אֵילִים מְרוּבִּין, וְלֹא הָיָה לָהֶן אֵיפָתָן – יָבִיאוּ אַיִל אֶחָד וְאֵיפָתוֹ, וְלֹא יִקְרְבוּ כּוּלָּם בְּלֹא אֵיפוֹת.

כדי הבאתם של אילים מרובין כמספרם הראוי, ו אולם לא היה להן מעות כדי הבאת איפתן (איפת המנחה) של כל האילים — יביאו איל אחד ואיפתו, ולא יקרבו כולם בלא איפות של מנחה.

מתני׳ הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.

בחג השבועות מקריבים קרבנות עולה חטאת ושלמים. לעולה — פר, שני אילים ושבעה כבשים. לחטאת — שעיר. ולשלמים — שני כבשים המונפים עם שני הלחם. והקרבנות הקרבים לעולה, הפר והאילים והכבשים, והשעיר הקרב לחטאת — אין מעכבין את הקרבת שתי הלחם של חג השבועות. שאף אם לא הובאו הקרבנות הללו — מביאים את שתי הלחם. ו כמו כן אף לא שתי הלחם מעכבן לקרבנות הללו, שאף אם לא הובאו שתי הלחם — מביאים את הקרבנות הללו.

הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְאֵין הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ואולם הלחם מעכב את שני הכבשים הבאים לשלמים. ולכך אם לא הובאו שתי הלחם — אין מביאים את הכבשים. ואין הכבשים לשלמים מעכבין את הלחם, ולכך אם לא היו בידיהם כבשים לשלמים — מביאים את שתי הלחם. אלו דברי ר׳ עקיבא.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס: לֹא כִּי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב הַכְּבָשִׂים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה קָרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.

אמר ר׳ שמעון בן ננס: לא כי (אינו כן) כדברי ר׳ עקיבא, אלא היפוכם של דברים, שני הכבשים הבאים לשלמים — מעכבין את הלחם, ו אילו שתי הלחם — אינו מעכב את הכבשים. וראיה לדבריו: שכן מצינו (מצאנו) כשהיו בני ישראל במדבר סיני, בצאתם ממצרים, כל אותן ארבעים שנה קרבו שני הכבשים של חג השבועות בלא שקרבו אתם שני הלחם, שהרי אין שתי הלחם באים אלא מתבואת ארץ ישראל, ולאחר שנכנסו אליה בני ישראל. ולכך, אף כאן בשעת הדחק, כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם — יקרבו שני הכבשים בלא לחם. ואולם שתי הלחם אינם קרבים אלא אם כן קרבים אתם שני הכבשים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו,

אמר ר׳ שמעון: אכן הלכה היא כדברי בן ננס במחלוקתו עם ר׳ עקיבא, ששני הכבשים מעכבים את שתי הלחם ואין שתי הלחם מעכב את שני הכבשים, אבל אין הטעם להלכה זו כדבריו (כנימוק שהביא).

שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים קָרֵב בַּמִּדְבָּר, וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין קָרֵב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ – קָרְבוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ.

מפני שכל הקרבנות בחג השבועות האמור בחומש הפקודים (ספר במדבר), בפרשת פנחס (שם כח, כז), פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים לקרבנות המוספים — קרב בהיות בני ישראל במדבר, ו אולם כל סדר הבאת הקרבנות בחג השבועות האמור בתורת כהנים (ספר ויקרא), הם קרבנות הבאים עם שתי הלחם — אין קרב ב זמן שהיו ישראל במדבר, ולא רק שתי הלחם לא קרבו אז, אלא אף שני כבשי העצרת שאתם לא קרבו. שכן רק משבאו בני ישראל לארץ ישראל קרבו אלו ואלו, הן קרבנות המוספים של חג השבועות, והן שתי הלחם וקרבנותיהם ושלא כדברי בן ננס בדברי הסברו.

מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם? מִפְּנֵי שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן, וְלֹא הַלֶּחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים? שֶׁאֵין לוֹ מִי יַתִּירֶנּוּ.

