דִּתְנַן: אֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

דתנן [ששנינו במשנה]: נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא בדינם של אימורי (חלקי הקרבן העולים למזבח) של קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים וזרק אחר כך את הדם עליהם. ש ר׳ אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ומשום כך אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול אם בשעת אחת העבודות קודם לזריקת הדם הראויה חשב על הקרבן לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי, שלא נתפגל הקרבן, והאוכל מבשרו במזיד אינו חייב כרת, כיון שאין זו זריקה ראויה. ואינו חייב כרת על אכילת בשרם של אלו אם נותר הבשר לאחר זמן אכילתו הראוי, ו כן אינו חייב כרת על אכילתם כשהוא טמא טומאת הגוף. שהרי הם כמי שלא נעשתה בהם זריקה כלל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

ואילו ר׳ עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת לענין זה שיהיו מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

מַאי?

ובדבר זה הוצעה בעייתו של ר׳ שמואל בר רב יצחק מר׳ חייא בר אבא: לשיטתו זו של ר׳ עקיבא מאי [מה] הוא הדין לענין היתר אכילתו של הלחם בכבשי עצרת שנשחטו לשמם אך נזרק דמם שלא לשמם?

מִדִּזְרִיקַת פִּיגּוּל קָבְעָה לַלֶּחֶם בְּפִיגּוּל בְּיוֹצֵא כְּבָשָׂר, זְרִיקָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נַמִי שָׁרְיָא לֵיהּ לַלֶּחֶם. אוֹ דִּלְמָא, לְחוּמְרָא – אָמְרִינַן, לְקוּלָּא – לָא אָמְרִינַן?

ומפרט את צדדי הבעיה: האם יש לומר כי מ אחר שלמדנו כי זריקת דם כבשי העצרת במחשבת פיגול קבעה (מחילה דין) ל שתי הלחם שהריהם ב איסור פיגול, שאף שזריקה זו נעשית על קדשים שנפסלו ב פסול יוצא, מכל מקום נחשב הלחם היוצא כבשר הקרבן וחל עליו דין פיגול. אף בענייננו נאמר ש זריקה שלא לשמה כיון שהיא מתירה את בשרם של כבשי העצרת, כמו כן נמי [גם כן] הריהי שריא ליה [מתירה אותו] את ה לחם. ומן הצד האחר: או דלמא [שמא] יש לומר כי לא נאמרה שיטה זו של ר׳ עקיבא אלא לחומרא [להחמרה] בדין (וכגון לענין שיחול איסור פיגול על הלחם שיצא אל מחוץ לעזרה בין שחיטה לזריקה), שדווקא בזה אמרינן [אומרים אנו] שייחשב הדבר היוצא כבשר הקרבן הנמצא בעזרה, ופועלת בו הזריקה. אבל לקולא [להקלה] בדין (וכגון בענייננו, שיותר הלחם באכילה בזריקה זו) — בזה לא אמרינן [אין אומרים אנו] כן.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: וּמִמַּאי דְּכִי אִיתְנְהוּ אַבְּרָאֵי פְּלִיגִי?

על דרך העמדה זו של מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא, מתקיף לה [מקשה עליה] רב פפא: וממאי [וממה, ומנין] לנו דכי איתנהו אבראי פליגי [שכאשר הלחמים נמצאים בחוץ הם חולקים]?

דִּילְמָא בִּדְאִיתְנְהוּ אַבְּרָאֵי – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין זְרִיקָה מוֹעֶלֶת לְיוֹצֵא. וּבַהֲדַר עָיְילִינְהוּ פְּלִיגִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָהּ כְּרַבִּי, דַּאֲמַר: שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא, וְאִיפַּסְלוּ לְהוּ בְּיוֹצֵא.

דילמא [שמא] יש לומר כי בדאיתנהו אבראי [במקרה שהם נמצאים בחוץ] — דכולי עלמא לא פליגי [שהכל מודים, ואף ר׳ עקיבא, אינם חלוקים] שלדעת הכל אין הזריקה מועלת (מועילה, מחילה דינים) ליוצא. אלא ב אופן שהדר עיילינהו פליגי [שחזר והכניסם לעזרה לפני הזריקה, הם חלוקים], שר׳ אליעזר סבר לה [הריהו סבור] כ דעת רבי, שאמר כי השחיטה מקדשא [מקדשת] את הלחם, ו משום כך איפסלו להו [נפסלו להם] הלחמים ביוצא כאשר יצאו לאחר שחיטת הכבשים, ומעתה אף שהוכנסו חזרה לפני הזריקה שוב לא יחול בהם פסול פיגול.

