שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוּיֵי, שֶׁכֵּן צִיבּוּר, חוֹבָה, טַמְיָא, דְּאָכַל,

ראוי לומר כי את שתי הלחם ולא את מנחת הכהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] ממנחת העומר, לענין חיובם בנתינת שמן ולבונה, שכן יש ביניהם צדדי דמיון מרובים. ומפרטים: מנחת העומר ושתי הלחם הריהן קרבנות ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שהיא של יחידים). ועוד, שתיהן באות כחובה (בעוד שמנחת כהנים באה בנדבה). ועוד, שתיהן קרבות אף בטמיא [טומאה], שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שאינה קרבה בטומאה). ועוד, את שתיהן אכל [אוכל] הכהן (בעוד שמנחת כהנים קרבה כליל על המזבח ואינה נאכלת).

פִּיגּוּלָא, בְּשַׁבְּתָא, מַתִּיר, תְּנוּפָה, בָּאָרֶץ,

ועוד, בשתיהן נוהג דין פיגולא [פיגול], שמחשבת הכהן בשעת עבודתו בהן לאוכלן חוץ לזמנם הראוי פוסלתן (מה שאין כן במנחת כהנים שאין נוהג בה דין פיגול, שהרי כולה מוקטרת ואין בה כלל אכילה). ועוד, ששתיהן קרבות בשבתא [בשבת] (מה שאין כן מנחת כהנים, שאינה קרבה בשבת). ועוד, שהן מנחת העומר והן שתי הלחם הריהן דבר המתיר דברים אחרים (מנחת העומר מתירה את אכילת התבואה החדשה, ושתי הלחם מתירות את הקרבת המנחות הבאות מהתבואה החדשה, מה שאין כן מנחת כהנים שאינה מתירה דבר). ועוד, שבשתיהן נוהג דין התנופה (מה שאין כן מנחת כהנים שאין מניפים אותה). ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מתבואת הארץ, ארץ ישראל (מה שאין כן מנחת כהנים הבאה אף מתבואת חוץ לארץ). ועוד, שלשתיהן זמן מסויים קבוע להקרבתן (מנחת העומר — למחרת יום ראשון של חג הפסח, ושתי הלחם — בחג השבועות, מה שאין כן מנחת כהנים שאין לה זמן קבוע).

בִּזְמַן, חָדָשׁ, וְהָנֵי נְפִישָׁן!

ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מן יבול התבואה החדש, ואילו מנחת כהנים באה אף מן התבואה הישנה. ו נמצא איפוא כי הני [אלה], צדדי הדמיון שבין שתי הלחם ומנחת העומר (שמספרם אחד עשר), נפישן [מרובים] הם מצדדי הדמיון שבין מנחת כהנים ומנחת העומר (שמספרם ששה)!

מִסְתַּבְּרָא ״נֶפֶשׁ״.

ומשיבים: אף על פי כן, מסתברא [מסתבר] יותר לרבות ממנחת העומר את מנחת כהנים לדין חיוב נתינת שמן ולבונה, ולא את שתי הלחם, שכן נאמר בתחילת פרשת מנחת הסולת ״ו נפש כי תקריב קרבן מנחה..." (ויקרא ב, א), והרי זה מורה שיש לרבות לענין מתן השמן והלבונה את המנחה הבאה מיחידים, כמנחת כהנים, ולא את קרבן הציבור כשתי הלחם.

מתני׳ וְחַיָּיב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְחַיָּיב עַל לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן – פְּסָלָהּ, לְבוֹנָה – יְלַקְּטֶנָּה.

ו כהמשך למה ששנינו בסוף המשנה הקודמת כי אין נותנים שמן ולבונה על מנחת חוטא או על מנחת קנאות (מנחת סוטה). מוסיפים כי העובר ונותן על אחת מן המנחות הללו שמן ולבונה, הריהו חייב מלקות על איסור נתינת השמן בפני עצמו, ו כן הריהו חייב מלקות על איסור נתינת הלבונה בפני עצמה. שכן אלו הם שני איסורים נפרדים. והמנחה עצמה שנתן עליה שמן — פסלה בכך, שהרי אין הוא יכול לחזור וללקט את השמן שניתן בה. ואולם אם נתן עליה לבונה — ילקטנה את הלבונה מהמנחה, שהדבר ניתן להיעשות, והריהי כשרה בכך.

נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי – לֹא פְּסָלָהּ.

