שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר, וּמִפְּנֵי מָה אֵינָהּ טְעוּנָה? שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנוֹ מְהוּדָּר; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנוֹ מְהוּדָּר, כִּי קָמְצִי לָהּ פְּסוּלִין נַמִי תִּתַּכְשַׁר, קָא מַשְׁמַע לָן.

שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר׳ שמעון: היקל הכתוב במנחת חוטא שלא יהא קרבנו מהודר, אם כן כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר [כאשר קומצים אותה פסולים גם כן תהא כשרה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא בלשון ״אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות״ שאין הדבר כן.

אִי הָכִי, הָתָם נַמִי לִיתְנֵי: ״אֶחָד חַטַּאת חֵלֶב וְאֶחָד כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן זָר וְאוֹנֵן״, וְלֵימָא: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ!

ומקשים: אי הכי [אם כך], התם נמי [שם גם כן] לגבי זבחים, שהתנא שונה: ״כל הזבחים שקיבל דמם זר וכו׳ פסולים״, ליתני [שישנה]: אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים שקבלו דמן זר ואונן פסולים, ולימא [ונאמר]: לר׳ שמעון אצטריך [הוצרך] להשמיענו שלמרות שהיקל הכתוב בחטאת חלב שלא יהא קרבנו מהודר, מכל מקום אם קיבלו פסולים את דמה הריהי פסולה!

אַלְמָא, כֵּיוָן דִּתְנָא לֵיהּ ״כָּל״ וְלָא קָתָנֵי ״חוּץ״ – כּוּלְּהוּ מַשְׁמַע; הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דִּתְנָא ״כָּל״ וְלָא קָתָנֵי ״חוּץ״ – כּוּלְּהוּ מַשְׁמַע!

אלמא [אלא] אנו מניחים כי כיון דתנא ליה [ששנה לו] בלשון ״כל״ ולא קתני [ואינו שונה] ״חוץ״ — כולהו [כולם] משמע, וגם לשיטת ר׳ שמעון אין צורך בהדגשה מיוחדת, הכא נמי [כאן גם כן] לענין מנחות, כיון דתנא [ששנה] ״כל״ ולא קתני [ואינו שונה] ״חוץ״ — כולהו [כולם] משמע, וגם מנחת חוטא!

אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאוֹקִימְנָא לְרֵישָׁא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – סֵיפָא נַמִי דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומתרצים: מכל מקום, כאן לענין מנחות אצטריך [הוצרך] הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואוקימנא לרישא [והעמדנו את ההתחלה, את המשנה הקודמת] ששנינו בה שכל המנחות שקמצן שלא לשמן לא עלו לבעליהן, שלא כ שיטת ר׳ שמעון, אם כן סיפא נמי [סופה, משנתנו, גם כן] שלא כ שיטת ר׳ שמעון היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבזה גם ר׳ שמעון מודה.

אָמַר רַב: זָר שֶׁקָּמַץ – יַחֲזִיר. וְהָא אֲנַן פָּסַל תְּנַן! מַאי פָּסַל? פָּסַל עַד שֶׁיַּחֲזִיר.

אמר רב: זר שקמץ — יחזיר. ותוהים: והא אנן [והרי אנו] פסל תנן [שנינו] במשנה! ומסבירים: מאי [מה] פירוש פסל? פסל עד שיחזיר את הקומץ למנחה, ויחזור כהן ויקמוץ.

אִי הָכִי, הַיְינוּ בֶּן בְּתֵירָא! אִי דְּאִיתֵיהּ לַקּוֹמֶץ בְּעֵינֵיהּ – לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּבֶן בְּתֵירָא; כִּי פְּלִיגִי – דְּחָסַר קוֹמֶץ, רַבָּנַן סָבְרִי: לֹא יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ, בֶּן בְּתֵירָא סָבַר: יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זו] בדיוק שיטת בן בתירא במשנתנו, ששנה בענין קמיצה בשמאל, שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין! ומשיבים: אי דאיתיה [אם שישנו] לקומץ בעיניה [בעינו, כמות שהוא] לא פליגי רבנן עליה [לא חלוקים חכמים על] שיטתו של בן בתירא, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שחסר הקומץ, רבנן סברי [חכמים סבורים]: לא יביא סולת מתוך ביתו וימלאנו את הכלי, ואילו בן בתירא סבר [סבור]: יביא מתוך ביתו וימלאנו.

אִי הָכִי, בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין? בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר וְיָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין, מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, הרי לשון המשנה, בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין, אינה מדוייקת, אלא בן בתירא אומר: יחזיר ויביא מתוך ביתו וימלאנו, ויחזור ויקמוץ בימין, מיבעי ליה [הוצרך לו] לשנות!

