מִנְחַת חוֹבָה, וְנֶאֱמַר הָכָא מִנְחַת נְדָבָה,

שיש להביאה, והריהי איפוא מנחת חובה, ונאמר הכא [כאן] במנחת מרחשת, שהיא מנחת נדבה.

מַה מִּנְחַת נְדָבָה טְעוּנָה הַגָּשָׁה, אַף מִנְחַת חוֹבָה טְעוּנָה הַגָּשָׁה! מַה לְּמִנְחַת נְדָבָה, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! מִנְחַת סוֹטָה תּוֹכִיחַ.

ומעתה נאמר: מה מנחת נדבה כמנחת המרחשת — טעונה הגשה, אף מנחת חובה כמנחת החוטא — טעונה הגשה! ואולם השווואה זו ניתנת לפירכה: מה למנחת נדבה החייבת בהגשה, שכן יש בה צד מעלה, שטעונה נתינת שמן ולבונה עליה, מה שאין כן מנחת חוטא! ומשיבים: מנחת סוטה תוכיח, שאף בה אין נתינת שמן ולבונה, וחייבת בהגשה!

מַה לְּמִנְחַת סוֹטָה, שֶׁכֵּן טְעוּנָה תְּנוּפָה! מִנְחַת נְדָבָה תּוֹכִיחַ.

ודוחים: אין ללמוד מנחת חוטא ממנחת סוטה לענין הגשה, שהרי יש צד מעלה במנחת סוטה, שכן מה למנחת סוטה, החייבת בהגשה, שכן טעונה תנופה, מה שאין כן מנחת חוטא! ומשיבים: מנחת נדבה תוכיח, שאף שאין בה דין תנופה, נוהג בה דין הגשה. ונאמר כן שמנחת חוטא תנהג בה הגשה, אף שאין בה תנופה.

וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁשָּׁווּ לִקְמִיצָה וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה. אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁשָּׁוָה לָהֶן לִקְמִיצָה – תִּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה!

ומסכמים: וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל צד דמיון שווה לכולם, והצד השוה שבהן, במנחת נדבה ובמנחת סוטה — ש שתיהן שוו בדינן ל ענין חובת הקמיצה בהן, ו כן שוו בדינן ל חובת הגשה, אף אני אביא (ארבה) את מנחת חוטא ששוה להן ל חובת הקמיצה, שתשוה להן אף להגשה!

מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן הוּכְשְׁרוּ לָבֹא בְּעָשִׁיר כִּבְעָנִי, תֹּאמַר בְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה לָבֹא בְּעָשִׁיר כִּבְעָנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הַמִּנְחָה״.

ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי מה להצד השוה שבהן, בין מנחת נדבה ומנחת סוטה, שכן שתיהן הוכשרו (ראויות) לבא בעשיר כבעני, תאמר במנחת חוטא שלא הוכשרה לבא בעשיר כבעני, שהרי אין מנחה זו אלא של העני בלבד, תלמוד לומר (מלמדנו האמור), הכתוב היתר במנחת המרחשת ״את המנחה״ (ויקרא ב, ח) — לרבות את מנחת חוטא לדין ההגשה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְהֵבֵאתָ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת הָעוֹמֶר לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן״. ״וְהִקְרִיבָהּ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת סוֹטָה לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.

ומוסיף ר׳ שמעון על דברי חכמים בדין הגשה במנחות, ואומר, נאמר במנחת המרחשת: ״והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח לה׳ " (שם ח— ט). ומן הכתוב ״והבאת״ יש לרבות אף את מנחת העומר ל חובת הגשה למזבח. שכן במנחת העומר הוא אומר לשון ״הבאה״: ״והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן״ (שם כג, י). והאמור במנחת המרחשת ״והקריבה״ בא לרבות אף את מנחת סוטה ל חובת הגשה למזבח. שכן במנחת סוטה הוא אומר לשון ״הקרבה״: ״ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה׳ והקריב אתה אל המזבח״ (במדבר ה, כה).

וְדִין הוּא: וּמַה מִּנְחַת חוֹטֵא שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תְּנוּפָה, טְעוּנָה הַגָּשָׁה. מִנְחַת סוֹטָה, שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה הַגָּשָׁה! מַה לְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁכֵּן בָּאָה חִיטִּין!