ועוד באיסור נתינת שמן במנחת חוטא: אין הדבר אסור אלא כשטרם נקמצה המנחה, ואולם מי שנתן שמן על שיריה של מנחת החוטא, לאחר שכבר נקמצה, ואלה נאכלים לכהנים — אינו עובר בלא תעשה. ועוד בדין נתינת שמן למנחת חוטא: אין נתינת השמן פוסלת אותה אלא רק כאשר ניתן השמן עצמו לתוכה, ואולם אם נתן כלי שבתוכו שמן על גבי כלי שבתוכו המנחה — לא פסלה בכך.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יָשִׂים עֲלֵיהֶן שֶׁמֶן, וְאִם שָׂם – פָּסַל.

שנינו במשנתנו כי מנחת חוטא נפסלת במתן שמן לתוכה, ואין היא נפסלת במתן לבונה עליה אם חזר ולקט את הלבונה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בדינה של מנחת החוטא ״לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא״ (שם ה, יא). ודנים: מן הכתוב ״לא ישים עליה שמן״ הנאמר בכתוב זה למדים אנו איסור נתינת שמן, ו שאם עבר ושם שמן במנחה — פסל אותה בכך.

יָכוֹל לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה, וְאִם נָתַן – פָּסַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי חַטָּאת״. יָכוֹל אַף בְּשֶׁמֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא״.

יכול יהא כן הדין אף באיסור ״לא יתן עליה לבונה״, ו שאם עבר ונתן עליה לבונה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בסוף הפסוק ״כי חטאת היא״ — שאף אם נתן עליה לבונה, עדיין בגדר חטאת היא, שאינה פסולה בכך. ודנים עוד: יכול יהא כן הדין אף בשמן שניתן למנחה, שאין היא נפסלת בכך? לכך תלמוד לומר הלשון ״היא״ (״מנחה היא״), למיעוט: דווקא בנתינת הלבונה עליה היא עדיין בכלל חטאת, מה שאין כן בנתינת שמן לתוכה.

וּמָה רָאִיתָ לִפְסוֹל בְּשֶׁמֶן וּלְהַכְשִׁיר בִּלְבוֹנָה? פּוֹסֵל אֲנִי בְּשֶׁמֶן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְלַקְּטוֹ, וּמַכְשִׁיר אֲנִי בִּלְבוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ.

ושואלים: ומה ראית (מדוע עדיף) בעיניך לדרוש באופן זה את הכתוב, ולפסול את המנחה ב נתינת שמן ולהכשיר את המנחה ב נתינת לבונה, אפשר היה ללמוד באופן הפוך: להכשיר את המנחה בנתינת שמן, ולפסול אותה בנתינת לבונה! ומשיבים: סברה היא, פוסל אני ב נתינת שמן, ש כן אי אפשר לשוב ו ללקטו ולהוציאו מהמנחה, שהרי השמן נספג בקמח בו הוא ניתן, ומכשיר אני ב נתינת לבונה, ש הרי אפשר ללוקטה ולהוציאה מהמנחה.

בְּעָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה שְׁחוּקָה, מַהוּ? מִשּׁוּם דְּאֶפְשָׁר לְלַקְּטָהּ, וְהָא לָא אֶפְשָׁר לְלַקְּטָהּ, אוֹ דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּלָא מִיבְלְעָא. וְהָא נַמִי לָא מִיבְלְעָא?

בעא [שאל] רבה בר רב הונא מר׳ יוחנן: אם נתן עליה על מנחת החוטא לבונה השחוקה לאבקה דקה, שאי אפשר ללוקטה ולהוציאה, מהו דינה של המנחה, האם נפסלה בכך? וצדדי השאלה: האם הטעם בהכשר המנחה לאחר שנתנה עליה הלבונה הוא משום שאפשר ללקטה, ו אילו הא [זו], לא אפשר ללקטה, ותהא איפוא המנחה פסולה. או דלמא [שמא] הטעם שאין המנחה שניתנה עליה לבונה נפסלת משום דלא מיבלעא [שאין הלבונה היבשה נבלעת, נספגת] בתוך קמח המנחה, ו לפי טעם זה, הא [זו] הלבונה השחוקה שניתנה על המנחה, נמי [גם כן] לא מיבלעא [לא נבלעת] במנחה, ותהא המנחה כשרה.

תָּא שְׁמַע: וּלְבוֹנָה יְלַקְּטֶנָּה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו ״ולבונה שניתנה על המנחה ילקטנה״, וכשרה בכך. הרי שהכשר המנחה תלוי בליקוט, ולבונה שחוקה שאינה יכולה להילקט, פוסלת נתינתה את המנחה!

דִּלְמָא חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא, דְּלָא מִיבְלְעָא. וְעוֹד, יְלַקְּטֶנָּה.

