אַף נִשְׁחָט עַל אוֹתוֹ מוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵת – אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.

אף נשחט לחולין על סמך אותו מום. ואילו ר׳ יהודה אומר: אפילו אם מת (ימות) הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו כלל את הדם.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בִּמְחַמֵּץ אַחַר מְחַמֵּץ שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ״ וְ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״.

ובהתייחס לדעות הללו אמר ר׳ חייא בר אבא, אמר ר׳ יוחנן: הכל (כל החכמים הללו החולקים אם מותרת הקזת דם בבכור שאחזו דם) מודים באדם הבא ומחמץ עיסת מנחה אחר מחמץ שקדם לו, שכבר היתה העיסה חמץ, והוא הוסיף להחמיצה, שהוא חייב על מעשהו מלקות. וטעם הדבר, דכתיב [שכן נאמר] בכתוב בדין זה של איסור חימוץ המנחה ״כל המנחה אשר תקריבו לה׳ לא תעשה חמץ״ (ויקרא ב, יא) ו עוד נאמר בכתוב ״לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי״ (שם ו, י), הרי איפוא שחייבים על כל מעשה ומעשה של חימוץ הנעשה במנחה עד גמר עשייתה.

בִּמְסָרֵס אַחַר מְסָרֵס שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כּוֹרֵת הוּא חַיָּיב, עַל נוֹתֵק לֹא כָּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת שֶׁהוּא חַיָּיב,

וכמו כן, כל החכמים מודים ב אדם הבא ו מסרס את הבהמה אחר מסרס אחר, שקדם וסירס בהמה זו, והוסיף השני בסירוסה, ש אף הוא חייב, דכתיב [שכן נאמר]: ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה׳ ובארצכם לא תעשו״ (שם כב, כד), ויש מקום לשאול: אם על כורת את ביצי הבהמה (״וכרות״) בלבד הוא חייב, על הנותק אותן לגמרי מגוף הבהמה לא כל שכן שהוא חייב, ומה טעם הזכירו הכתוב במיוחד? — לא ציינו הכתוב אלא כדי להביא (לרבות) את הנותק אחר הכורת, ש גם הוא חייב משום מסרס.

לֹא נֶחְלְקוּ – אֶלָּא בְּמַטִּיל מוּם בְּבַעַל מוּם, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״.

ולא נחלקו החכמים הללו אלא ב אדם המטיל מום ב בהמת קדשים שהוא כבר בעל מום. שר׳ מאיר סבר [סבור] כי כיון שנאמר בדינו של הקרבן ״תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו״ (שם כב, כא), הרי לשון כוללת זו (״כל מום״) באה לרבות איסור הטלת מום אף בבהמה שהיא כבר בעלת מום. ו אילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כיון שנאמר ״תמים יהיה לרצון״ הרי זה בא להורות שאין איסור הטלת מום נוהג אלא בקרבן שאינו בעל מום (״תמים״) הראוי להקרבה (״יהיה לרצון״).

וְרַבִּי מֵאִיר נַמִי הָכְתִיב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״! הַהוּא לְמַעוּטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא.

ודנים בטעמיהם של ר׳ מאיר וחכמים: ו לר׳ מאיר, הלומד זאת מן הכתוב ״וכל מום לא יהיה בו״, נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בכתוב זה ״תמים יהיה לרצון״, המורה שאין המדובר אלא במי שאינו בעל מום! ומשיבים: הכתוב ההוא בא למעוטי [למעט] מכלל איסור זה רק מי שהיה בעל מום מעיקרא [מתחילתו], שכך נולד, ואולם הקרבן שהיה בתחילתו תמים, ונפל בו מום לאחר מכן, אסורה הטלת מום בו אף לאחר מכן.

בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרָא, דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא!

ותוהים על כך: בעל מום מעיקרא [מתחילה] אין צורך למעט, שהרי כדיקלא בעלמא [דקל בלבד] הוא, שאין עליו קדושת הגוף כלל, וברור שאין בו איסור הטלת מום!

אֶלָּא לְמַעוּטֵי פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים לְאַחַר פִּדְיוֹנָם, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, בְּמוּמָם נַמִי לִיתְסְרִי, קָא מַשְׁמַע לָן.

אלא צריך לומר כי לא בא הכתוב ״תמים יהיה לרצון״ כי אם למעוטי [למעט] את פסולי המוקדשים (קדשים שנפסלו מהקרבה) ש לאחר פדיונם ויציאתם לחולין, אין נוהג בהם איסור הטלת מום. ונדרש כתוב מיוחד ללמדנו כן, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים], אף לאחר שנפדו והריהם חולין, בגיזה של צמרם ו בעבודה בהם, היה מקום לומר כי במומם נמי ליתסרי [גם כן ייאסרו], בהטלת מום בם, על כן קא משמע לן [הוא, כתוב זה משמיע לנו] שמותר להטיל בהם מום.

וְרַבָּנַן נַמִי הָכְתִיב: ״כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכָל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מוּם, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ בָּצֵק אוֹ דְּבֵילָה עַל גַּבֵּי הָאוֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל מוּם״, אָמַר ״מוּם״ וְאָמַר ״כָּל מוּם״.

ומבררים עתה את שיטת חכמים: ורבנן [ולחכמים] שלמדו כן מהכתוב ״תמים יהיה לרצון״, נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר]: ״כל מום לא יהיה בו״ הבא לרבות עוד אופנים בהם אסורה הטלת מום. ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לדרשה אחרת, וכמו ששנויה בברייתא]: ממה שנאמר ״וכל מום לא יהיה בו״ אין לי ללמוד אלא שלא יהא בו מום על ידי מעשה האדם, מנין שבכלל איסור זה אף שלא יגרום לו מום על ידי אחרים, וכגון שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן של בהמת הקדשים כדי שיבא הכלב ויטלנו ואגב כך יקרע את האוזן, ויוטל מום בה? תלמוד לומר: ״כל מום״. שאמר הכתוב ״מום״, והוסיף הכתוב ואמר בלשון כוללת ״כל מום״ — לרבות גרימת הטלת מום על ידי אחרים, שהיא אסורה.

אָמַר רַבִּי אַמִי: הִנִּיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי עִיסָּה, וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ – חַיָּיב עָלֶיהָ, כְּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת. וּמַעֲשֵׂה שַׁבָּת כִּי הַאי גַּוְונָא מִי מִיחַיַּיב? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה,

ועוד בענין זה של גרימת חימוץ המנחה אמר ר׳ אמי: הניח שאור (בצק מחומץ הגורם להתססת העיסה ולחימוצה) על גבי עיסה של מנחה, והלך וישב לו ולא עשה דבר, ונתחמצה העיסה מאליה — חייב עליה מלקות, והרי זה כמעשה שבת, כמי שעושה מלאכה בשבת באופן דומה (וכגון שהניח בשר על גבי גחלים, ונצלה הבשר מאליו), שחייב על כך. ושואלים על השוואה זו: ומעשה שבת כי האי גוונא, מי מיחייב [כגון זה, האם הוא מתחייב] עליו? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה,