לְרַבָּנַן הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ אוֹ לֹא? מִי אָמְרִינַן, מִתּוֹךְ שֶׁהוּכְפְּלָה סָלְתּוֹ – הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ, אוֹ דִּילְמָא מַאי דְּגַלֵּי – גַּלֵּי, מַאי דְּלָא גַּלֵּי – לָא גַּלֵּי?

האם ל שיטתם של רבנן [חכמים] הסבורים שבכל יום מביאים למנחת החביתים שני עשרונים אחד לבוקר ואחד לבין הערביים, האם גם הוכפלה לבונתו ומביא שני קמצים של לבונה, אחד לבוקר ואחד לבין הערביים. או לא ומביאים קומץ אחד של לבונה בלבד, וכדרך שמביא הכהן הגדול עצמו. וצדדי הספק: מי אמרינן [האם אומרים אנו], שבמקרה זה מתוך שהוכפלה סלתו (שמביאים שני עשרונים במקום עשרון אחד של סולת במנחת כהן הגדול עצמו) — הוכפלה גם לבונתו, ומביאים שני קמצים של לבונה. או דילמא [שמא] יש לומר: מאי דגלי [מה שגילה] לנו הכתוב — גלי [גילה], ואילו מאי [מה] דלא גלי [שלא גילה] לנו הכתוב — לא גלי [לא גילה], ואין לנו בו אלא קומץ אחד בלבד, חצי עשרון לבוקר וחצי עשרון לערב. ואין ספק זה אלא לחכמים הסבורים שכרגיל באה שיעור הלבונה בקומץ אחד, שהרי לדעת אבא יוסי, אף בכל יום שיעור הלבונה המובא הריהו שני קמצים.

וְשֶׁמֶן בֵּין לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וּבֵין לְרַבָּנַן, מַהוּ?

ו ספק נוסף הוא: שיעור השמן המובא במנחת החביתים כשמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר, בין ל דעת אבא יוסי בן דוסתאי ובין ל דעת רבנן [חכמים], מהו? האם כמנחת חביתים הבאה על ידי הכהן הגדול עצמו, שלשה לוגים בכל יום. או שמא עתה, שמביאים עשרון סולת שלם בבוקר, ועשרון סולת שלם בערב, אף כמות השמן תוכפל ויביאו ששה לוגים שמן, שלושה לבוקר ושלושה לערב.

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן״, וְאִם אִיתָא – זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ שִׁבְעָה!

ובפתרונה של בעיה זו אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] תשובה באשר לשאלה מהו שיעור הלבונה במקרה זה לשיטתם של חכמים, ממה ששנינו במשנה (להלן מנחות קו, ב) כי חמשה קמצין (דברים ששיעורם בקומץ) הן, ונמנו באותה משנה חמשה דברים, ואין קומץ לבונה של חביתים נמנה איתם (שהרי הוא קרב מחצית הקומץ בבוקר ומחצית הקומץ בערב). ו מעתה נאמר: אם איתא [יש] מקום לומר ששיעור הלבונה הבאה במקרה שהכהן הגדול מת, הריהו שני קמצים, אחד לשחר ואחד לבין הערביים, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה, שיעור קומץ] בשבעה אופנים, החמישה הנזכרים במשנה, וקומץ לבונה של בוקר, וקומץ לבונה של בין הערביים!

״דְּאִי״ – לָא קָתָנֵי. יָתֵיב רַב פַּפָּא וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעֲיָה לְרַב פַּפָּא: וְהָא ״מַעֲלֶה קוֹמֶץ בַּחוּץ״, ״דְּאִי״ הֲוָה, וְקָתָנֵי!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן אין דרכה של המשנה למנות אלא את הדברים שבסדר הרגיל, ואילו מקרים המבוססים על ״דאי״ [שאם], וכגון במקרה זה שמת הכהן הגדול ולא מינו עדיין כהן גדול אחר תחתיו — לא קתני [לא שונה] המשנה. ונמסר כי יתיב [יושב היה] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה את השמועה הזו]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא בקושיה על דחיית ההצעה: והא [והרי] בין חמשת הקמצים הנזכרים באותה משנה, נזכר אף המקרה של מי שהוא מעלה (מקטיר) את ה קומץ בחוץ לעזרה, שהריהו חייב כרת (אם עשה כן במזיד), אף שאין זה מקרה רגיל, אלא ״דאי הוה״ [שאם היה] הוא זה, ו בכל זאת קתני [הוא שונה] אותו. ומאחר שכן, אף ראייתו של רבא יכולה להיות ראיה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו – שְׁלֵימָה שַׁחֲרִית וּשְׁלֵימָה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין – קוֹמֶץ שַׁחֲרִית וְקוֹמֶץ בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין – לוֹג וּמֶחֱצָה שַׁחֲרִית לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיייתו של ר׳ יוחנן? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו — מביאים עשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של שחרית, ו עשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שני קמצין של לבונה, וחוצה אותם, ומביא קומץ אחד למנחת חביתים של שחרית ו הקומץ השני של הלבונה בא במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שלשת לוגין של שמן. וחוצה אותם, כאשר לוג ומחצה ניתן בעשרון של סולת הבא בשחרית, והלוג ומחצה השני ניתן בעשרון של סולת הבא בין הערבים.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – מַאי שְׁנָא לְבוֹנָתָהּ דְּהוּכְפְּלָה, וּמַאי שְׁנָא שַׁמְנָהּ דְּלָא הוּכְפְּלָה?