ודוחים: דלמא [שמא] התנא במשנתנו בסגנון ״חדא [טעם אחד] ועוד טעם״ קאמר [הוא אומר, שונה דבריו], שיש שני טעמים בדבר, האחד (שלא הזכירו במפורש) ועוד טעם שני. ואף כאן, אמר התנא כי יש שני טעמים להתיר את המנחה שניתנה עליה לבונה: טעם חדא [אחד], הריהו משום שלא פסלה התורה את המנחה שניתן עליה דבר האסור בנתינה, אלא בנתינה שמיבלעא [נבלעת] בה, ולכך אין נתינת הלבונה (אף השחוקה) פוסלת, שהרי אינה נבלעת במנחה. ועוד טעם שאין המנחה נפסלת בנתינת לבונה עליה, שהרי יכול הוא שילקטנה, ותחזור המנחה לכמות שהיתה.

תָּא שְׁמַע: מַכְשִׁיר אֲנִי בִּלְבוֹנָה, שֶׁאֶפְשָׁר לְלוֹקְטָהּ. הָכָא נַמִי חֲדָא וְעוֹד קָא אָמַר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה : מכשיר אני בלבונה, משום שאפשר ללוקטה, ומכאן שהכשרה של המנחה שנתנו לבונה עליה, אינו אלא משום שאפשר ללוקטה, ואילו לבונה שחוקה, שאי אפשר ללוקטה — פסולה. ודוחים: אין זו ראיה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כדרך שאמרנו כי התנא בברייתא בסגנון ״חדא [אחד] ועוד״ קא אמר [הוא אומר, שונה דבריו], והנימוק שאפשר ללוקטה הוא הסבר נוסף, ואולם הנימוק הראשון הוא שאין היא נאסרת אלא בדבר הנבלע בה, ולפי טעם זה — אף בנתינת לבונה שחוקה, אינה נאסרת.

מַאי הֲוֵי עֲלָהּ? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, תַּנְיָא: מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה – מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה וּכְשֵׁרָה. וְאִם עַד שֶׁלֹּא לִיקֵּט לְבוֹנָתָהּ חִישֵּׁב עָלֶיהָ, בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

ושואלים: אם כן מאי הוי עלה [מה היה עליה, כיצד הוכרעה] בעייתו זו של רבה בר רב הונא? אמר רב נחמן בר יצחק, תניא [שנויה ברייתא]: מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה — מלקט את הלבונה, וכשרה. ואם עד שלא (בטרם) ליקט את לבונתה חישב (חשב) עליה הכהן העובד בה להקטיר את קומצה או לאכול את שייריה בין חוץ לזמנו הראוי, בין חוץ למקומו הראוי — בכך עשאה קרבן פסול, ו אולם אין בו באכילתו חיוב כרת כשאר קרבן שהתפגל משום מחשבת אכילה חוץ לזמנו.

וְאִם מִשֶּׁלִּיקֵּט לְבוֹנָתָהּ מְחַשֵּׁב עָלֶיהָ, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

וטעם הדבר: שהרי בשעה שחשב מחשבת פסול זו, לא היתה המנחה כשרה (שהרי יש עליה לבונה). ו אכן אם מש כבר ליקט (לאחר שליקט) את לבונתה מחשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ למקומו — הרי דינו כמו בשאר מחשבת חוץ כזו שפסול הקרבן ו אולם אין בו באכילתו כרת. ואם חשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ לזמנו — הרי זה כשאר פיגול, שנפסל בכך הקרבן, וחייבין עליו כרת. למדנו איפוא מדברי ברייתא זו שכל עוד הלבונה נמצאת על המנחה, הרי המנחה פסולה, ומכאן שטעם הכשרה של המנחה שניתנה עליה לבונה הוא משום ליקוט הלבונה, ולא מטעם שאין דבר שאינו בלוע פוסל את המנחה. ונפתרה בכך בעייתו של רבה בר רב הונא, והנותן לבונה שחוקה על לבונה — פסלה בכך.

וְתֶיהֱוֵי פַּךְ, וְאַמַּאי פָּסְלָה בְּמַחֲשָׁבָה, דָּחוּי הוּא!

בברייתא שהובאה למעלה שנינו שמחשבת פסול במנחה, בזמן שיש עליה לבונה, פוסלת אותה. ושואלים: ותיהוי [ושתיחשב] מנחה זו שניתנה עליה לבונה, כמנחה שניתן עליה מפך שמן, שנפסלה בכך, ושוב אין מחשבת פסול פועלת בה, ואמאי פסלה [ומדוע פוסלת] ב מנחה שניתנה עליה לבונה מחשבה של פסול, והלא כל עוד לא ליקטו את הלבונה מעליה דחוי הוא הקרבן מקדושה!

אֲמַר אַבַּיֵי: ״חַטָּאת״ קָרְיָיהּ רַחֲמָנָא. רָבָא אֲמַר: הָא מַנִּי? חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין.

