תֵאָפֶה חָמֵץ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת עַל כּוּלָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֵאָפֶה״,

וכך הוא נדרש: דווקא ״אותו״, קרבן נשיא שחטא, הוא שנשחט בצפון, ואין קרבן חטאת כשעיר שהובא על ידי נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה בחנוכת המשכן, ושל שאר נשיאי שבטי ישראל לחנוכת המשכן חייבים להישחט בצפון.

אֲפִיָּיה בַּכְּלָל הָיְתָה, לָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ: מָה אֲפִיָּיה מְיוּחֶדֶת, שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף אֲנִי אָבִיא לִישָׁתָהּ וַעֲרִיכָתָהּ.

וצריך לדרוש דין זה מן הכתוב ״אותו״ אף שהוא קדשי שעה ולא באו לכפרה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבי [והתרבה] שעיר הנשיא בחנוכת המשכן לענין דין סמיכה הנוהגת בו כבשאר החטאות, היה איפוא מקום לומר כי ליתרבי נמי [יתרבה גם כן] לענין דין שחיטתו בצפון כבשאר החטאות. לכן בא כתוב זה ״אותו״ וקא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין שעיר הנשיא בחנוכת המזבח טעון שחיטה בצפון.

וְכָל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ, לְאִיתוּיֵי קִיטּוּף שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ!

ושואלים: וסמיכה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] ששעיר נחשון חייב בה? ומשיבים: דתניא [שכן שנויה ברייתא] נאמר בקרבן שעיר נשיא "...והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר״ (שם ד, כג— כד), והרי זה מקרא יתר, שהרי די היה לכתוב ״וסמך ידו על ראשו״ — אלא בא הוא לרבות אף את קרבן שעיר נחשון בן עמינדב הנשיא, ושאר נשיאי ישראל בחנוכת המשכן ל דין הסמיכה בהם. אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ שמעון אומר:

אֲנַן מֵ״חֶלְקָם״ קָאָמְרִינַן.

תאפה חמץ״ (ויקרא ו, י), מה תלמוד לומר (בא ללמדנו), והלא כבר נאמר לפני כן ״כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה׳ " (שם ב, יא), וממנו למדים אנו דין זה. אלא הכתוב ״לא תאפה״ נדרש לענין אחר: לפי שנאמר קודם איסור חימוץ המנחה בלשון כוללת, ״לא תעשה חמץ״, שאין בה ציון מעשה מוגדר באותה עשייה, יכול (היה אפשר לומר) שהמחמץ את המנחה לא יהא חייב כעונש אלא סדרת מלקות אחת על כולם, על כל עשיותיו (לישת הבצק, עריכתו, ואפייתו). לכך תלמוד לומר (בא ללמדנו) הכתוב הנוסף ״לא תאפה חמץ״. שחייב המחמץ מלקות על כל עשיה לעצמה.

וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דְּאָתָא!

וכך למדנו: שהרי מעשה ה אפייה בכלל כל המלאכות של עשיית המנחה היתה, ולמה יצאת (יצאה) מלאכה זו מכללן, שציינה הכתוב בייחוד? — להקיש (להשוות) אליה את שאר העשיות ולומר: מה מלאכת אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי שלם, ו משום כך חייבין עליה מלקות, על עשייתה בחימוץ, בפני עצמה. אף אני אביא (ארבה) את המעשים הנוספים שבמלאכת המנחה, את לישתה ו את עריכתה שאם עשאם בחימוץ חייבים על כל אחת מהן לעצמה.

אִם כֵּן, לִכְתוֹב ״חֶלְקָם לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״, מַאי ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם״? שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ו הוא הדין בכל מעשה יחידי (נפרד ומיוחד) אחר שבה, בעשיית המנחה, ולאיתויי [להביא, לרבות] את מעשה הקיטוף (החלקת פני העיסה במים) אף שאינו מעשה חשוב, שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה מלקות בפני עצמה. הרי שמפסוק זה אנו למדים דבר אחר, ומנין לנו שחייבים על חימוצם של השיריים?

וְאֵימָא: אֲפִיָּיה דְּפָרַט בָּהּ רַחֲמָנָא – לִיחַיֵּיב חֲדָא, אִינָּךְ – לִיחַיֵּיב חֲדָא אַכּוּלְּהוּ! מִשּׁוּם דַּהֲוָה דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.

ומשיבים: אכן הכתוב ״לא תאפה״ נדרש לענין אחר, ואולם אנן [אנו] לא למדנו זאת מחלק זה של הפסוק, אלא מ מה שנאמר ״לא תאפה חמץ חלקם״ קאמרינן [אומרים, לומדים אנו] הלכה זו, שכך אנו דורשים את הכתוב: לא תאפה חמץ אף את ״חלקם״ של הכהנים במנחה, הם השיריים הנאכלים על ידם.

וְאֵימָא: ״לֹא תֵעָשֶׂה״ – כְּלָל, ״לֹא תֵאָפֶה״ – פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט. אֲפִיָּיה – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא!

