תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד!

תרד כל התרומה שבגת העליונה, ותטמא על ידי החולין הטמאים שבגת התחתונה, ונמצאת מפסידה את משקה החולין, ואל יטמאנה את הנמצא בחבית ביד (במעשה הנעשה על ידו), לשאוב בכלים טמאים, וכדי להציל את משקה החולין. ו אילו ר׳ יהושע אומר כי יכול הוא (אם רצונו בכך) אף שיטמאנה ביד. הרי מכאן שמורים לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכות באחר!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּלְטוּמְאָה קָא אָזְלָא.

השיב לו ר׳ חנינא טירתא לר׳ יוחנן: אין להקשות מהלכה זו, שכן שאני התם [שונה שם] המצב, שהרי אף אם לא יעשה כל מעשה שהוא, תכולת החבית לטומאה קא אזלא [היא הולכת] כאשר תיפול אל משקה החולין שבגת התחתונה. לכך אין מעשה זה שהוא קולט את הנמצא בחבית העליונה בכלים טמאים ונטמאת היא בכך, נחשב לחטא.

כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק תָּנֵי: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָן – פְּסוּלִין, וּתְעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

ועוד בדיני כבשי העצרת. כי אתא [כאשר בא] רב יצחק מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות שונות, תני [שנה] ברייתא זו: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, וכגון ששחטם שלא לשם כבשי עצרת — הריהם פסולין בכך, ותעובר צורתן (בלינת לילה), ויצאו לבית השריפה.

אֲמַר רַב נַחְמָן: מָר דְּמַקִּישׁ לְהוּ לְחַטָּאת – תָּנֵי ״פְּסוּלִין״, תַּנָּא דְּבֵי לֵוִי דְּגָמַר שַׁלְמֵי חוֹבָה מִשַּׁלְמֵי נְדָבָה – תָּנֵי ״כְּשֵׁרִים״.

אמר רב נחמן לרב יצחק: שנה מר [אדוני] את דברי הברייתא הזו באופן זה, משום שהריהו מקיש (משווה) להו [אותם, את דין כבשי העצרת] ל דין קרבן חטאת, ולכך הריהו תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שנשחטו שלא לשמם שהם פסולין, כדין קרבן חטאת שנשחט שלא לשמו. ואילו התנא דבי [של בית מדרשו] של לוי דגמר [שלמד] את דין שלמי חובה מ דינם של שלמי נדבה, לכך תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שהם כשרים, כדין שאר הקרבנות (מלבד חטאת ופסח),

דְּתָנֵי לֵוִי: וּשְׁאָר שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתָן – כְּשֵׁרִין, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה, וְאֵין טְעוּנִין לֹא לֶחֶם וְלֹא זְרוֹעַ.

דתני [שכן שנה] לוי בברייתא העוסקת בקרבנות שצריך הנזיר להביא: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (שלא לשמם) — הריהם כשרין ודינם כשלמי נדבה, ו אף שלא עלו (אין הם נחשבים) לבעלים לשם שלמי החובה (שחייב להביא בנזירותו). ו אולם הם נאכלין ליום ולילה בלבד, כשלמי נזיר (ולא כשלמי נדבה הנאכלים לשני ימים ולילה אחד). ואין הם טעונין (חייבים) בהבאה לא של לחם ולא זרוע (כחובתו של הנזיר).

מֵיתִיבֵי: אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם, בֶּן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה – פְּסוּלִין, וּתְעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב יצחק מהברייתא הבאה: מי שהיה צריך להביא לקרבן ה אשם בן צאן שהוא בן (בתוך) שנה ראשונה לחייו, והוא הנקרא ״כבש״, והביא בן צאן שהוא בן שתים (והוא הנקרא ״איל״). או מי שהיה צריך להביא לקרבן אשמו בן שתים והביא בן שנה — קרבנות אלה הריהם פסולין, ותעובר צורתן (בלינת לילה) ויצאו לבית השרפה.

אֲבָל עוֹלַת נָזִיר וְעוֹלַת יוֹלֶדֶת וְעוֹלַת מְצוֹרָע שֶׁהָיוּ בְּנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים וּשְׁחָטָן – כְּשֵׁרִין.

אבל עולת הנזיר, שמביא הנזיר במלאת ימי נזירותו, שדינה הוא כבש בן שנתו. ועולת יולדת, שמביאה היולדת ביום ארבעים ואחד להולדת זכר וביום שמונים ואחד להולדת נקבה כבש בן שנתו לעולה. ועולת המצורע, שמביא המצורע לאחר שנטהר מצרעתו כבש בן שנתו לעולתו, שהיו קרבנותיהם מבני שתי שנים, ושחטן — הריהם כשרין.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הַכָּשֵׁר בְּעוֹלַת נְדָבָה – כָּשֵׁר בְּעוֹלַת חוֹבָה, וְכָל הַפָּסוּל בְּחַטָּאת – פָּסוּל בְּאָשָׁם, חוּץ מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ!