וְרַבִּי עֲקִיבָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דַּאֲמַר: שְׁחִיטָה לָא מְקַדְּשָׁא, וְלָא מִיפַּסְלִי בְּיוֹצֵא!

ו אילו ר׳ עקיבא סבור כר׳ אלעזר בר׳ שמעון שאמר כי השחיטה כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא זריקת הדם היא המקדשת אותם, ו לכן הלחמים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם כיון שלא התקדשו עדיין, לא מיפסלי [אינם נפסלים] ב פסול יוצא, ולכשיזרוק את הדם, אם תהא הזריקה במחשבת פיגול — תחיל עליהם זריקה זו דין פיגול. ומעתה אין עוד מקום לבעייתו זו של ר׳ שמואל בר רב יצחק לשיטתו של ר׳ עקיבא, שהרי אין הזריקה מועילה לדבר שנפסל (כלחמים הללו שנפסלו בשחיטה שלא לשמה)!

הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי עֲקִיבָא כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דַּאֲמַר: שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא לְהוּ – הַיְינוּ דְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּקָדְשִׁי לְהוּ בִּשְׁחִיטָה, וְאָתְיָא זְרִיקָה קָבְעָה לְהוּ בְּפִיגּוּל.

ודוחים את קושיית רב פפא: האי מאי [פירוש זה של מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא, מה טיבו]? הלא אין הוא הולם את מחלוקתם. שכן אי אמרת בשלמא [נניח, זה ברור, אם אתה אומר] שר׳ עקיבא כ שיטת רבי סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי השחיטה מקדשא להו [מקדשת אותם, את הלחמים] — היינו דקאמר [זהו שאמר] ר׳ עקיבא דקדשי להו [שמקדשים אותם, את הלחמים] בשחיטה, ואתיא [ובאה] הזריקה זו שנעשתה במחשבת אכילה חוץ לזמנו, וקבעה להו [קובעת אותם] ב איסור פיגול.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דַּאֲמַר: זְבִיחָה לָא מְקַדְּשָׁא, זְרִיקַת פִּיגּוּל מִי מְקַדְּשָׁא?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שר׳ עקיבא כ שיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הזביחה (שחיטה) כשלעצמה לא מקדשא [אינה מקדשת] את הלחם, אלא הזריקה, וכי זריקת פיגול מי מקדשא [האם מקדשת]?

וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: זְרִיקַת פִּיגּוּל אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מְעִילָה וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה מִידֵי מְעִילָה.

והאמר [והרי אמר] רב גידל, אמר רב כי זריקת הדם במחשבת פיגול אמנם מחילה איסור פיגול על בשר הקרבן, ואולם היא אינה מביאה מעתה את הקדשים שלא היו עד כה בכלל דין מעילה לידי דין מעילה, ו כמו כן היא אינה מוציאה מעתה את הקדשים שהיו בכלל דין מעילה מידי דין מעילה.

אֵינָהּ מְבִיאָה לִידֵי מְעִילָה – בְּאֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים,

ומפרש רב את דבריו: זריקה שאינה מביאה קדשים לידי מעילה — באימורי (בחלק הקרב על המזבח) קדשים קלים שבשרם ממון בעליהם, ואף האימורים אינם נכללים בהגדרת ״קדשי ה׳ " (״נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳ ". ויקרא ה, טו) שבהם אמור דין מעילה, שכיון שאינם קרבים על המזבח, מפני שנפסלו בזריקה זו.

וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה מִידֵי מְעִילָה – בִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים!

ו זריקה זו אינה מוציאה מידי מעילה — בבשר קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי ציבור שהוא נאכל לכהנים, שעדיין יש בו דין מעילה, שהרי לא פסק מלהיקרא ״קדשי ה׳ ", שמאחר והיתה זו זריקת פיגול — לא הועילה

לָאו אִיתּוֹתַב דְּרַב גִּידֵּל אָמַר רַב?!

! ודוחים: כיצד מביאים מדברי רב גידל שאמר בשם רב, ולאו איתותב [האם לא הוקשו] דברים אלה של רב גידל אמר רב במסכת מעילה (דף ג,ב) ונדחו?

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן וְאָבַד הַלֶּחֶם, מַהוּ שֶׁיִּזְרוֹק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה?