אלא מפני מה בכל זאת אני אומר שהלכה כדברי בן ננס, ויקרבו שני הכבשים אף בלא שקרבו שתי הלחם? מפני שהכבשים מתירין את עצמן (את בשרם לאכילת כהנים) על ידי הקטרת אימוריהם על המזבח, ואף שלא הוקרב הלחם. ו מדוע לא יקרב הלחם בלא שקרבים עמו שני הכבשים? מפני שאין לו ללחם מי שיתירנו, שלא הותר לאכילת כהנים אלא אחר הקרבת שני הכבשים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם״ – חוֹבָה עַל הַלֶּחֶם, ״שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לֶחֶם,

שנינו במשנתנו דין הקרבת הקרבנות הבאים בחג השבועות עם שתי הלחם כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין קרבנות אלה ״והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה׳..." (ויקרא כג, יח). ודנים בכתוב זה: מה שנאמר ״והקרבתם על הלחם״ — הרי זה מורה כי חובה היא שיהיו הקרבנות הללו באים דווקא על הלחם, וכאשר אין להם שתי הלחם אין הקרבנות הללו קרבים. ואולם מה שנאמר לאחר מכן ״שבעת כבשים תמימים״ מורה שהריהם קרבים אף על פי שאין לחם, ו

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל הַלֶּחֶם״? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִתְחַיְּיבוּ בַּכְּבָשִׂים קוֹדֶם שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ בַּלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן.

אם כן מעתה יש לשאול: מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״על הלחם״? הרי זה מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם. אלו דברי ר׳ טרפון.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל הֵן הֵן כְּבָשִׂים הָאֲמוּרִים כָּאן הֵן הֵן כְּבָשִׂים הָאֲמוּרִים בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים? אָמַרְתָּ, כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ אֵצֶל פָּרִים וְאֵילִים אֵינָן הֵן, אֶלָּא הַלָּלוּ בָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן וְהַלָּלוּ בָּאִין בִּגְלַל לֶחֶם.

ר׳ עקיבא אומר: יכול אתה לומר כי הן הן הכבשים האמורים כאן (בפרשת ״אמור״ שבספר ויקרא, בקרבנות הבאים עם שתי הלחם), הן הן הכבשים האמורים בחומש הפקודים (בפרשת ״פינחס״ שבספר במדבר, בקרבנות המוספים), שבשני המקומות מדובר באותו קרבן עצמו. ואולם כנגד זה אמרת (עליך לומר), כי כשאתה מגיע אצל קרבנות הפרים ו האילים הנמנים בשני המקראות הללו, ששונים הם זה מזה במספרם (בפרשת ״אמור״: פר אחד ושני אילים, ובפרשת ״פינחס״: שני פרים ואיל אחד) ומכאן שאינן הן קרבן אחד, אלא שני קרבנות אחרים, והללו שנאמרו בספר ויקרא באין בגלל עצמן, והללו שבספר במדבר באין בגלל לחם.

נִמְצָא מַה שֶּׁאָמוּר בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים – קָרֵב בַּמִּדְבָּר, וּמַה שֶּׁאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – לֹא קָרֵב בַּמִּדְבָּר.

נמצא מעתה, כי מה שאמור בחומש הפקודים (ספר במדבר) — היה קרב אף בהיות בני ישראל במדבר סיני, שהרי אלה קרבנות הבאים לעצמם. ו אילו מה שאמור בתורת כהנים (ספר ויקרא) — לא היה קרב במדבר, שהרי הקרבנות הללו באים משום הלחם, שלא קרב במדבר.

וְדִלְמָא פָּרִים וְאֵילִים לָאו אִינְהוּ, הָא כְּבָשִׂים אִינְהוּ נִינְהוּ! מִדְּהָנֵי אִישְׁתְּנוּ, הָנֵי נַמִי דְּאַחֲרִינֵי.

ושואלים על דברי ר׳ עקיבא: ודלמא [ושמא] נאמר כי אמנם קרבנות הפרים ו האילים הנזכרים בספר ויקרא לאו אינהו [אין הם] הקרבנות הנזכרים בספר במדבר, הא [הרי] מניינם של קרבנות הכבשים שווה בזה ובזה, ומעתה יש מקום לומר כי אינהו נינהו [אותם הקרבנות הם]! ומשיבים: מדהני אישתנו [מתוך שאלה, הפרים והאילים, השתנו, שקרבנות נבדלים הם], הני נמי דאחריני [אלה, הכבשים, גם כן אחרים].

וּפָרִים וְאֵילִים מִמַּאי דְּאִישְׁתְּנוּ? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אִי בָּעֵי פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים – לִיקְרַב, אִי בָּעֵי שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל אֶחָד – לִיקְרַב! מִדְּאִישְׁתְּנִי סִדְרָן, שְׁמַע מִינָּהּ אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.

