אֲבָל צִבּוּר יְהֵא מֵבִיא, שֶׁמֵּבִיא חוֹבָה כַּיּוֹצֵא בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲלוּ״.

אבל בצבור יהא מביא קטורת בנדבה, ש הרי הציבור אף מביא קטורת חובה כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בלשון רבים ״לא תעלו עליו קטורת זרה״ (שמות ל, ט), להורות שאף הציבור אינם מביאים קטורת נדבה.

יָכוֹל לֹא יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, אֲבָל יַעֲלוּ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ״ – אֵין לְךָ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן!

ועדיין שמא יכול שמכתוב זה למדים אנו כי לא יעלו הציבור קטורת נדבה דווקא על מזבח הפנימי, אבל יעלו הציבור קטורת נדבה על מזבח החיצון? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בעשיית המשכן ״ו את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתך יעשו״ (שם לא, יא) — לומר: אין לך אלא מה שאמור בענין ולא באופן אחר, שאין הקטורת באה אלא בציבור, וכחובה, ומוקטרת על המזבח הפנימי. וקשה על הדיוק השני בדברי הברייתא, שהציבור מביא קטורת נדבה!

אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר, לָא מִיבָּעֲיָא צִיבּוּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן – דְּלָא אַשְׁכַּחַן, וְלָא מִיבָּעֲיָא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – דְּלָא אַשְׁכַּחַן, אֶלָּא אֲפִילּוּ יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, דְּאַשְׁכְּחַן בַּנְּשִׂיאִים – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

אמר רב פפא: אין זה קשה שכן בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהציבור אינו מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בציבור אופן כזה של הקטרה. ו כמו כן לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שהיחיד אינו מקטיר על מזבח הפנימי, שהרי לא אשכחן [לא מצאנו] בו אופן זה של הקטרה. אלא אפילו הקטרת יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן [שמצאנו] כיוצא בה בנשיאים — גם היא אסורה, שכן אף הקטרת הנשיאים הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.

מתני׳ חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאִין חֲצָאִין, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

שתים עשרה חלות המצות (הנעשות מעשירית האיפה סולת) של מנחת חביתי כהן גדול (ונקראת מנחה זו ״מנחת חביתין״ — על שמטגנים אותה במחבת אחר אפייתה) המובאות בכל יום מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, לא היו באין מביתו של הכהן הגדול בשני חצאין, שיביא בכל פעם את המחצית הקריבה, אלא הריהו מביא בכל יום למנחתו עשרון (״עשירית האיפה סולת״, ויקרא ו, יג) שלם, וחוצהו לשני חצאים — והריהו מקריב מחצה אחת בבקר ו את המחצה השנית בין הערבים.

כֹּהֵן שֶׁמֵּבִיא מֶחֱצָה שַׁחֲרִית, וּמֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וַחֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם (מֶחֱצָה) וְחוֹצֵהוּ, מַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.

כהן גדול שמביא (הקריב) את המחצה הראשונה בשחרית, ו לאחר מכן מת, ומינו כהן אחר תחתיו לשמש ככהן גדול — לא יביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו לצורך הקרבת בין הערביים, וכמו כן לא יקריב את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם) שמת, אלא מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו ומקריב מחצה אחת בין הערביים, ו אילו המחצה השנית אבד, שאינו קרב. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין של שני העשרונות הללו (מחצית אחת משל הכהן הראשון, ומחצית אחת משל השני) קריבין, ושני החצאין האחרים אובדין.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִנְחָה מַחֲצִית״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: מֵבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וּמַקְרִיב, חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וּמַקְרִיב.

שנינו במשנתנו בדין הבאת שתי מחציותיה של מנחת חביתים. ומביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב במנחת החביתים ״זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב״ (שם): אילו היה נאמר ״מנחה תמיד מחצית בבוקר ומחצית בערב״ — הייתי אומר מכאן שהכהן הגדול מביא חצי עשרון (״מחצית״) מביתו בשחרית ומקריב אותו, ואחר כך מביא עוד חצי עשרון מביתו בערבית ומקריב אותו — לכך

תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מַקְרִיב, הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

תלמוד לומר ״מחציתה בבקר ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מקריב, הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא מביתו בבוקר עשרון סולת שלם וחוצהו לשתי מחציות, ומקריב מחצה אחת בבקר, ו את המחצה השנית הריהו מקריב בין הערבים.

נִטְמָא מֶחֱצָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אוֹ שֶׁאָבַד, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ עַרְבִית וְיַקְרִיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא,

ואם אירע ולאחר שקרבה המחצית של שחר, נטמא המחצה של בין הערבים, או שאבד מחצה זה, יכול צריכים היינו לומר שיביא הכהן הגדול חצי עשרון מביתו בערבית ויקריב? לכך תלמוד לומר ״מחציתה בבקר ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מביא.