ועוד בעיה שעניינה הוא כבשי ולחמי העצרת בעא מיניה [שאל ממנו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: שני כבשי העצרת ששחטן לשמן, והוקבעו בשחיטה זו עם שתי הלחם הבא איתם, ו אחר כן אבד הלחם. אם יזרק דם הכבשים לשמם — ודאי שלא תתיר זריקה זו את הכבשים, שהרי הוקבעו עם הלחם וזה הלא אבד. ואולם יש לשאול: מהו הדין שיזרוק הכהן את דמן של הכבשים על המזבח שלא לשמן אלא לשם שלמים, כדי להתיר בכך את בשר הכבשים באכילה?

אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! וְלָא? וַהֲרֵי פֶּסַח קוֹדֶם חֲצוֹת, דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ!

אמר ליה [לו] ר׳ זירא בתמיהה על עצם העלאת אפשרות שכזו: וכי יש לך דבר כיוצא בזה, ש הוא אינו כשר אם נעשה לשמו, ו אולם הוא כשר אם נעשה שלא לשמו?! הקשה ר׳ ירמיה על תמיהתו זו של ר׳ זירא: ו כי לא מצאנו כדבר הזה?! והרי קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן (ערב פסח) קודם חצות היום (שהוא תחילת זמן הקרבתו) — אינו כשר אם נשחט לשמו, לשם פסח, שהרי נשחט קודם זמנו, ו הריהו כשר אם נשחט שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים! אמר לו ר׳ זירא לר׳ ירמיה בהסבר תמיהתו:

הָכִי קָא אָמִינָא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?

הכי קאמינא [כך אני אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, ש כבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שנשחטו לשמם כשהיה לחם אתם), ו לאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מ להקריבו לשמו (שכבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, אף הם נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ו אולם הריהו כשר אם יוקרב שלא לשמו?!

וְלָא? וַהֲרֵי פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה קוֹדֶם חֲצוֹת!

הקשה ר׳ ירמיה גם על הסבר זה: ו כי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן פסח, כשמגיע זמנו בין הערביים שבי״ד בניסן — הריהו ראוי להקריבו לשמו, ומ אחר זמנו — אף שהוא נדחה מהקרבה לשמו, בכל זאת בשאר ימות השנה אף קודם חצות היום — הרי הוא כשר אם יוקרב שלא לשמו, אלא לשם שלמים!

הָכִי קָאָמִינָא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לִשְׁמוֹ וְנִשְׁחַט לִשְׁמוֹ וְנִדְחֶה מִלִּשְׁמוֹ, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?

חזר ר׳ זירא והסביר את תמיהתו: הכי קאמינא [כך אמרתי, זאת התכוונתי לומר]: האם יש לך דבר כיוצא בזה, ש כבר נראה (היה ראוי) להקריבו לשמו (כדוגמת כבשי עצרת אלה, שהובאו להקרבתם עם הלחם, כדין), ו גם נשחט קרבן זה לשמו ו לאחר מכן נדחה (חדל להיות ראוי) מ להקריבו לשמו (וכגון כבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, נדחו מהקרבה), ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ו אולם הריהו כשר אם הוא יוקרב שלא לשמו?!

וְלָא? וַהֲרֵי תּוֹדָה!

חזר והקשה ר׳ ירמיה גם על הסבר זה: ו כי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן תודה ולחמיו, שלמדנו את דינו למעלה (מו,א) שאם לאחר שנשחט קרבן התודה נפרס הלחם, ונפסל בכך — יזרק דם התודה לשם שלמים ובשר הקרבן ייאכל, ואילו היה נזרק דם התודה לשמו — לא היה הבשר מותר באכילה, ואילו משנזרק שלא לשמו — הריהו מותר באכילה.

שָׁאנֵי תּוֹדָה, דְּרַחֲמָנָא קַרְיָיהּ ״שְׁלָמִים״.

ודחה ר׳ זירא ראיה זו: אין להביא ראיה מקרבן תודה שכן שאני [שונה, נבדל] דין התודה משאר דיני הקרבנות, דרחמנא קרייה [שכן התורה קראה אותו] ״שלמים״ (״זבח תודת שלמיו״. ויקרא ז, יג), וכשם שהשלמים הריהם קרבנות הבאים בלא לחם, כן יש והתודה באה בלא לחם. ולכך אין אובדנו של הלחם מחשיב את הקרבן כנדחה. מה שאין כן בבעיית ר׳ ירמיה, שנדחו הכבשים באובדנו של הלחם.

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת – מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן,

ומביאים עוד בדינם של כבשי ולחמי העצרת. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שחט את שני הכבשים כדין, ואולם שחטם על ארבע חלות ולא על שתים כדינם — מה יעשה? הריהו מושך שתים מהן מן החלות הללו, שהן תהיינה לחמי העצרת, ומניפן עם שני הכבשים שנשחטו,