מִנְחָה הַבָּאָה עִשָּׂרוֹן וכו׳.

מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה מעשרון סולת, ואין למדים דינה של מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה משלושה עשרונים (כמנחת נסכי הפר) או משני עשרונים (כמנחת נסכי האיל).

מתני׳ לֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵיבָה? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁל צִיבּוּר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵיבָה.

כהן גדול שהביא מנחת חביתים והקריב את מחציתה של בוקר ומת, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, ועתה צריכים להקריב את מנחת החביתים של בין הערביים, מ נכסיו של מי היתה קריבה? ר׳ שמעון אומר: משל ציבור היא באה. ר׳ יהודה אומר: מ נכסיהם של היורשין של הכהן הגדול היא באה. ו מודים הכל כי מנחת חביתים זו, כל עוד לא נתמנה כהן גדול חדש, מעשירית האיפה (״עשרון״) סולת שלימה היתה קריבה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת, וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, מִנַּיִן שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״.

בשאלה מממונו של מי באה מנחת חביתים בזמן שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קריבה מ נכסיהם של היורשין? תלמוד לומר בדינה של מנחת חביתים "...והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה׳ כליל תקטר״ (ויקרא ו, טו), ומן הנאמר ״והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה״ למדים אנו שמשל יורשיו של הכהן הגדול הריהי נעשית.

יָכוֹל יַקְרִיבֶנָּה חֲצָאִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״ – כּוּלָּהּ וְלֹא חֶצְיָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

יכול שיורשו של הכהן הגדול שמת, אף הוא יקריבנה חצאין כדרך שהיה מקריב הכהן הגדול שמת? לכך תלמוד לומר ״אתה״ — לומר: את עשירית האיפה סולת כולה הוא מביא ולא את חציה, אלו דברי ר׳ יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״חָק עוֹלָם״ – מִשֶּׁל עוֹלָם, ״כָּלִיל תָּקְטָר״ – שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ בְּהַקְטָרָה.

ר׳ שמעון אומר: מה שנאמר בכתוב זה ״חק עולם״ בא להורות כי באופן זה שמת הכהן הגדול, ולא מינו עדיין כהן גדול אחר, באה מנחת החביתים משל עולם (הכלל, הציבור). ומה שנאמר בכתוב זה ״כליל תקטר״ בא להורות: ש כיון שהיא באה משל ציבור, תהא כולה בהקטרה, שהריהי קריבה שלימה ואינה נאכלת.

וְהַאי ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ״ לְהָכִי הוּא דְּאָתָא?

ומבררים את השיטות: ר׳ יהודה למד מן הכתוב ״והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה״, ו אולם האם האי [זה] הכתוב ״הכהן המשיח״ להכי [לכך] הוא דאתא [שבא] ללמד?

הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״ – יָכוֹל יְהוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַקְרִיבִין קָרְבָּן אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳״ – אַהֲרֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָנָיו בִּפְנֵי עַצְמָן. ״בָּנָיו״ – אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת.

והרי האי מיבעי ליה [זה הכתוב נצרך לו] לדרשה אחרת, לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: מה שנאמר ״זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אתו״ בא להורות שכל כהן וכהן, הדיוט או גדול, מביא מנחה זו ביום היכנסו לעבודה (״מנחת חינוך״). ועדיין יש מקום לשאול: כיון שאחז הכתוב לשון יחיד (״זה קרבן אהרן ובניו״) יכול יהא הדין שיהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ביום המשחם? לכך תלמוד לומר לאחר מכן ״אשר יקריבו לה׳ "— אהרן מקריב מנחה בפני עצמו ככהן גדול, ובניו מקריבים מנחה בפני עצמן, ככהנים הדיוטות הנכנסים עתה לעבודתם, שאינה קרבה אלא פעם אחת. שכן ״בניו״ — אלו כהנים הדיוטות.

אַתָּה אוֹמֵר: כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו״ – הֲרֵי כֹּהֵן גָּדוֹל אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״בָּנָיו״? אֵלּוּ כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטוֹת!

ואולם עדיין יש מקום לשאול: אתה אומר שכוונת הדברים ב״בניו״ היא לכהנים הדיוטות ולגבי מנחת חינוכם, או שמא מובן המלה ״בניו״ אינו אלא כהנים גדולים הבאים אחרי אהרן הכהן הגדול הראשון, וללמדנו שדין מנחת חביתי כהן גדול נוהג בכל הכהנים הגדולים שיעמדו אחרי אהרן? הרי כשהוא (הכתוב) אומר באותו ענין ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״ — הרי דין מנחת חביתי כהן גדול אמור כאן, ומעתה הא [הרי] במה אני מקיים (מעמיד) את הכתוב ״בניו״ האמור בפסוק ״זה קרבן אהרן ובניו״? אלו כהנים הדיוטות, ולענין מנחת חינוכם. הרי שאין עניינו של הכתוב הזה לענין יורשיו של כהן גדול שמת!

