אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּלֵית לֵיהּ, וְאִי דְּיוֹמֵיהּ אַמַּאי? תָּדִיר וּמְקוּדָּשׁ – תָּדִיר עָדִיף!

אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנתנו באופן דלית ליה [שאין לו, לגזבר ההקדש] מספר בהמות כדי הקרבתם גם לתמידים וגם למוספים. ו מעתה יש להוסיף ולברר באיזה אופן עוסקת משנתנו: אי [אם] כשאין די בהמות גם לתמידים וגם למוספים דיומיה [של אותו יום] — אמאי [מדוע] אין הם מעכבים זה את זה, ויכול הוא להקריב זה או זה? והלא כלל הוא כי הדבר שיש בו מעלת תדיר ומעלת מקודש (כקרבן התמיד) ו כנגדו דבר שיש בו רק מעלת מקודש (כקרבן המוסף) — זה שהוא תדיר ומקודש עדיף, וראוי היה איפוא במקרה שכזה שהתמידים יעכבו את המוספים!

אֶלָּא לָאו דִּלְמָחָר, וְקָתָנֵי: אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה – אַלְמָא כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ!

אלא לאו [האם לא] מדובר במשנתנו באופן שיש להם מספיק בהמות לצורך התמידים של היום, אלא שאין להם גם כדי הקרבת תמידים של מחר, וקתני [ושנה] התנא של משנתנו כי אין הם מעכבין זה את זה — אלמא [נסיק מכאן], כי הדדי נינהו [כמו שווים הם, שזה כמו זה], ויכול הוא להקריב מהם לאיזה קרבן שירצה. ונפתרה איפוא בעייתך!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לְעוֹלָם דְּאִית לְהוּ, וּלְקַדֵּם. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם – מִצְוָה בְּעָלְמָא הוּא.

אמר ליה [לו] אביי לרב חסדא בדחיית דבריו: אינך יכול להביא ממשנתנו ראיה זו, שכן יש מקום לומר כי לעולם מדובר בה באופן דאית להו [שיש להם] בהמות כדי הצורך גם לתמידים וגם למוספים של היום, ו השאלה היתה באמת לענין לקדם, אם מעכבים התמידים את המוספים, שלא יוקרבו לפניהם. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך ממה שאמרנו שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר — דבר זה אינו אלא למצוה בעלמא [בלבד] הוא, שכך ראוי לכתחילה לעשות, ואולם אין הוא בא לעכב.

תָּא שְׁמַע: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבוּקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים כְּדֵי לְשַׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

ובענין בעייתו זו של ר׳ חייא בר אבין כיצד יש לנהוג כאשר אין להם מספיק בהמות גם למוספים של היום וגם לתמידים של מחר, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה בערכין כי אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין (הבדוקים מכל מום) שיהיו בלשכת הטלאים שבמקדש, כדי (שיש בהם די) ל קרבנות הציבור של שבת (שקרבים בה שני טלאים לתמיד) ולשני ימים טובים של ראש השנה הסמוכים ליום השבת, שבכל יום מהם קרבים שני טלאים, ונמצא מנין כולם ששה טלאים.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאִית לֵיהּ – תְּמִידִין וּמוּסָפִין טוּבָא הָווּ!

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] במשנה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בה במקרה דאית ליה [שיש לו, לגזבר ההקדש] די טלאים כדי הקרבת תמידין ומוספין הבאים בימים הללו — הלא אין די בששה טלאים, שכן טובא הוו [הרבה הם] הקרבנות הנצרכים לימים הללו (ועולה מספרם לעשרים ושנים קרבנות: שבעה כבשים ליום הראשון של ראש השנה, ושבעה נוספים ליום השני של ראש השנה, ושני כבשים הבאים למוספי השבת, וששה כבשים הבאים לתמידים של שבת ושני ימי ראש השנה)!

אֶלָּא לָאו דְּלֵית לֵיהּ – וּשְׁמַע מִינָּהּ: תְּמִידִין עֲדִיפִי!

אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שמדובר במשנה זו במקרה דלית ליה [שאין לו] מספיק קרבנות, ובאה המשנה להשמיענו כי הכבשים הנמצאים באים לקרבנות התמיד של שלושת הימים, ובכללם אף לראש השנה (החל מחר ומחרתיים), ואין הם קרבים כמוספי השבת, ושמע מינה [ולמד מכאן] ראיה כי התמידין של מחר עדיפי [עדיפים] על פני המוספים של היום!

לָא, לְעוֹלָם דְּאִית לֵיהּ, וְהָכִי קָא אָמַר: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבוּקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה, וּמַנִּי? בֶּן בַּג בַּג הִיא.

ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שיש לומר כי לעולם מדברת המשנה במקרה דאית ליה [שיש לו] מספיק בהמות לצורך כל קרבנות השבת וראש השנה. וזה שאמרה המשנה שאין פוחתים מששה טלאים בלשכת הטלאים, ולא הזכירה מספר רב יותר, הוא מפני שרק בקרבן התמיד צריך לבדוק את הטלאים ארבעה ימים מראש, ו לפי זה הכי קא אמר [כך הוא אומר, זו כוונת התנא]: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, לצורך קרבן התמיד, ארבעה ימים קודם השחיטה. וכשנוטלים שני טלאים בכל יום להקריבם לתמיד, ומביאים שנים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. ו כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת בן בג בג היא.

דְּתַנְיָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: מִנַּיִן לַתָּמִיד שֶׁטָּעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״,

דתניא [שכן שנויה ברייתא], בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור (בדיקה ממומים) ארבעה ימים קודם השחיטה? תלמוד לומר בקרבן התמיד: ״תשמרו להקריב לי במועדו״ (במדבר כח, ב), ומאחר ולהלן בקרבן הפסח, הוא הכתוב אומר: ״ובעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הראשון״ (שמות יב, ג—ו), למדים זה מזה,

מַה לְּהַלָּן – טָעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה, אַף כָּאן – טָעוּן בִּיקּוּר אַרְבָּעָה יָמִים קוֹדֶם שְׁחִיטָה.

מה להלן בקרבן הפסח — הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בו — אף כאן בקרבן תמיד, הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. ואם כן, דין מיוחד הוא בתמיד ולא בקרבנות אחרים.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הָנֵי שִׁשָּׁה – שִׁבְעָה הָווּ, דְּהָא אִיכָּא דְּצַפְרָא דִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא!

לעיל הוזכרו דברי המשנה שאין פוחתים מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בשאלה: מספר הני [אלה] הטלאים שצריכים שיהיו בלשכת הטלאים הוא ששה בלבד? והלא לפחות שבעה הוו [היו] צריכים להיות בלשכת הטלאים, דהא איכא [שהרי יש] עוד טלה נוסף לצורך קרבן התמיד דצפרא דתלתא בשבתא [של בוקר של היום השלישי בשבת], שאף הוא היה צריך להיות מוכן להקרבה (אחרי ביקור ממום). שכן אם חלו שני ימי ראש השנה בימים ראשון ושני בשבוע, נמצא שלא יספיקו לבקר את הטלה העומד להקרבה בבוקרו של יום שלישי!

וּלְטַעֲמִיךְ, תְּמַנְיָא הָווּ, דְּהָאִיכָּא דְּפַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא!

השיב רב אשי לרבינא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מדוע אתה שואל שהיו צריכים להיות שבעה טלאים בלשכת הטלאים, והרי תמניא הוו [שמונה היו] צריכים להיות שם, דהאיכא [שכן יש] טלה הקרב כתמיד דפניא דמעלי שבתא [של בין הערביים בערב שבת]!

הָא לָא קַשְׁיָא, דִּלְבָתַר דְּאַקְרִיב קָאָמַר.

ודחה רבינא: הא לא קשיא [זה אינו קשה] על המשנה, שכן דלבתר דאקריב [שאחרי שהקריב] את קרבן התמיד של בין הערביים שביום ששי, צריכים להיות עוד שישה טלאים, קאמר [הוא, התנא במשנה התכוון לומר],