ושואלים: עתה שהסברנו שהכתוב ״חלקם״ בא ללמדנו איסור חימוץ בשיירי המנחה, אימא כוליה [אמור אם כן שכולו], כל התוספת הזו בפסוק, רק להכי [לכך] הוא דאתא [שבא], ואין לנו איפוא מקור שחייבים מלקות בנפרד על כל אחד מפרטי עשיית המנחה בחימוץ!

אֲמַר רַבִּי אַפְּטוֹרִיקִי: מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה, וְכָל כְּלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה – אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

ומשיבים: אין לומר שבאה תוספת זו רק ללמדנו את האיסור בחימוץ שיירי המנחה, שאם כן, לכתוב [שיכתוב] המקרא בסדר הזה ״חלקם לא תאפה חמץ״, מאי [מה, מדוע] אמר הכתוב כסדר זה ״לא תאפה חמץ חלקם״? שמעת מינה תרתי [שמעת, למדת, ממנה שני דברים]. האיסור של עשיית שיירי המנחה בחמץ, וחיוב מלקות נפרד על כל עשיה ועשיה בחימוץ.

מְתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לָהּ כְּדִי: וּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה אֵין דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט? וְהָתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט הָעֹלָה לִפְנֵי ה׳ חַטָּאת הוּא״. הֵיכָן עוֹלָה נִשְׁחֶטֶת? בַּצָּפוֹן, אַף זֶה בַּצָּפוֹן!

ומקשים עוד: ואימא [ושמא תאמר] כך: אכן מלאכת האפייה מיוחדת היא, שכן פרט בה (ציינה אותה כשלעצמה) רחמנא [הכתוב], ולכך ליחייב חדא [יתחייב עליה סדרת מלקות אחת], אבל אינך [אלה] המלאכות האחרות, לישה ועריכה, שלא צוינו במפורט בכתוב ליחייב חדא אכולהו [יתחייב על עשייתן סדרת מלקות אחת על כולן]! ומשיבים: אינך יכול לומר כן, שהרי חייבים מלקות על מלאכה ומלאכה כשלעצמה משום דהוה [שציון מלאכת אפיה לעצמה הינו] ככל דבר אחר במקרא שהיה בכלל הדברים הדומים לו ויצא מן הכלל, לדון בו בנפרד, כדי ללמד שכלל הוא ב״מידות שהתורה נדרשת בהן״. לא ללמד על עצמו בלבד יצא מן הכלל, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואף מלאכת אפיה יצאה מכלל מלאכות, ללמד שחייבים מלקות אף על כל אחת מעבודות המנחה.

וְכִי אָנוּ מִכָּאן לְמֵידִין? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה זֶה יָצָא? לְקוֹבְעוֹ, שֶׁאִם לֹא שָׁחַט אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן פְּסָלוֹ.

ומקשים עוד, ואימא [ואמור] כך: הכתוב ״לא תעשה חמץ״ — הרי זה כלל, שהרי אין מצויינות בו מלאכות מסויימות, ואילו הכתוב ״לא תאפה חמץ״ — הריהו פרט, שהרי מצויינת בו האפייה שהיא מלאכה מסויימת, וכלל הוא כי כאשר לפנינו מקרא שתוכנו כלל ו לאחריו מקרא שתוכנו פרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ומעתה אף בענייננו נאמר, כי המקרא שהוא כלל (״לא תעשה חמץ״) אפייה — אין [כן], כלול בו, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר], כגון לישה ועריכה — לא כלול בו!

אַתָּה אוֹמֵר: לְכָךְ יָצָאת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה״, זֶה בָּנָה אָב לְכָל חַטָּאוֹת שֶׁטְּעוּנוֹת צָפוֹן.

אמר ר׳ אפטוריקי בתשובה לשאלה זו: אין שני הפסוקים הללו נחשבים ״כלל ופרט״, משום דהוי [שהינו] כלל ופרט שאינם סמוכים זה לזה אלא המרוחקין זה מזה, שהרי הכתוב ״לא תעשה חמץ״ נכתב בפרשת ויקרא (פרק ב) ואילו הכתוב ״לא תאפה חמץ״ נכתב בפרשת צו (פרק ו). וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותן ב מידת ״כלל ופרט״.

טַעְמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמִינָא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן, מַאי טַעְמָא?

מתיב [מקשה] על קביעה זו של ר׳ אפטוריקי רב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה סתם, בלי שם אומרה]: ו האם כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותן ב מידת ״כלל ופרט״? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בשעיר חטאת נשיא ״ושחט אתו במקום אשר ישחט העלה לפני ה׳ חטאת הוא״ (שם ד, כד) למדים אנו היכן מקום שחיטתו, שהרי היכן העולה נשחטת? — בצפון העזרה, כאמור ״ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה׳ " (ויקרא א, יא), אף זה השעיר מקום שחיטתו הוא בצפון העזרה.

לָאו מִשּׁוּם דַּהֲוָה כְּלָל וּפְרָט, וְאַף עַל גַּב דִּמְרוּחָקִין זֶה מִזֶּה דָּנִין אוֹתָן בִּכְלָל וּפְרָט.

