״בֶּן יָדִיד״ – זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי״. ״וְיִבְנֶה יָדִיד״ – זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ״. ״לְיָדִיד״ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי״.

״בן ידיד״ — זה אברהם, דכתיב [שנאמר] בו: ״מה לידידי בביתי״ (ירמיהו יא, טו), שיתבאר בהמשך. ״ויבנה ידיד״ — זה בית המקדש, דכתיב [שנאמר] בו: ״מה ידידות משכנותיך״ (תהלים פד, ב). ״לידיד״ — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: ״אשירה נא לידידי״ (ישעיהו ה, א).

״בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד״ – זֶה בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה׳ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״. ״וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ״.

״בחלקו של ידיד״ — זה בנימין שנבנה בית המקדש בתחום שבטו, שנאמר בו בברית משה: ״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו״ (דברים לג, יב). ״ויתכפרו בו ידידים״ — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: ״נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה״ (ירמיהו יב, ז).

״יָבֹא טוֹב, וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לְטוֹבִים״. ״יָבֹא טוֹב״ – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״. ״וִיקַבֵּל טוֹב״ – זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״. ״מִטּוֹב״ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״. ״לְטוֹבִים״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״הֵטִיבָה ה׳ לַטּוֹבִים״.

ועוד דרש ר׳ עזרא בדומה לזה: ״יבא טוב, ויקבל טוב מטוב לטובים״. ופירש: ״יבא טוב״ — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: ״ותרא אותו כי טוב הוא״ (שמות ב, ב). ״ויקבל טוב״ — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״ (משלי ד, ב). ״מטוב״ — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: ״טוב ה׳ לכל״ (תהלים קמה, ט). ״לטובים״ — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: ״הטיבה ה׳ לטובים״ (שם קכה, ד).

״יָבֹא זֶה, וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ״. ״יָבֹא זֶה״ – זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״. ״וִיקַבֵּל זֹאת״ – זוֹ הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״. ״מִזֶּה״ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. ״לְעַם זוּ״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַם זוּ קָנִיתָ״.

ועוד דרש ר׳ עזרא: ״יבא זה, ויקבל זאת מזה לעם זו״. ופירש: ״יבא זה״ — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: ״כי זה משה האיש״ (שמות לב, א). ״ויקבל זאת״ — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: ״וזאת התורה אשר שם משה״ (דברים ד, מד), ״מזה״ — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ד). ״לעם זו״ — אלו ישראל, שנאמר בהם: ״עם זו קנית״ (שם טז).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְצָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ: מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?

מתוך שהובא הכתוב ״מה לידידי בביתי״ לענין כינויו של אברהם ״ידיד״, מביאים בדרשת כתוב זה והכתובים הבאים אחריו. שנאמר: ״מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי. זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו״ (ירמיה יא, טו— טז). ובדרשת כתוב זה אמר ר׳ יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה לידידי בביתי?

אָמַר לוֹ: עַל עִיסְקֵי בָנַי בָּאתִי. אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ, וְגָלוּ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה״. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִיעוּטָן חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: ״הָרַבִּים״.

אמר לו אברהם בתשובה: על עיסקי בני באתי, מדוע מחריב ה׳ את בית המקדש ומגלה אותם מן הארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טעם הדבר, משום שבניך חטאו, ו לכן נענשו וגלו מן הארץ. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: שמא בשוגג חטאו, ואין מגיע להם עונש שכזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״עשותה המזמתה״ — מעשיהם הרעים היו במזימה, במזיד ולא בשגגה, ועל כך הם נענשים. אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן של בני ישראל הם שחטאו, ואין ראוי שייענש כל העם מחמת מיעוט שבו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״הרבים״ — רובם של בני ישראל חטאו.

הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה? אָמַר לוֹ ״וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ״. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם, הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה? אָמַר לוֹ: ״כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי״.

אמר לו אברהם: ואף על פי כן היה לך לזכור לבני ישראל את זכות ברית מילה שהם נימולים, ולא להענישם על חטאיהם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ובשר קדש יעברו מעליך״ — שאף עברו וביטלו את קדושת בשרם, מצות ברית המילה. אמר לו אברהם: ועדיין לא היה להענישם על חטאיהם, שמא אם המתנת להם, היו חוזרין בתשובה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״כי רעתכי אז תעלזי״ — ראוי היה להענישם על חטאיהם, ולא להמתין עד שישובו בתשובה. שכן בשעה שחוטאים הם, ואין הם נענשים על כך אלא עושים ימיהם בטוב ובנעימים (״אז תעלוזי״) — אין הם חוזרים בתשובה, אלא מוסיפים על חטאיהם (״כי רעתיכי״).

מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה, וְאָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה׳ שְׁמֵךְ״, מַה זַּיִת זוֹ אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן.

כיון שנדחו כל דבריו, מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו כאדם האבל ומצטער, והיה צועק ובוכה, ואמר לו להקדוש ברוך הוא: שמא חס ושלום אין להם לבני ישראל עוד תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו: ״זית רענן יפה פרי תאר קרא ה׳ שמך״ — מה זית זו אין אחריתו (תכליתו) מתקיימת אלא בסופו לכשקוטפים את פירותיו, אף ישראל אין אחריתן מתקיימת אלא בסופן.

״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו״ – אָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פַּפָּא: לְקוֹל מִילֵּיהֶן שֶׁל מְרַגְּלִים נִיתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּאָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פַּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״ אַל תִּיקְרֵי ״מִמֶּנוּ״ אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״, כִּבְיָכוֹל שֶׁאֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם.

ועוד נאמר בכתוב זה ״לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו״ (ירמיה יא, טז). אמר ר׳ חיננא בר פפא בדרשת הכתוב: לקול מיליהן (״לקול המולה״) של מרגלים ששלח משה לתור את הארץ והוציאו דיבת הארץ רעה, ניתרועעו דליותיהן (ענפיהם) של ישראל. שכן אמר ר׳ חיננא בר פפא בגודל חטאם של המרגלים: דבר של חטא גדול דברו מרגלים באותה שעה, שאמרו: ״כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג, לא) — אל תיקרי (תקרא) ״ממנו״ במובן מאיתנו, אלא ״ממנו״ — מן הקדוש ברוך הוא, וכרוצים לומר: כביכול, שאפילו בעל הבית (הקדוש ברוך הוא) אינו יכול להוציא כליו משם, שאמרו שהעם שם חזק אף מהקדוש ברוך הוא.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא: הַאי ״לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה״, ״לְקוֹל מִלָּה״ מִיבָּעֲיָא לֵיהּ! אֶלָּא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם. אֲנִי אָמַרְתִּי: יִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּל אַחַת וְאַחַת כְּשִׁיעוּר אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ חייא בר׳ חיננא: האי [זה הכתוב] ״לקול המולה גדלה״, לדרך פירושך את הכתוב (״לקול מיליהן של מרגלים״), ״לקול מלה״ מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא כך הוא פירושו של כתוב זה, ונסמך על דרשתו של ר׳ יצחק האמורה למעלה, כי באברהם אבינו הטוען לפני הקדוש ברוך הוא בזמן החורבן אמורים הדברים: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: קולך שמעתי (״לקול״) וחמלתי (״המולה״ — חמלה, בחילופי אותיות ח׳ ה׳) עליהם, ומקל אני בדינם. שכן אני אמרתי בתחילה כי ישתעבדו בני ישראל בארבע מלכיות (בבל, פרס, יון ורומי), בכל אחת ואחת מהמלכויות הללו כשיעור שקבעתי מלכתחילה לשיעבוד כל הארבע מלכיות גם יחד.

הָשְׁתָּא, כָּל חֲדָא וַחֲדָא – מַאי דְּפָסֵיק לָהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲנִי אָמַרְתִּי: בְּזֶה אַחַר זֶה. עַכְשָׁיו – בְּבַת אַחַת.

השתא [עכשיו] מכיון שהתפללת וביקשת עליהם, ישתעבדו בני ישראל בכל חדא וחדא [אחת אחת] מארבע המלכויות הללו רק כשיעור מאי דפסיק [מה שנפסק, נקבע] לה בלבד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני אמרתי בתחילה שימשלו בבני ישראל המלכויות הללו בזה אחר זה, כל אחת בזמן שקבעתי לשיעבודה, עכשיו אני גוזר שתהיה ממשלתם בבת אחת, ויתמעט בכך זמן השיעבוד.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ: מַה זַּיִת אֵין עָלָיו נוֹשְׁרִין, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בְּטִילָה עוֹלָמִית, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת? לוֹמַר לְךָ: מַה זַּיִת אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִיתָה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין.

באותם כתובים שבספר ירמיה נמשלו ישראל לזית (״זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך״). ובענין זה אמר ר׳ יהושע בן לוי: למה נמשלו בני ישראל ל עץ הזית? לומר לך: מה עץ הזית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף בני ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ו עוד בענין דימויים של בני ישראל לזית, אמר ר׳ יוחנן: למה נמשלו בני ישראל ל פרי הזית? לומר לך: מה פרי הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה (שבירה וריסוק), אף בני ישראל אם חוטאים הם, אין הם חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין, המשברים את הגוף ואת הנפש.