ונברר: כדעת מני [מי היא] הברייתא הזו? אילימא [אם תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים] — מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דין לבונתה שהוכפלה שיעורה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, והריהי באה בשני קמצים, ומאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא דין שמנה שלא הוכפלה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, אלא היא באה בשלושה לוגים שמן בלבד?

אֶלָּא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי הִיא, דַּאֲמַר: חֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל בְּעָלְמָא שְׁנֵי קְמָצִין בָּעֲיָא, וּלְבוֹנָה לֹא הוּכְפְּלָה וְשֶׁמֶן לֹא הוּכְפַּל.

אלא צריך לומר שכשיטת אבא יוסי בן דוסתאי היא ברייתא זו, שאמר כי מנחת חביתי כהן גדול בעלמא [בכלל, כרגיל] הריהי שני קמצין בעיא [צריכה], ו מה ששנינו בברייתא כי במקרה זה של כהן גדול שמת באה מנחת החביתים בשני קמצים של לבונה — ה לבונה לא הוכפלה משיעורה הרגיל. ו כמו כן גם שיעור השמן לא הוכפל במנחת זו, והריהו בא בשיעור שלשה לוגים כשאר מנחת חביתים.

וּמִדְּשֶׁמֶן לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי לֹא הוּכְפְּלָה, לְבוֹנָתָהּ וְשַׁמְנָהּ לְרַבָּנַן נַמִי לֹא הוּכְפְּלוּ.

ומ תוך שלמדנו כי שיעור השמן ל שיטת אבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפלה, מכאן נלמד שלבונתה ושמנה ל שיטת רבנן נמי [חכמים גם כן] לא הוכפלו. הסוגיה נפתחה בהבאת דברי ר׳ יוחנן את מחלוקתם של אבא יוסי וחכמים בשיעור הלבונה המובאת עם מנחת החביתים על ידי הכהן הגדול, ועתה מביאים את ההכרעה בענין זה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי. וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן!

שאמר ר׳ יוחנן: הלכה במחלוקת זו כאבא יוסי בן דוסתאי. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה (משנה ששנויים דברים בלא יחוסם לתנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנה להלן] כי חמשה קמצין הן ולא יותר, ואין מונים בתוכם את שני קומץ לבונה של שחר וקומץ לבונה של בין הערביים (לשיטת אבא יוסי), והרי זו משנה סתם!

אֲמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. הדרן עלך התכלת

ומסבירים: שתי מסורות הלכה אלה, של אמוראי נינהו [אמוראים שונים הן], ו שני האמוראים הללו אמרו את דבריהם אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ יוחנן, שזה אמר כך בדבריו וזה אמר אחרת.

מתני׳ כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן.

כל המנחות באות במקדש לקרבן כשהן מצה, שמקפידים שלא יחמיץ הבצק, חוץ מ עשר חלות חמץ ש מתוך ארבעים הלחמים הבאים כמנחה ב קרבן התודה (״לחמי תודה״) ו כן שתי הלחם הבאות בחג השבועות ש אף הן באות חמץ. ונחלקו חכמים בשאלה כיצד היו מחמיצים את המנחות הבאות חמץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר, וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַמִּדָּה וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה.

שר׳ מאיר אומר: את השאור (בצק חמוץ, הניתן לעיסה ומחמץ אותה) היה עושה המנחה בודה (מפריש) להן למנחות הללו מתוכן עצמן, שהיה נוטל מתוכן חלק, שאותו היה מחמיץ, ולאחר מכן היה חוזר ומניחו בתוך בצקן של המנחות הללו ומחמצן בכך

גמ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי פְּרִידָא מֵרַבִּי אַמִי: מִנַּיִן לְכָל הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן בָּאוֹת מַצָּה? מְנָלַן? דִּכְתִיב בָּהּ – כְּתִיב בָּהּ, דְּלָא כְּתִיב בָּהּ – כְּתִיב בָּהּ:

. ר׳ יהודה אומר: אף זו היא אינה מצוה מן המובחר (טובה וראויה), שכן בדרך זו משתמשים להחמצת המנחה בשאור חדש, ואין בצק בא בדרך זו לכלל החמצה נאותה, אלא כך יש לעשות: מביא את השאור מעיסה אחרת, ישנה, והרי זה שאור ישן המחמץ יפה, ונותנו לתוך המדה, כלי מידת העשרון בה מודדים את הסולת למנחה, ו לאחר מכן הריהו מוסיף סולת על שאור זה עד שהוא ממלא את המדה. הקשו חכמים על שיטתו זו של ר׳ יהודה ואמרו לו: אף היא, דרך זו, אינה ראויה, שכן באופן זה היתה המנחה נמצאת או שהיא חסרה משיעור הסולת הראוי למנחה, שאם היה השאור רך, שנבלל קמחו במים מרובים, נמצא איפוא שגדול נפח השאור, ואילו היה עדיין קמח שלא גיבלוהו כלל במים — אין בו שיעור הראוי למלא את המידה הראויה לסולת המנחה, או כשהיא יתרה על שיעור הסולת הראוי למנחה, שאם נבלל קמח השאור במים מועטים, נמצא נפחו קטן, ואילו היה עדיין קמח — היה בו יותר מן השיעור הראוי למלא את מידת המנחה.