כללו של דבר: כל דבר הכשר בעולת נדבה — הריהו כשר גם בעולת חובה. וכל דבר הפסול ב קרבן חטאת — הריהו פסול גם ב קרבן אשם, חוץ מ זה שעשאו שלא לשמו שפסול רק בקרבן חטאת ולא באשם. הרי שלמדים דינם של קרבנות חובה (כעולות נזיר ומצורע) מדינם של קרבנות הנדבה (כעולות נדבה) להכשיר את עולות החובה, על אף שבכלל קרבנותיהם של הנזיר והמצורע בא גם קרבן חטאת, והיה מקום לומר שיילמד דינם מחטאת, ויפסל האיל שבא במקום כבש לעולה. ומכאן נסיק שכך הוא גם בכבשי עצרת שיילמד דינם משלמי נדבה, אף שבא עם כבשי העצרת גם קרבן חטאת, ויהא דינם של כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם להכשר, ושלא כדברי רב יצחק!

הַאי תַּנָּא, תַּנָּא דְּבֵי לֵוִי הוּא.

ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן האי [זה] התנא ששנה אותה — התנא דבי [מבית מדרשו] של לוי הוא, הסבור כי כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשרים, וכמובא למעלה.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה.

ודנים בדברי רב נחמן שהסביר כי התנא של בית מדרשו של לוי מכשיר את כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם, משום שלמד את דין כבשי העצרת מדינם של שלמי נדבה: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי, שלא כדבריך, שכן אמר לוי: אשם נזיר (כבש בן שנתו המובא על ידי הנזיר שנטמא במת, ביום השמיני להטמאו) ו כן אשם מצורע (כבש בן שנתו המובא על ידי המצורע לגמר טהרתו), ששחטן שלא לשמן — הריהם כשרים, ו אולם לא עלו לבעלים לשום (לשם) חובה.

שְׁחָטָן מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים וּשְׁחָטָן – פְּסוּלִין.

ואם שחטן לקרבנות אלה כשהיה מחוסר זמן בבעלים, שעדיין לא הגיע זמנם של הבעלים להקרבה זו, או שהיו הקרבנות הללו לא כבשים בני שנתם, אלא אילים בני שתי שנים, ושחטן — הריהם פסולין. ו יש לדון:

וְאִם אִיתָא, לִיגְמַר מִשְּׁלָמִים! שְׁלָמִים מִשְּׁלָמִים – גָּמַר, אָשָׁם מִשְּׁלָמִים – לָא גָּמַר.

אם איתא [יש] מקום לדבריך, שלומד לוי את דינם של קרבנות החובה מדינם של קרבנות הנדבה, אם כן ליגמר [שילמד] אף את דינם של קרבנות האשם מ דין שלמים, ויהיו אלה כשרים! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן דינם של שלמים חובה מ דינם של שלמים רשות — אכן גמר [לומד] לוי, ואולם דינו של אשם מ דינו של שלמים — לא גמר [אין לוי לומד].

וְאִי גָּמַר שְׁלָמִים מִשְּׁלָמִים, לִיגְמַר נַמִי אָשָׁם מֵאָשָׁם, אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע מֵאֲשַׁם גְּזֵילוֹת וַאֲשַׁם מְעִילוֹת, אוֹ אֲשַׁם גְּזֵילוֹת וַאֲשַׁם מְעִילוֹת מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע!

ומקשים עוד על דברי רב נחמן: ואי [אם] אכן הוא כדבריך שלוי גמר [לומד] דינם של שלמים חובה מ דינם של שלמים נדבה — באותו אופן ליגמר נמי [שילמד גם כן] דינו של אשם מ דינו של אשם. ומעתה נלמד שיהא דינם של אשם נזיר ואשם מצורע שיהא כשר אף אם הביא איל ולא כבש בן שנה, מ דינם של אשם גזילות ואשם מעילות שדינם הוא באיל בן שנתים. או מצד אחר נלמד שיהא דינם של אשם גזילות ואשם מעילות שהובא בהם כבש בן שנתו, שהוא כשר, מ דינם של אשם נזיר ואשם מצורע שדינם הוא בכבש בן שנתו!

אֲמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁירוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁירוֹ, וְאֵין דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁירוֹ מִדָּבָר שֶׁבְּהֶכְשֵׁירוֹ.

אמר רב שימי בר אשי: אין זו שאלה, שכן דנין דינו של דבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי לכתחילה (ככבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם) מדבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי (כשלמי נדבה שקרבו שלא לשמם). ו אולם אין דנין דבר שנעשה שלא בהכשירו (כאשמם של נזיר ומצורע שבא כאיל בן שנתים ולא ככבש בן שנתו) מדבר שבהכשירו (כאשם גזילות וכאשם מעילות, שדינם הוא לבוא כקרבן איל בן שנתים).

וְלָא? וְהָא תַּנְיָא: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא שֶׁאִם עָלָה, לֹא יֵרֵד? שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה!

ושואלים על כך: ולא? וכי אין למדים דבר שנעשה שלא כהכשירו מדבר שנעשה כהכשירו?! והא תניא [והרי שנויה ברייתא] מנין ל קרבן שיוצא אל מחוץ למקומו, ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על גבי המזבח שלא ירד משם, ויוקרב? שהרי הקרבן היוצא כשר כאשר נעשה בבמה (בהקרבה שלא במקדש, בזמן שהותרה הקרבה שכזו). שאין בבמה דין ״יוצא״. הרי שלמדים אנו דבר שנעשה שלא כהכשרו (היוצא שנפסל, והועלה על המזבח) מדבר שנעשה כהכשרו (הקרבה בבמה, בזמן שהותרה הקרבה שכזו)!