״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמַחֲמִיצָן״ [וכו׳]. מַאי ״חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה״?

שנינו במשנתנו כי ר׳ מאיר אומר שאת השאור בו הוא אמור להחמיץ את מנחות החמץ הריהו בודה (מפריש) להן מתוכן, מהעיסה עצמה, ומחמיצן. ואילו ר׳ יהודה אומר שמביאו מעיסה אחרת, ישנה. והקשו חכמים על ר׳ יהודה, שלשיטתו נמצאת המידה חסירה או יתירה. ומבררים: מאי [מה פירוש] ״חסירה או יתירה״ שאמרו חכמים?

אֲמַר רַב חִסְדָּא: עִיסַּת הַשְּׂאוֹר עָבָה – נִמְצֵאת יְתֵירָה מִדַּת הָעִשָּׂרוֹן, רַכָּה – נִמְצֵאת חֲסֵירָה.

אמר רב חסדא בהסבר הדברים: אם היתה עיסת השאור אותה הוא מביא ממקום אחר עבה, שהקמח שבה בלול במעט מים, ונפחו קטן (שאילו היה עדיין קמח היה נפחו מדוייק), ומעתה כשימדוד את השאור העבה הזה עם הסולת במידת העשרון — נמצאת מדת סולת המנחה יתירה בתוך מדת העשרון, שיש יותר בעשרון ממה שצריך להיות, שהרי צריך להשלים מן הסולת את הכמות החסרה בשל היות השאור קטן מהראוי. ומן הצד האחר, אם היתה עיסת השאור רכה, שהקמח שבה בלול בהרבה מים, נמצא שנפחו גדול מהראוי וכדי להשלים את מדת העשרון הריהו מוסיף שיעור סולת הקטן מהראוי, ונמצאת מדת סולת המנחה חסירה בתוך מידת העשרון.

סוֹף סוֹף כִּי קָא כָּיֵיל, לָעִשָּׂרוֹן קָא כָּיֵיל!

ומקשים על הסברו של רב חסדא: מה בכך אם נעשה השאור מבלילה עבה או גסה, והרי סוף סוף (בסופו של דבר), כי קא כייל [כאשר הוא, עושה המנחה, מודד] עתה את השאור הבא מבחוץ ואת הסולת למנחה, הלא ל מידת עשרון הראוי קא כייל [הוא מודד]!

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לִכְמוֹת שֶׁהֵן הָיְתָה מְשַׁעֲרִינַן.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] אותה תשובה: כדי להגיע לשיעור הנכון יש לדעת כמה קמח היה במקור בשאור קודם שניתנו בו מים והפך לשאור, וכן בסולת, שכן לכמות (כמו) שהן (קמח השאור וסולת המנחה) היתה לפני הבלילה משערינן [משערים, מודדים, אנו] את מדת העשרון, ולא לפי המידה הנוכחית.

וְלִישְׁקוֹל פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ וְלִיחַמְצֵיהּ מֵאַבְּרַאי, וְלֵיתֵיהּ וְנִילוֹשֵׁיהּ בַּהֲדֵיהּ! גְּזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְאִיתוּיֵי מֵעָלְמָא.

ושואלים: אף לשיטת חכמים שאין לעשות כשיטת ר׳ יהודה, מפני החשש לחסרה או יתירה, והרי יש דרך לעשות שאור בחוץ, בלא חשש חסר או יתר, ו באופן זה: לישקול פורתא מיניה [שיקח מעט סולת ממנו], ממידת העשרון, לאחר שנמדד ונמצא כשיעור, וליחמציה מאבראי [ושיחמיץ אותו מחוץ לעיסה], באופן שיחמיץ היטב, ולאחר מכן ישוב וליתיה, ונילושיה בהדיה [ויביא אותה, וילוש אותה ביחד עם העיסה]! ומשיבים: אין לעשות כן, שכן גזירה היא שגזרו חכמים שלא לעשות כן, מפני החשש שיאמרו הרואים את השאור המובא מהחוץ, שמביאים את עיסת המנחה מן החוץ, ובעקבות זאת דלמא אתי לאיתויי מעלמא [שמא יבואו להביא מן החוץ] עיסה שאינה קדושה למנחה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַחְמִיצִין

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחמיצין (מביאים לידי חימוץ) את המנחות הבאות חמץ