אמר ליה [לו]: כולי האי נמי [כל כך גם כן] אתה מברך? כלומר, אין זה מן הראוי לזלזל בכבוד ישראל אף כשהם בורים. אמר ליה [לו]: ואלא מאי [מה] מברך כדי להשלים את מנין הברכות? אמר לו: ״שלא עשאני עבד״. שאל אותו: היינו [הרי זה] בדיוק כמו הברכה ״שלא עשאני אשה״, שעל שניהם מוטל שיעבוד! השיב לו: עבד