״ה׳ עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי״.

״ה׳ עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני (ישעיהו לח, טז), לומר שהמניח תפילין (שבהם כתוב שם ה׳) על ראשו (״ה׳ עליהם״) זוכה לחיים (״יחיו״), ומבריא ממחלותיו וזוכה לעוד שנות חיים (״ותחלימני והחייני״).

מתני׳ הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

במשנה זו שבים לדון בהלכות השייכות למסכת, מנחות. הסולת והשמן של מנחת הנסכים אין מעכבין את היין הבא עם המנחה. שאם הובא יין בלא הסולת והשמן למנחה — מנסכים את היין על המזבח, אף שלא הוקרבה המנחה. וכך הוא הדין לענין הסולת והשמן של המנחה, שהובאו בלא יין לניסוך, הריהם קרבים, ולא היין מעכבן. דין אחר הוא שהמתנות (נתינות מדם הקרבן) ש ניתנות על המזבח החיצון (העומד בעזרה) — אין מעכבות זו את זו, שאף אם ניתנה רק מתנת דם אחת בלבד, כיפר הקרבן בדיעבד לבעליו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ – הָבֵא מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ הָבֵא נְסָכִים. רַבִּי אוֹמֵר: ״זֶבַח וּנְסָכִים״ – הָבֵא זֶבַח, וְאַחַר כָּךְ הָבֵא נְסָכִים.

שנינו במשנתנו דינה של מנחת הנסכים, ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר בקרבנות הבאים בשבעת ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת ״ומנחתם ונסכיהם״ (במדבר כט, יח— לז), בא להורות כי כך הוא סדר הבאתם: לאחר הקרבת הקרבן הבא את המנחה, ואחר כך הבא את הנסכים. אלו דברי חכמים. רבי אומר: מה שנאמר "...להקריב אשה לה׳ עולה ומנחה זבח ונסכים..."(ויקרא כג, לז) בא לומר כי כך סדר ההבאה, שבתחילה הבא זבח (הקרבן עצמו), ואחר כך הבא נסכים, ורק לאחר הבאת הנסכים הבא את מנחת הנסכים.

וְרַבִּי נַמִי הָכְתִיב ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״! הַהוּא מִיבָּעֵי לְמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם בַּלַּיְלָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אֲפִילּוּ לְמָחָר.

ו דנים בשיטות הללו: לשיטת רבי הלמד מהפסוק ״זבח ונסכים״, ואולם נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] ״ומנחתם ונסכיהם״ שהמנחה קודמת לנסכים! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי [נצרך] ל ענין אחר, ללמד שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם, לאחר שהובא הזבח, ביום, בלא נסכים, ניתן להקריבם אף בלילה, ו כן שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם לאחר שכבר הוקרב הקרבן עצמו היום, אפשר להקריבם אפילו ל יום מחר.

וְרַבָּנַן נַמִי, הָכְתִיב ״זֶבַח וּנְסָכִים״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לִכְדִזְעֵירִי, דְּאָמַר זְעֵירִי: אֵין נְסָכִים מִתְקַדְּשִׁין אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח.

ושואלים לצד האחר: ו לשיטת רבנן [חכמים] הסבורים כי המנחה קודמת לנסכים ולמדו כן מהפסוק ״ומנחתם ונסכיהם״, נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] ״זבח ונסכים״ להורות שהנסכים קודמים למנחה! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ל ענין אחר, וכדרך שאמר החכם זעירי, שכן אמר זעירי: אין הנסכים הבאים עם הזבח מתקדשין (מתקבעת קדושתם על זבח זה, שאינם באים אלא עמו ולא עם זבח אחר) אלא בשחיטת הזבח הזה. שמשעה שנשחט הקרבן (״זבח״) זה — שוב אין הבעלים יכולים לשנותם לזבח אחר אלא הם כ״שייכים״ אליו (״זבח ונסכים״). ואם עדיין לא נשחט הקרבן, יכולים הבעלים לתיתם לקרבן אחר, אף שהפרישם בתחילה לשמו של זבח זה.

וְרַבִּי נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לִכְדִזְעֵירִי! וְרַבָּנַן נַמִי מִיבָּעֵי לְהוּ לְמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם בַּלַּיְלָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אֲפִילּוּ לְמָחָר!

וחוזרים ושואלים לשני הצדדים: ו לשיטת רבי הסבור שפסוק זה מלמדנו שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי מיבעי ליה [גם כן צריך אותו] את הפסוק הזה ל כמו שדרש זעירי! ו מן הצד האחר, יש לשאול אף לשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהפסוק ״מנחתם ונסכיהם״ מלמדנו כי המנחה קודמת לנסכים, ואולם נמי מיבעי להו [גם כן צריך אותו] את הפסוק הזה ל למדנו כי מנחתם ונסכיהם קרבים אף בלילה, ו כן כי מנחתם ונסכיהם קרבים אפילו למחר!

אֶלָּא הַיְינוּ טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: ״עֹלָה וּמִנְחָה״. וְרַבִּי נַמִי הָכְתִיב ״עֹלָה וּמִנְחָה״!

אלא יש לחזור מההסבר הקודם למחלוקת חכמים ורבי, ומציעים הסבר אחר: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המועדות "...להקריב אשה לה׳ עולה ומנחה וזבח ונסכים דבר יום ביומו״ (ויקרא כג, לז), ומן הנאמר ״עלה ומנחה״ יש ללמוד כי מיד אחר הקרבת הקרבן (״עולה״) יש להביא תחילה את מנחתו, ולאחר מכן יביאו את נסכיו. ושואלים: ו לשיטת רבי הסבור שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] ״עלה ומנחה״!