ושואלים: ופרים ואילים עצמם ממאי דאישתנו [ממה, מנין לנו, שהשתנו], דלמא [שמא] קרבן אחד הם, והכי קאמר רחמנא [כך אמרה התורה]: אי בעי [אם רוצה] אתה להקריבו בפר ושני אילים — יכול הוא ליקרב [שיקרב] כך, ואי בעי [אם רוצה] אתה להקריבו בשני פרים ואיל אחד — יכול הוא ליקרב [שיקרב] כך! ומשיבים: מדאישתני [מתוך שהשתנה] לא רק מספרם של הקרבנות המנויים בספר ויקרא ואלה שבספר במדבר, אלא אף סדרן (שכן סדר הקרבנות שבספר ויקרא הוא כבשים, פר, ואילים. ואילו זה שבספר במדבר הוא פרים, איל וכבשים) — שמע מינה אחריני נינהו [למד מכאן כי קרבנות אחרים הם].

״הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא?

שנינו במשנתנו שלדעת ר׳ עקיבא הלחם מעכב את הבאתם של שני הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם. ודנים בשיטה זו: מאי טעמא [מה הטעם, מקור שיטתו] של ר׳ עקיבא?

גָּמַר ״יִהְיוּ״ מִ״תִּהְיֶינָה״,

— גמר [למד] את שיטתו זו מהיקש מקראות. שכן נאמר בפרשת ״אמור״ ״והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה׳ על שני כבשים קדש יהיו לה׳ לכהן״ (ויקרא כג, כ), והדגשת הכתוב ״יהיו״ מלמדת שרק באופן זה צריך לנהוג. ואולם מן הכתוב אין זה ברור אם עיכוב זה מתייחס ללחם או לכבשים. לכך למדים אנו בגזירה שווה את פירוש המלה ״יהיו״ שבפסוק זה מ המלה ״תהיינה״, שבדין שתי הלחם (״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה...". שם יז).

מַה לְּהַלָּן לֶחֶם, אַף כָּאן לֶחֶם.

מה להלן מתייחסים הדברים לשתי הלחם ולא לכבשים, אף כאן מתייחסים הדברים לשתי הלחם, ולא לכבשים. ומכאן, שהלחם מעכב את הכבשים, ואולם הכבשים אינם מעכבים את הלחם.

וּבֶן נַנָּס? גָּמַר ״יִהְיוּ״ ״יִהְיוּ״, מַה לְּהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים.

ושואלים לצד השני: ובן ננס, הסבור שהלחם אינו מעכב את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את הלחם, מה מקור שיטתו? גמר [למד] את שיטתו זו מגזירה שווה של המלה ״יהיו״ שבפסוקנו והמלה ״יהיו״ הנאמרת בעניינם של שבעת הכבשים. מה להלן (שם) מתייחסת המלה ״יהיו״ לכבשים, אף כאן היא מתייחסת לכבשים, ולא ללחם. ולכך סבור הוא כי הכבשים מעכבים את הלחם, ואילו הלחם אין מעכב את הכבשים.

וּבֶן נַנָּס נַמִי נֵילַף מִ״תִּהְיֶינָה״, מַה לְּהַלָּן לֶחֶם, אַף כָּאן לֶחֶם! דָּנִין ״יִהְיוּ״ מִ״יִהְיוּ״, וְאֵין דָּנִין ״יִהְיוּ״ מִ״תִּהְיֶינָה״.

ושואלים: ובן ננס נמי נילף [גם כן שילמד] כמו ר׳ עקיבא מ היקש המלים ״יהיו״ ו״תהיינה״, מה להלן לחם, אף כאן לחם! ומשיבים: לדעתו כאשר דנין גזירה שווה צריך שיהיו המלים זהות, ולכן למדים ״יהיו״ מ״יהיו״, ואין דנין ״יהיו״ מ״תהיינה״, שאין המילים שוות לגמרי.

מַאי נָפְקָא מִינָּהּ? הָתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״, זֶהוּ שִׁיבָה, זֶהוּ בִּיאָה!

ומקשים על כך: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה משנה הדבר]? התנא דבי [והרי כבר שנה החכם של בית המדרש] של ר׳ ישמעאל גזירה שווה לענין נגעי בתים, שעיקרה הוא השוואת הכתוב ״ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית״ (שם יד, לט), והכתוב הדומה לו ״ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית״ (שם מד), ודרש: זהו שיבה, זהו ביאה, כלומר, אף שאין שוויון בין מילים אלו יש ללמוד מהן גזירה שווה, וכל שנאמר בענין אחד שייך גם לשני. ומתוך כך ניתן להסיק שאפילו כשקיים הבדל בין המילים, כיון שתוכנן זהה — דנים גזירה שווה, וכל שכן כאן שהמילים נבדלות רק בצורה הדקדוקית!