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו בָּנָיו יַעֲשֶׂה״, מַאי ״מִבָּנָיו״? שָׁמְעַת מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: פסוק זה בא ללמד הן לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו, והן לענין חובת הבאת מנחת חביתים בכל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן. וראיה לדבר, שאם כן שבא הכתוב רק לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו — לכתוב קרא [די היה שיכתוב המקרא] ״הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה״, מאי [מה] הוא לשון ״מבניו״? שמעת מינה תרתי [למד אתה מכאן שני דברים], הן לענין מנחת חביתים של כהן גדול שמת המובאת מאת יורשיו, והן לענין מנחת חביתים של כל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״אֹתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וּמִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁלֹּא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וְלֹא חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן.

ו שואלים: ור׳ שמעון הלמד מן הכתוב ״כליל תקטר״, שהריהי קרבה כולה ולא חציה. האי [זה] הכתוב ״אתה״ ממנו למד ר׳ יהודה דבר זה, מאי עביד ליה [מה עושה בו, למד ממנו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ל עניינו של כהן גדול שמת לאחר שהביא את מחצית המנחה של הבוקר ומינו אחר תחתיו באותו יום, ולהשמיענו שלא יביא הכהן הגדול החדש רק חצי עשרון מביתו, ו כן שלא יביא לצורכה את חצי העשרון של הראשון שהובא מתחילתו לשם כך. אלא יביא עשרון שלם, ויחצהו, וחצי אחד יוקרב למנחת החביתים, וחציו האחר יאבד.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִן ״וּמַחֲצִיתָהּ״! וי״ו לָא דָּרֵישׁ.

ומקשים על הסבר זה: ו מדוע נזקק ר׳ שמעון ללימודה של הלכה זו מהכתוב ״אותה״, תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו הלכה זו] מן הכתוב בפרשיה זו ״ומחציתה״ (וכדרך שנלמדה הלכה זו בדף הקודם)! ומשיבים: לא למד ר׳ שמעון הלכה זו מן הכתוב ״ומחציתה״, שכן את הוי״ו היתירה שבמלה ״ומחציתה״ הוא לא דריש [אינו דורש].

וְרַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״חָק עוֹלָם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? חוּקָּה לְעוֹלָם תְּהֵא.

שואלים עוד: ור׳ יהודה אשר למד את דינו מן הכתוב ״והכהן המשיח האי [זה] הכתוב ״חק עולם״ ממנו למד ר׳ שמעון דין זה מאי עביד ליה [מה ר׳ יהודה עושה לו, למד ממנו]? ומשיבים: הרי זה מלמדנו שמצות הבאת מנחת חביתים בידי כהן גדול חוקה לעולם תהא.

״כָּלִיל תָּקְטָר״ לָמָּה לִי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא עֶלְיוֹנָה מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּ״כָּלִיל תָּקְטָר״, וְתַחְתּוֹנָה מִנְחַת כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּ״לֹא תֵאָכֵל״.

ועוד שואלים: לשיטת ר׳ יהודה הכתוב ״כליל תקטר״ למה לי (מה מלמדנו)? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו, לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא]: מהכתוב שלפנינו אין לי ללמוד אלא בדינה של המנחה הנזכרת עליונה (למעלה, מקודם), היא מנחת חביתי כהן גדול שהיא ב מצוות ״כליל תקטר״. ו בדינה של המנחה הנזכרת תחתונה (למטה, אחר כך), שהיא מנחת נדבתו של כהן הדיוט שהיא ב איסור ״לא תאכל״.

מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בְּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בְּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּלִיל״ ״כָּלִיל״ לִגְזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן ״כָּלִיל״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כָּלִיל״,

ואולם מנין לי ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, שנוהגת מצות ״כליל תקטר״ אף במנחת נדבתו של כהן הדיוט, ונוהג איסור ״לא תאכל״ אף במנחת חביתים של כהן גדול? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפרשיה זו ״כליל״ ו״כליל״ (״כליל תקטר״ ״כליל תהיה״), לגזירה שוה, נאמר כאן (במנחת חביתי כהן גדול) ״כליל״ ונאמר להלן (שם, במנחת נדבתו של כהן הדיוט) ״כליל״,

מַה כָּאן – בְּ״כָּלִיל תָּקְטָר״, אַף לְהַלָּן – בְּ״כָּלִיל תָּקְטָר״. וּמַה לְּהַלָּן – לִיתֵּן לֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ, אַף כָּאן – לִיתֵּן לֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתָהּ.