אֶלָּא, בַּבָּאִים עִם הַזֶּבַח דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים, דְּהָכְתִיב ״עֹלָה וּמִנְחָה״, כִּי פְּלִיגִי – בַּבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן, רַבָּנַן סָבְרִי: מִדְּבָאִין עִם הַזֶּבַח מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים, בִּפְנֵי עַצְמָן נַמִי מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ נְסָכִים.

אלא יש להסביר באופן אחר את מחלוקת חכמים ורבי: ב מנחות ונסכים שבאים עם הזבח — דכולי עלמא [לדעת הכל, ואף רבי] לא פליגי [חולקים] שתחילה מנחה ואחר כך נסכים, דהכתיב [שהרי נאמר] ״עלה ומנחה״. כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ורבי הרי זה רק ב מנחות ונסכים הבאין בפני עצמן. שרבנן סברי [חכמים סבורים] כי מ כיון שבדינם של מנחות ונסכים הבאין עם הזבח הסדר הוא שמקריבים בתחילה מנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים, במנחות ונסכים הבאים בפני עצמן נמי [גם כן] כך הוא הסדר, שבתחילה מקריבים את המנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים. ו אילו

וְרַבִּי: הָתָם הוּא דְּאַיְידֵי דְּאַתְחֵיל בַּאֲכִילָה גָּמַר לָהּ לְכּוּלָּא מִילְּתָא דַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּפְנֵי עַצְמָן נְסָכִים עֲדִיפִי, הוֹאִיל דְּמִיתְאַמְרָא שִׁירָה עֲלַיְיהוּ.

רבי סבור כי דווקא התם [שם, במנחות ונסכים הבאים עם הזבח] כך הוא הדין — דאיידי דאתחיל [שמתוך שהתחיל] המזבח כבר באכילה (בהקרבת בשר הקרבן עליו), לכך ראוי כי בתחילה גמר לה לכולא מילתא [יגמור אותה, את כל הדבר] של אכילה, על ידי שיאכל אף את המנחה, ולאחר מכן יקריבו את הנסכים על המזבח (שאין זו אכילה, אלא שתיה). אבל כאשר מביאים מנחה ונסכים בפני עצמן — הנסכים עדיפי [עדיפים] וקודמים בהקרבה, וטעם הדבר: הואיל דמיתאמרא [שנאמרת] שירה עלייהו [עליהם].

״הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ״.

עוד שנינו במשנה שהמתנות של דם הקרבנות ש ניתנות על המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. שאם נתן על המזבח נתינת דם אחת בלבד — כיפר בכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְכָל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן בְּמַתָּנָה אַחַת, שֶׁכִּיפֵּר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן שלא כדינם, בארבע נתינות או בשתי נתינות שהן כארבע, אלא במתנה אחת שכיפר בכך, ויצא ידי חובה? ש כן נאמר ״ודם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ אלהיך״ (דברים יב, כז), לומר שאפילו בנתינת דם (״ישפך״) אחת יצא ידי חובה.

מתני׳ הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשְּׂעִירִים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרוּבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים – יָבִיא פַּר אֶחָד וּנְסָכִים, וְלֹא יַקְרִיבוּ כּוּלָּם בְּלֹא נְסָכִים.

הפרים והאילים והכבשים הקרבים בימים מסויימים בשנה לקרבן אחד, וכגון עולה, ואולם לכמה מטרות נפרדות, וכגון קרבנות מוסף ועוד אחרים הבאים לקרבן אחר מקרבנות היום. ו כן קרבנות השעירים — אינן מעכבין זה את זה. שהרי יכולים להקריב את העולות הללו, אף בלא שיוקרבו העולות האחרות. ר׳ שמעון אומר: אם היו להם לגזברי המקדש מעות שיש בהן כדי לקנות פרים מרובים (כמספר הנדרש), ו אולם לא היו להם מעות נוספים כדי לקנות בהן אף את הנסכים הבאים עם הקרבנות הללו יביא אפילו פר אחד ונסכים הראויים לו, ולא יקריבו כולם בלא נסכים.

גמ׳ הָנֵי פָּרִים וּכְבָשִׂים דְּהֵיכָא? אִילֵימָא דְּחַג – ״כַּמִּשְׁפָּט״ ״כְּמִשְׁפָּטָם״ כְּתִיב בְּהוּ!

שנינו במשנתנו כי אין הפרים והאילים והכבשים מעכבים זה את זה, ושואלים: הני [אותם] פרים ואילים וכבשים הנזכרים במשנתנו, דהיכא [של היכן] של איזה מועד הם? ומסבירים את השאלה: אילימא [אם תאמר] שאלה קרבנות החג (חג הסוכות) ״כמשפט״ וכן בקרבנות היום השביעי בסוכות (שם לג) הלשון ״כמשפטם״ כתיב בהו [נאמר בהם] להורות שאין לשנות מן האמור!

אֶלָּא דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַעֲצֶרֶת דְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים.

אלא צריך לומר שהכוונה היא לקרבנות מוסף הבאים בראש חדש, שיש בהם שני פרים, איל אחד, ושבעה כבשים. או לקרבנות מוסף של עצרת (חג השבועות), שאף בהם יש שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. המנויים בחומש הפקודים (ספר במדבר: של ראש חודש שם כח, יא.