כִּי קָא אֲמַר רַב – לְבֶן בְּתֵירָא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: עַד כָּאן לָא קָא מַכְשַׁר בֶּן בְּתֵירָא אֶלָּא בִּשְׂמֹאל, אֲבָל בִּשְׁאָר פְּסוּלִין לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אלא צריך לתרץ בדרך אחרת: כי קא אמר [כאשר אומר] רב שאם קמץ הזר יחזיר, הרי זה דווקא ל שיטת בן בתירא. ותוהים: והלוא פשיטא [פשוט] הדבר! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: עד כאן לא שמענו שקא מכשר [מכשיר] בן בתירא אלא בקומץ בשמאל, אבל בשאר פסולין לא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב, שהוא הדין גם לשאר פסולים האמורים במשנה, שניתן להחזיר ולקמוץ.

מַאי שְׁנָא שְׂמֹאל – דְּאַשְׁכַּחַן לָהּ הֶכְשֵׁירָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, זָר נַמִי – אַשְׁכַּחַן לָהּ הֶכְשֵׁירָא בִּשְׁחִיטָה!

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] קומץ שמאל, שהיה מקום לומר שדווקא יכשיר בן בתירא — דאשכחן לה הכשירא [מפני שמצאנו לה, לשמאל הכשר] ביום הכפורים, שהכהן הגדול אוחז את כף הקטורת ביד שמאל כשהוא נכנס לקדש הקדשים, והלוא זר נמי [גם כן] אשכחן לה הכשירא [מצאנו לו הכשר] בשחיטה, ששחיטת הקרבן כשרה בזר, ומדוע לא שנה בו בן בתירא שיחזיר ויקמוץ בכשרות!

שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ודוחים: שחיטה לאו עבודה היא, ומשום כך היא כשרה בזר, ולא היינו באים ללמוד מכאן להכשיר זר בקמיצה, שהיא עבודת כהונה.

וְלָא? וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר – פְּסוּלָה, וַאֲמַר רַב עֲלָהּ: אֶלְעָזָר וְחוּקָּה כְּתִיב בָּהּ! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא.

ומקשים: ולא? וכי אין השחיטה עבודה? והאמר [והרי אמר] ר׳ זירא אמר רב: שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה, ואמר רב עלה [עליה] בטעם הדבר: שהרי נזכר בה אלעזר הכהן (במדבר יט, ג), ו״חוקה״ כתיב [נאמר] בה (שם ב), ובמקום שכתוב ״חוקה״ הרי זה לעכב! ומשיבים: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח, כלומר, אין לה דינים של קרבן.

וְלָאו כָּל דְּכֵן הוּא? קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בָּעוּ כְּהוּנָּה, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לָא בָּעוּ כְּהוּנָּה? אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵי דַּהֲוָה אַמַּרְאוֹת נְגָעִים, דְּלָאו עֲבוֹדָה נִינְהוּ וּבָעֵי כְּהוּנָּה.

ותמהים: ולאו כל דכן הוא [ולא כל שכן הוא]? אם קדשי בדק הבית בעו [צריכים] כהונה, קדשי מזבח לא בעו [אינם צריכים] כהונה?! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אין בכך קושי, ויש להבין את עניינה של שחיטת פרה בכהן מידי דהוה [כמו שהוא] לענין מראות נגעים (ראיית נגעי הצרעת לטמא ולטהר), דלאו עבודה נינהו [שאינם עבודה] ובעי [וצריכים] כהונה. ומקשים: מכל מקום, מדוע הוצרך רב לומר שקמיצה בזר אינה פוסלת?

וְנֵילַף מִבָּמָה!

ונילף [ונלמד] מבמה שהקריבו עליה קודם שהוקם המקדש, ושם הזר כשר לעבודה!

וְכִי תֵּימָא, מִבָּמָה לָא יָלְפֵינַן, וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא שֶׁאִם עָלָה לֹא יֵרֵד – שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה!

וכי תימא [ואם תאמר], מבמה למקדש לא ילפינן [אין אנו למדים], והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין ליוצא כגון איברי קרבן עולה שיצאו חוץ לעזרה ונפסלו להקרבה, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי יוצא כשר בבמה!

תַּנָּא אַ״זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ סָמֵיךְ לֵיהּ.

ודוחים: התנא על הכתוב ״זאת תורת העלה״ (ויקרא ו, ב) סמיך ליה [הוא סומך], המלמד שכל שעלה למזבח (אפילו הוא פסול) כיון שעלה לא ירד, וההשוואה לבמה אינה מקור לדין, אלא רק סימן לדבר.

אֶלָּא טַעְמָא דְּאַשְׁמַעִינַן רַב, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמִינָא: בִּשְׁאָר פְּסוּלִין פָּסַל בֶּן בְּתֵירָא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתֵירָא בְּכָל הַפְּסוּלִין כּוּלָּן.