מה כאן, במנחת חביתים — הריהי ב״כליל תקטר״, אף להלן, במנחת הדיוט — הריהי ב״כליל תקטר״. ו מצד אחר, מה להלן, במנחת נדבתו של כהן הדיוט — בא הכתוב ליתן איסור לא תעשה על אכילתו, אף כאן, במנחת חביתים — יש ליתן לא תעשה על אכילתה. ושואלים על דבריהם: ר׳ שמעון הביא ראיה לשיטתו מן הכתוב ״חק עולם״.

וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִשֶּׁל צִיבּוּר דְּאוֹרַיְיתָא?

ו אולם האם אכן סבר ר׳ שמעון כי דין זה שמביאים מ נכסיו של ציבור הריהו דאורייתא [מן התורה]?

וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. גּוֹי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם, שָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים – קְרֵיבָה מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר.

והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת שקלים] כי אמר ר׳ שמעון: שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה (התקנה שהוזכרה קודם, בענין המוצא בהמה בירושלים או בסמוך לה) הריהי אחד מהן. והתקנה השניה הריהי בדינו של גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים, שאם שלח עמה את דמי הנסכים שהרי טמאים הם — נסכי קרבן זה קריבה משלו, מדמי הנסכים ששלח עם הקרבן. ואם לאו [לא] שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — הרי הנסכים קריבין משל ציבור

וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים. יֵשׁ לוֹ נְסָכִים – קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר.

וכן תקנה שלישית, בעניינו של גר שמת ואין לו יורשים, והניח אחריו בהמות שהוקדשו לזבחים (קרבנות), אם יש לו לקרבנותיו נסכים הבאים עימם, שהפריש הגר נסכים לצורכם — הנסכים קריבין משלו, ואם לאו [לא] הפריש נסכים בחייו — נסכיו קריבין משל ציבור. ו תקנה רביעית, ש

וּתְנַאי בֵית דִּין הוּא, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁל צִיבּוּר!

תנאי בית דין הוא זה, בדינו של כהן גדול שמת ו עדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, שתהא מנחתו (מנחת חביתיו) קריבה משל ציבור. וכך מפרט ר׳ שמעון עוד שלש תקנות נוספות. ובכל אופן דעתו המפורשת של ר׳ שמעון כי הלכה זו שמנחת חביתים של כהן גדול שמת מובאת משל ציבור הריהי מתקנת חכמים, ולא מדין תורה!

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: שְׁנֵי תַקָּנוֹת הָווּ,

אמר ר׳ אבהו בתשובה: אכן סבור ר׳ שמעון כי הלכה זו היא מדין תורה, ואולם בענין זה שני תקנות הוו [היו], שכן בתחילה נהג דין זה שמ

דְּאוֹרַיְיתָא – מִדְּצִיבּוּר. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא מִידַחְקָא לִישְׁכָּה – תַּקִּינוּ דְּלִגְבִי מִיּוֹרְשִׁים. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא פָּשְׁעִי בָּהּ – אוֹקְמוּהָ אַדְּאוֹרַיְיתָא.

דאורייתא [מן התורה], והביאו את מנחת החביתים במקרה זה מ של ציבור, מתרומת הלשכה, ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא מידחקא [שעל ידי כך היא נדחקת מתדלדלת מנכסיה] הלישכה שבבית המקדש — עמדו ותקינו דלגבי [תיקנו שיגבו] את מנחת החביתים מ היורשים של הכהן הגדול שמת. ואולם כיון דחזו [שראו] חכמים דקא פשעי [שהם, היורשים, פושעים, מתרשלים] בה בהבאתה של מנחת החביתים — חזרו ואוקמוה אדאורייתא [העמידו אותה שוב על דין תורה] שצריך להביאה משל ציבור.

״וְעַל פָּרָה, שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹעֲלִין בְּאֶפְרָהּ״. דְּאוֹרַיְיתָא הִיא! דְּתַנְיָא: ״חַטָּאת הִיא״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ, ״הִיא״ – בָּהּ מוֹעֲלִין,

כיון שהובאה הברייתא, דנים בנושא אחר נזכר בה. ששנינו בה: ו עוד תקנה שהתקינו בית דין על פרה אדומה שלא יהא מועלין באפרה (שאין הנהנה ממנו חייב בקרבן מעילה). ושואלים: וכי תקנת חכמים היא זו, והרי דאורייתא [מדין תורה] היא! דתניא [שכן שנויה ברייתא] לשון הכתוב ״חטאת״ שנאמר בפרה אדומה ״חטאת היא״ (במדבר יט, ט), מלמד שדין הפרה האדומה כדין החטאת, ומכאן שמועלין בה, בפרה אדומה עצמה. ואילו הכתוב ״היא״ שהריהו לשון מיעוט — מלמד שדווקא בה מועלין,