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ – מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן.

ומשיבים: אכן לפעמים למדים גזירה שווה ממילים שאינן זהות, ואולם הני מילי [דברים אלה] הם דווקא היכא דליכא דדמי ליה [היכן שאין מקרא אחר שדומה לו בדיוק], אבל היכא דאיכא דדמי ליה [היכן שיש מקרא אחר שדומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מהמקרא שדומה לו אנו לומדים]. ולכך יש ללמוד ״יהיו״ מ״יהיו״, ולא ״יהיו״ מ״תהיינה״.

וְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי לֵילַף ״יִהְיוּ״ מִ״יִהְיוּ״! דָּנִין דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן מִדָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן, לְאַפּוּקֵי הָנֵי, דְּעוֹלוֹת נִינְהוּ.

ושואלים לצד השני: ור׳ עקיבא נמי לילף [גם כן שילמד], כדרך שלמד בן ננס את משמע המלה ״יהיו״ מ היקש למלה ״יהיו״! ומשיבים: ר׳ עקיבא סבור שדנין דינו של דבר ש הינו מתנה (נתינה) לכהן (כשתי הלחם הנאכלות לכהנים) מ דינו של דבר אחר ש אף הוא מתנה לכהן (כלחם וכבשי העצרת). לאפוקי הני [להוציא את אלה, שבעת הכבשים] שעולות הניתנות כולן למזבח נינהו [הן], ואינם מתנה לכהן.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְרָא גּוּפֵיהּ קָא מִיפַּלְגִי, ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״ – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אֵי זֶהוּ דָּבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַכֹּהֵן? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה לֶחֶם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למקור שיטותיהם השונות של ר׳ עקיבא ובן ננס. שכן בקרא גופיה קא מיפלגי [בפירוש הפסוק עצמו הם חלוקים, מהו עניינו], שאת הנאמר ״קדש יהיו לה׳ לכהן״ ר׳ עקיבא סבר שיש לפרש: אי זהו דבר שכולו ניתן לכהן? הוי אומר: זה לחם, ומכאן שהכתוב ״יהיו״ מוסב על הלחם, שהוא המעכב את הכבשים.

וּבֶן נַנָּס? מִי כְּתִיב ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַכֹּהֵן״?! ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ לַכֹּהֵן״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לַה׳ וּמִקְצָתוֹ לַכֹּהֵן? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ כְּבָשִׂים.

ו אילו בן ננס משיב: מי כתיב [האם נאמר] ״קדש יהיו לכהן״?! שאפשר היה אז לומר כהסברו של ר׳ עקיבא, והרי ״קדש יהיו לה׳ לכהן״ כתיב [נאמר], ומשמעות הכתוב ליתן חלק לה׳ וחלק לכהן, ואיזהו דבר שמקצתו לה׳ ומקצתו לכהן? הוי אומר: אלו כבשים הקרבים לשלמים, שחלק מהם עולה על המזבח, וחלק אחר ניתן לכהנים לאכילה. ולכך הכתוב ״יהיו״ מתייחס לכבשים, ללמדנו שהם מעכבים את הלחם.

וְרַבִּי עֲקִיבָא? מִי כְּתִיב ״קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה׳ וְלַכֹּהֵן״?! ״לַה׳ לַכֹּהֵן״ כְּתִיב, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן.

ושואלים: ור׳ עקיבא מה הוא משיב על טענה זו? ומסבירים: מי כתיב [האם נאמר] ״קדש יהיו לה׳ ולכהן״?! שאפשר היה לומר שכוונתו חלק לה׳ וחלק לכהנים, והרי ״קדש יהיו לה׳ לכהן״ כתיב [נאמר], אלא הכוונה היא שבתחילה ניתנים הם לה׳, ומאת ה׳ הם ניתנים לכהן. וכ דברי רב הונא, שאמר רב הונא: קנאו השם בתחילה, וחזר ונתנו לכהן.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים

במשנה נזכרה מחלוקת אם שני הלחם מעכבים את הכבשים או להיפך. ומוסיפים, שעל כך אמר ר׳ יוחנן: הכל מודים