ושואלים עוד: אלא טעמא דאשמעינן [הטעם, דווקא, משום שהשמיע לנו] רב שקמיצת הזר אינה פוסלת את המנחה, יודעים אנו שכך היא דעת בן בתירא, הא לאו הכי [הרי אם לא היה אומר כך] הוה אמינא [הייתי אומר] כי בשאר פסולין חוץ מקמיצה בשמאל פסל בן בתירא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ יוסי בר׳ יהודה ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין כולן!

וְתַנְיָא: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת;

ותניא [ועוד שנויה ברייתא]: ״והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם״ (שם ב, ב) — ממקום שרגלי הזר עומדות, שאין הקמיצה צריכה להיעשות במקום מסויים בעזרה, אלא גם במקום שהזר נכנס אליו ומביא את מנחתו.

בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם קָמַץ בִּשְׂמֹאל שֶׁיַּחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁקָּמַץ כְּבָר;

בן בתירא אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין שאם קמץ בשמאל, שיחזיר את הקומץ למנחה ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: ״וקמץ משם״ — ממקום שקמץ כבר, מן המנחה, משם חוזר וקומץ.

וְכֵיוָן דִּקְרָא סְתָמָא כְּתִיב בָּהּ, מַה לִּי שְׂמֹאל וּמַה לִּי שְׁאָר הַפְּסוּלִין?

וכיון דקרא סתמא כתיב בה [שהמקרא בסתם נאמר בו], שיכול להחזיר את הקומץ למנחה ולחזור ולקמוץ, מה לי אם קמץ מתחילה בשמאל ומה לי שאר הפסולין?

אֶלָּא הָא קָמַשְׁמַע לָן רַב: קָמַץ – וַאֲפִילּוּ קִידֵּשׁ; וּלְאַפּוּקֵי מֵהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹסֵי בֶּן יַאסִיַּין וְרַבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם אָמְרוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁקָּמַץ וְלֹא קִידֵּשׁ, אֲבָל קִידֵּשׁ – פָּסַל.

אלא יש לומר כי הא קמשמע לן [חידוש זה השמיע לנו] רב: לדעת בן בתירא, לא רק אם קמץ הזר אינו פוסל את המנחה, אלא קמץ ואפילו קידש את הקומץ בכלי שרת. ולאפוקי מהני תנאי [ולהוציא מדברי תנאים אלה] דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יוסי בן יוסי בן יאסיין ור׳ יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים שבן בתירא מכשיר — במקרה שקמץ הפסול ולא קידש, אבל אם גם קידש — פסל לדברי הכל, ולא יועיל להחזיר את הקומץ למנחה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: קָמַץ – אִין, קִידֵּשׁ – לָא; כְּמַאן? כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, וּלְאַפּוּקֵי מִתַּנָּא קַמָּא.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] להיפך, שדבר זה בא רב להשמיע: דווקא אם קמץ הפסול — אין [כן], מכשיר בן בתירא אם יחזיר את הקומץ למנחה, אבל אם כבר קידש את הקומץ בכלי שרת — לא, כמאן [כדעת מי]? כ דעת הני תנאי [תנאים אלה], ר׳ יוסי בן יוסי בן יאסיין ור׳ יהודה הנחתום, ולאפוקי מתנא קמא [ולהוציא מדברי התנא הראשון] באותה ברייתא, שסבור כי גם אם קידש את הקומץ בכלי — יחזיר, שלא נפסל בכך.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: מַאי קָא סָבְרִי הָנֵי תַּנָּאֵי? אִי קְמִיצַת פְּסוּלִין עֲבוֹדָה הִיא – אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד לֵיהּ מַתַּן כְּלִי! אִי קְמִיצַת פְּסוּלִין לָאו עֲבוֹדָה הִיא, כִּי עֲבַד לָהּ מַתַּן כְּלִי מַאי הֲוָה?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מאי קא סברי הני תנאי [מה סבורים תנאים אלו]? אי [אם] לדעתם קמיצת פסולין עבודה היא, שיפסול אף על גב דלא עביד ליה [אף על פי שלא עושה לו] לקומץ מתן כלי! אי [אם] קמיצת פסולין לאו [לא] עבודה היא, כי עבד [כאשר עשה] לה מתן כלי מאי הוה [מה הוא] מה בכך? מדוע לא יוכל להחזירו לכלי?

הֲדַר אֲמַר רַב נַחְמָן: לְעוֹלָם עֲבוֹדָה הִיא, וְלָא גָּמְרָה עֲבוֹדָתָהּ עַד דְּעָבֵיד לָהּ מַתַּן כְּלִי.

הדר [חזר] ואמר רב נחמן: יש לומר כי לעולם עבודה היא, ו אולם לא גמרה [נגמרת] עבודתה עד דעביד [שעושה] לה מתן כלי, ורק באותה שעה הוא פוסל.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לֹא קִידֵּשׁ,

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמתן בכלי גומר את עבודת הקמיצה בפסול, יפסול אפילו קמץ ולא קידש את הקומץ בכלי המיוחד לכך,