אמר אביי: אף על פי שפסולה היא המנחה בזמן שנתונה עליה לבונה, עדיין ״חטאת״ קרייה רחמנא [קראה אותה התורה], ולכך פועלת בה מחשבת פסול באותה עת. רבא אמר הסבר אחר: ברייתא הא [זו] כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת חנן המצרי הוא, דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] כלל מושג זה של דחויין בקדשים.

דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס, מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה וּמְזַוֵּוג לוֹ.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים, האחד הקרב לה׳ לאחר שנשחט, והשני הנשלח לעזאזל, חנן המצרי אומר: אם מת השעיר המשתלח לעזאזל, אפילו מת משכבר נשחט השעיר הפנימי, והדם העומד לזריקה כבר נתון בכוס ועומד להיזרק על המזבח — אין השעיר הפנימי נדחה ולכן אין אותו הדם נדחה מזריקה. ומה עושים? מביא חבירו (שעיר אחר להשתלח), ובוחר אותו (שלא כמו השעיר הראשון שאבד) שלא בהגרלה בין שני שעירים, ומזווג את השעיר החדש כבן זוג לו, לשעיר הנשחט, וזורק את הדם כראוי.

רַב אַשִׁי אֲמַר: כָּל שֶׁבְּיָדוֹ, לָא הָוֵי דָּחוּי.

רב אשי אמר הסבר אחר, שכן כלל הוא: כל דבר שבידו לתקן — לא הוי [אין בו] דין דחוי, ואף כאן, כיון שבידו לחזור וללקט את הלבונה מעל המנחה, אין היא נחשבת כדחויה מן הקדשים, ולכך תופסת בה מחשבת פסול של הכהן.

אָמַר רַב אַדָּא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַשִׁי מִסְתַּבְּרָא, דְּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין? רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דִּתְנַן, וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

ולאחר שהובאו הסבריהם של אביי, רבא ורב אשי, אמר רב אדא: כוותיה [כמותו, כהסברו] של רב אשי שאין דיחוי במקום שבידו לתקן את הדבר מסתברא [מסתבר] לומר. דמאן [שכן מיהו] החכם ששמעת ליה דאית ליה [ששמעת אותו שיש לו, שסבור הוא שיש דין] דחויין? הלא שיטת ר׳ יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ועוד אמר ר׳ יהודה: אם נשפך הדם של שעיר יום הכיפורים המוקרב לה׳ — ימות בן זוגו, השעיר המשתלח לעזאזל, וכן אם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר הקרב לה׳ — ישפך הדם. הרי שסבור ר׳ יהודה כי השעיר המשתלח (או במקרה השני, דם השעיר הקרב) נדחה לגמרי.

וְאִילּוּ הֵיכָא דִּבְיָדוֹ תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת וְזֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

ואילו היכא [היכן, באופן] שבידו לתקן, תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס היה ממלא הכהן מדם התערובות שעל הרצפה, וזרקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד כדינו של קרבן פסח. שאם נשפך דמו של אחד מן הקרבנות לרצפה, יוכשר בדרך זו. משמע מכאן, שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה ולכאורה נדחה, כיון שבידו לתקן את הדבר — אין זה נחשב דיחוי.

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתַן מַשֶּׁהוּ שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כַזַּיִת מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יָשִׂים״ – שִׂימָה כָּל דְּהוּ, ״עָלֶיהָ״ – עַד דְּאִיכָּא שִׁיעוּרָא.

ועוד בדיני נתינת שמן על מנחת חוטא (או על מנחת סוטה), אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר׳ יוחנן: אם נתן שיעור משהו שמן על גבי כזית מן המנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן נאמר באיסור נתינת שמן במנחת חוטא ״לא ישים עליה שמן״, ולשון זו של שימה אין לה שיעור, והריהי אף בשיעור כל דהו [שהוא]. וממה שנאמר בכתוב זה הלשון ״עליה״, למדנו שאין המנחה נפסלת בנתינת שמן עליה אלא עד דאיכא שיעורא [שיש בה שיעור] ראוי שהוא כזית.

וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתַן כַּזַּיִת לְבוֹנָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ מִנְחָה – פָּסַל. מַאי טַעְמָא? ״לֹא יִתֵּן״ כְּתִיב – עַד דְּאִיכָּא נְתִינָה, ״עָלֶיהָ״

ו עוד הלכה בדין נתינת לבונה על מנחת חוטא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר׳ יוחנן: אם נתן כזית לבונה על גבי כשיעור משהו במנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן בכתוב זה ״לא יתן עליה לבונה״ כתיב [נאמר] — ללמדנו, שאין היא אסורה אלא עד דאיכא [שיש] בה כשיעור נתינה, שהוא לפחות בכזית. ואולם מה שנאמר עוד בכתוב זה הלשון ״עליה״,