ויש לשאול: וכי אנו מכאן למידין דין זה בשחיטת שעיר הנשיא, והלא כבר נאמר בקרבנות החטאת: ״במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת״ (שם ו, יח), ובכלל החטאת אף שעיר הנשיא שהוא חטאת! הא [הרי] יש לומר: למה פסוק זה יצא מכלל החטאות, לציין את מקום שחיטתו? — כדי לקובעו בהחלט ששחיטתו אך בצפון העזרה, שאם לא שחט אותו בצפון — פסלו, ואין זה רק לכתחילה.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: הַאי כְּלָל וּפְרָט הוּא? פְּרָט וּכְלָל הוּא, וְנַעֲשֶׂה כְּלָל מוֹסִיף עַל הַפְּרָט וְאִיתְרַבֵּי לְהוּ כָּל מִילֵּי!

ודנה הברייתא עוד בדבר: אתה אומר כי לכך (ללמדנו פסול שחיטה שלא בצפון בשעיר נשיא) יצאת (יצא) זה הכתוב, או אולי אינו בא מקרא זה אלא ללמדנו ש דווקא זה (חטאת שעיר נשיא) הוא שטעון (חייב) בשחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון, ואף הכתוב ״במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת״ אין עניינו כל החטאות אלא חטאת נשיא בלבד?! לכך תלמוד לומר (מלמדנו) כתוב שלישי, בו נאמר ״ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העלה״ (שם ד, כט), והרי כתוב זה בנה (בנין) אב לכל החטאות שטעונות כולן שחיטה בצפון.

אֶלָּא תַּנָּא ״אֹתוֹ״ קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן, דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״אֹתוֹ״.

ויש לדייק בדברי ברייתא זו: טעמא [הטעם, המקור] שכל החטאות נשחטות בצפון, הוא שכתב רחמנא [המקרא] ״ושחט את החטאת במקום העולה״, הא לאו הכי [הרי אם לא כן], הוה אמינא [הייתי אומר] ש רק זה שעיר נשיא הוא שטעון שחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון שחיטה בצפון. ונדון בדבר: מאי טעמא [מה טעם הדבר] מדוע נאמר כך, אף שפשוטו של הפסוק ״במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת״ עוסק בכל החטאות?

וְהָשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת״, ״אֹתוֹ״ לְמַעוּטֵי מַאי? לְמַעוּטֵי (נַחְשׁוֹן, וְשָׁחַט, עוֹף, בְּפֶסַח, סִימָן).

לאו [האם לא] משום דהוה [שהינו] מקרא שעניינו כלל (שהרי מדבר על כלל החטאות) ו אילו הפסוק ״ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה״ עניינו פרט (״אותו״), ואף על גב [ואף על פי] שמרוחקין שני מקראות אלה זה מזה דנין אותן בכל זאת ב״כלל ופרט״. ויש איפוא מקום לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט, ואין הדברים אמורים אלא בחטאת נשיא בלבד. והרי זו איפוא קושיה על הסברו של ר׳ אפטוריקי!

אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין שְׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן.

מתקיף לה [מקשה עליה, על שאלת רב אדא בר אהבה] רב אשי: וכי האי [זה] ״כלל ופרט״ הוא?! והלא אין זה אלא פרט וכלל הוא, שהרי הכתוב ״ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה״ אמור תחילה בתורה (פרק ד, כד), ואילו הכתוב ״במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת״ אמור אחריו (פרק ו, יח), ו לפי כללי הלימוד של מדרש ההלכה, ב״פרט וכלל״, נעשה הכלל מוסיף על הפרט, ואיתרבי להו [והתרבו להם] אם כן כל מילי [הדברים]!

סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבֵּי לְעִנְיַן סְמִיכָה, לִיתְרַבֵּי נַמִי לְעִנְיַן צָפוֹן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואין זו קושיה על ר׳ אפטוריקי אלא בדיוק דברי הברייתא, וכך הוא הסבר הדברים: התנא שבברייתא, המלה ״אתו״ האמורה בכתוב (״ושחט אותו״), שהיא לשון מיעוט קא קשיא ליה [היא שהוקשתה לו], מה באה למעט. והכי קאמר [וכך אמר]: או אינו אלא בא הכתוב ללמד רק ש דווקא קרבן חטאת זה הוא שטעון שחיטה בצפון ואין קרבן חטאת אחר טעון שחיטה בצפון, שכן כתב רחמנא [המקרא] ״אתו״ שהוא לשון מיעוט. לכך בא הכתוב הנוסף ״ושחט את החטאת במקום העולה״ ללמדנו שנוהג דין זה בכל החטאות.

וּסְמִיכָה גּוּפָהּ מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

ומעתה נפנים לבירור הדבר הנלמד מהמלה ״אותו״ (״ושחט אותו״) שנאמרה בחטאת הנשיא. ושואלים: והשתא דנפקא ליה [ועכשיו שיוצא לו, שנלמד] דין זה שכל החטאות שחיטתן בצפון מ מה שנאמר ״ושחט את החטאת במקום העולה״, אם כן המלה ״אתו״ למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? ומשיבים: אמור כי למעוטי [למעט] את הדברים הבאים (נחשון. ושחט. עוף. בפסח. שהם סימן להלכות שונות שתבוארנה) בא.