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם [מִבֵּיתוֹ] וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד, נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין.

הא [הרי] זה כיצד נעשה? הריהו מביא עשרון שלם נוסף מביתו, לפני בין הערביים, וחוצהו לשתי מחציות. ומקריב מחצה אחת מהן, ו המחצה השנית אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (מחצית העשרון הראשון שקרבה בבוקר, ומחצית העשרון השני שקרבה בין הערביים) קריבין, ושני חצאין (המחצית השניה של העשרון הראשון שנטמאה או שאבדה, והמחצית השניה של העשרון השני)

כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה שַׁחֲרִית וּמֵת, וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, יָכוֹל יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ אוֹ חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ – מֶחֱצָה מִשָּׁלֵם הוּא מֵבִיא וּמַקְרִיב,

אובדין. כהן גדול ש הביא עשרון סולת מביתו, והקריב את המחצה הראשונה שלו בשחרית ומת לאחר מכן, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, יכול תאמר שיביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו להקרבת מחצית מנחת החביתים של בין הערביים. או שיביא הכהן הגדול החדש את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון (הקודם)? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״ומחציתה בערב״ — מחצה משלם הוא מביא ומקריב.

הָא כֵּיצַד? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ וּמַקְרִיב, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין, וּשְׁנֵי חֲצָאִין קְרֵיבִין.

הא [הרי] זה כיצד יעשה הכהן הגדול החדש? הריהו מביא מביתו עשרון סולת שלם, וחוצהו, ומקריב מחצית אחת, ו אילו המחצה השנית של עשרון זה — אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין (המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש) — אובדין, ושני חצאין (המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש) — קריבין.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: מֶחֱצָה רִאשׁוֹן וּמֶחֱצָה שֵׁנִי – תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

שנינו בברייתא בדין מנחת חביתים של כהן גדול שמת לאחר הקרבת מנחת חביתים של בוקר והתמנה כהן גדול חדש תחתיו, כי שתי מחציות אבדו, זו של הכהן שמת וזו של הכהן החדש. ובענין זה תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: מחצה של הכהן הראשון (שמת) ומחצה של הכהן השני שהולכות לאיבוד — תעובר צורתן תחילה. כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ו אז יצאו לבית השריפה.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: בִּשְׁלָמָא רִאשׁוֹן – אִיחֲזֵי לְהַקְרָבָה, אֶלָּא שֵׁנִי – לָמָּה לֵיהּ עִיבּוּר צוּרָה? מֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָא אָתֵי!

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח, מובן] שיש לפסול בלינה את החצי של הכהן הראשון לפני שמוציאים אותו לשריפה — שכן איחזי [היה ראוי] חצי זה להקרבה מתחילה, לפני שמת הכהן הגדול הקודם, ולכן אי אפשר לאבדו מיד. אלא החצי של הכהן הגדול השני למה ליה [לו] עיבור צורה? והרי מעיקרא [מתחילה], מייד כשהובא עשרון סולת שלם ונחצה לשניים, לא היה ראוי חצי זה להקרבה והיה ברור כי לאיבוד קא אתי [הוא הולך] ומדוע יהא צריך לעיבור צורה?

דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי? תַּנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הוּא, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה.

אלא זה שאמר לך גירסה זו של דבריך, מני [מי הוא]? התנא דבי [של בית] מדרשו של רבה בר אבוה הוא, שכן אמר רבה בר אבוה כי כל קודש שנפסל, ואפילו פסול פיגול שחמור, ופסול מן התורה — אינו נשרף מייד, אלא טעון תחילה עיבור צורה, ורק לאחר מכן יוצא לבית השריפה.

רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּפָלְגִי בְּהוּ, אִי בָּעֵי הַאי מַקְרִיב וְאִי בָּעֵי הַאי מַקְרִיב – מִיחֲזָא חֲזוּ.

רב אשי אמר הסבר אחר לנוסח הדברים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבה בר אבוה, וסבורים כי הנפסל בפיגול אינו טעון עיבור צורה, כיון דבעידנא דפלגי בהו [שבזמן שחולק אותם] הכהן הגדול החדש את שתי המחציות מהעשרון שהביא, אי בעי [אם רוצה] — הרי את האי [זה] החצי הוא מקריב, ואי בעי [ואם רוצה] — את האי [זה] החצי השני הוא מקריב, שהרי אין חצי מסויים שהוגדר מתחילה לקדושה, אם כן שני החצאים הללו נחשבים כמיחזא חזו [ראויים] להקרבה, ולכך יש להמתין בשריפתו של השני עד שייפסל בלינה.

אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן? רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹפָהּ, וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ. רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְטַגְּנָהּ, וְאַחַר כָּךְ אוֹפָהּ.

ומביאים עוד בדין מנחת חביתים. איתמר [נאמר] בברייתא: חביתי כהן גדול, כיצד בדיוק עושין אותן? שכן נאמר בהם ״על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב״ (שם יד), והרי אלה אופני עשייה שונים. ר׳ חייא בר אבא אמר בשם ר׳ יוחנן שכך מנחת חביתים נעשית: בתחילה הריהו אופה בתנור, ואחר כך הריהו מטגנה במחבת. ואילו ר׳ אסי אמר בשם ר׳ חנינא שבתחילה הריהו מטגנה במחבת, ואחר כך הוא אופה בתנור.

אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֵּאָפֵינָה נָאָה. רַבִּי אַסִי אֲמַר: כְּוָותֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, ״תֻּפִינֵי״ – תֵּאָפֵינָה נָא.

ומסבירים חכמים אלה את שיטותיהם, אמר ר׳ חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב ״תפיני״ פירושו: תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואילו יטגנוה בתחילה ורק לאחר מכן יאפוה — אין היא נאה בשעת אפייה. ואילו ר׳ אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר — שכן הכתוב ״תפיני״ פירושו: תאפינה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה (״נא״). ולכך יש לטגנה לפני אפייתה.

כְּתַנָּאֵי: ״תֻּפִינֵי״ – תֵּאָפֵינָה נָא. רַבִּי אוֹמֵר: תֵּאָפֵינָה נָאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּאָפֵינָה רַבָּה, אִית לֵיהּ נָא, וְאִית לֵיהּ נָאָה.

ומעירים: מחלוקת אמוראים זו הריהי כ מחלוקת תנאי [תנאים] שחלקו כבר בנושא זה. שכך שנינו בברייתא: משמעות הכתוב ״תפיני״ — תאפינה נא. ואילו רבי אומר: משמעות ״תופיני״ — תאפינה נאה. ועוד דעה נוספת, ר׳ יוסי אומר: אמר הכתוב ״תופיני״ בלשון רבים — תאפינה רבה (הרבה), לומר שאופים אותה, ולאחר מכן מטגנים אותה, ושבים ואופים אותה. שכן אית ליה [יש לו, מקבל] ר׳ יוסי הן את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נא (ולכך מטגננים אותה לפני אפייתה), ו אולם אית ליה [יש לו, מקבל] ר׳ יוסי גם את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נאה (לפני טיגון), ולכך הריהו מצריך שתי אפיות, לפני טיגון ולאחר טיגון.

תְּנַן הָתָם: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

ועוד בדרך עשייתה של מנחת חביתי כהן גדול, תנן התם [שנינו שם, במשנה בהמשך]: חביתי כהן גדול — לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים העזרה שבמקדש, ודוחות את השבת.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב הוּנָא: ״תֻּפִינֵי״ – תֵּאָפֵינָה נָאָה, וְאִי אָפֵי לָהּ מֵאֶתְמוֹל – אִינְשְׁפָה לָהּ. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: אֵימָא, דְּכָבֵישׁ לֵיהּ בְּיַרְקָא!

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדוחה עשייתן את השבת? אמר רב הונא: בענין מנחה זו נאמר ״תפיני״, וכוונתו — תאפינה נאה, שכשהן אפויות שתהיינה נאות ואי אפי לה [ואם אופה אותה] מאתמול — אינשפה [התקלקלה] לה ושוב אינה נאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם טעם הדבר הוא כדי למנוע את קלקולה של המנחה — אימא [אמור] שיאפה אותה בערב שבת, ודכביש ליה בירקא [ושיכבוש אותה, יכסנה, בירק] כדי שלא תתקלקל!

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״תֵּעָשֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה.

טעם אחר להיתר אפייתה של מנחת חביתים בשבת, החכם דבי [של ביתו] מדרשו של ר׳ ישמעאל תנא [שנה]: נאמר ״על מחבת בשמן תעשה״, והלשון ״תעשה״ באה להדגיש שתיעשה המנחה בכל אופן ומצב, ואפילו בשבת, ״תעשה״ — ואפילו בטומאה.

אַבַּיֵי אֲמַר, אָמַר קְרָא: ״סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״,

טעם אחר אביי אמר, שכן אמר קרא [הכתוב]: ״סלת מנחה תמיד״ (שם),