ודנים בהלכה זו: ו הלא דבר הנלמד מן הדין (קל וחומר) הוא זה. ובאופן זה: ומה מנחת חוטא שיש בה צד קל, ש כן אינה טעונה תנופה — הריהי טעונה הגשה. מנחת סוטה, שיש בה צד חמור, ש כן היא טעונה תנופה — אינו דין ש תהא טעונה הגשה! ודוחים: יש לפרוך קל וחומר זה, שכן יש צד חמור במנחת חוטא ממנחת סוטה, מה למנחת חוטא שכן היא באה מן החיטין שהן משובחות, מה שאין כן במנחת סוטה הבאה מן השעורים, הפחותות!

מִנְחַת הָעוֹמֶר תּוֹכִיחַ. מַה לְּמִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁכֵּן טְעוּנָה שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה! מִנְחַת חוֹטֵא תּוֹכִיחַ.

ודוחים: מנחת העומר תוכיח, שאף שהיא באה מן השעורים, בכל זאת היא חייבת בהגשה ויהא כן אף דין מנחת סוטה! ומשיבים: אין להביא ראיה ממנחת העומר למנחת סוטה, שכן מנחת העומר דינה חמור משל מנחת סוטה, שהרי מה למנחת העומר שנוהג בה דין הגשה, שכן חמורה היא שהרי טעונה שמן ולבונה, בעוד שמנחת סוטה אין ניתנים בה שמן ולבונה. ודוחים: מנחת חוטא תוכיח שאין בה שמן ולבונה, ובכל זאת חייבת בהגשה.

וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁשָּׁווּ לִקְמִיצָה וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה. אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת סוֹטָה, שֶׁשָּׁוְותָה לָהֶן לִקְמִיצָה – תִּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה!

ומסכמים: וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל הצד השוה שבהן, בשתי המנחות הללו, מנחת העומר ומנחת חוטא, ששוו שתיהן ל חובת הקמיצה ושוו ל חובת ההגשה. אף אני אביא את מנחת סוטה כיון ששוותה להן לקמיצה — תשוה להן גם להגשה!

מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן לֹא הוּכְשְׁרוּ לָבֹא קֶמַח, תֹּאמַר מִנְחַת סוֹטָה שֶׁהוּכְשְׁרָה לָבֹא קֶמַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיבָהּ״.

ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי מה להצד השוה שבהן במנחת העומר ומנחת חוטא — שיש בהן צד חמור, שכן שתיהן לא הוכשרו (ראויות) לבא קמח אלא סולת (הקמח המנופה היטב) בלבד, תאמר שיהא כן הדין במנחת סוטה הקלה מהן בדינה, שהוכשרה לבא קמח? לכך תלמוד לומר הכתוב היתר בפרשת מנחת המרחשת ״והקריבה״ לרבות את מנחת הסוטה להגשה. מקודם נאמר כי ר׳ שמעון לומד מלשון ״הבאה״ האמורה בכתוב (״והבאת״) שבפרשת מנחת מרחשת את דינה של מנחת העומר להגשה, שכן אף בה נאמרה לשון ״הבאה״.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְהֵבֵאתָ״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת סוֹטָה לְהַגָּשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ״.

ואילו ר׳ יהודה אומר כי האמור ״והבאת״ בא לרבות את מנחת סוטה להגשה, שכן במנחת הסוטה הוא אומר לשון ״הבאה״: ״והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים... כי מנחת קנאות היא מנחת זכרון מזכרת עון״ (שם ה, טו).

אֲבָל מִנְחַת הָעוֹמֶר לָא צְרִיכָא קְרָא, מַאי טַעְמָא? מִדִּינָא קָא אָתְיָא: וּמַה מִּנְחַת חוֹטֵא, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה תְּנוּפָה – טְעוּנָה הַגָּשָׁה. מִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה הַגָּשָׁה!

אבל מנחת העומר לא צריכא קרא [לא צריכה פסוק] ללמדנו שחייבת היא בהגשה, מאי טעמא [מה טעם]? שכן הלכה זו, מדינא קא אתיא [מן הדין, מקל וחומר היא באה, נלמדת], ובאופן זה: ומה מנחת חוטא שיש בה צד קל, ש כן היא אינה טעונה תנופה — הריהי טעונה בכל זאת הגשה. מנחת העומר שיש בה צד חמור, ש כן טעונה תנופה — אינו דין שטעונה הגשה!

מַה לְּמִנְחַת חוֹטֵא, שֶׁכֵּן בָּאָה חִיטִּין! מִנְחַת סוֹטָה תּוֹכִיחַ. מַה לְּמִנְחַת סוֹטָה, שֶׁכֵּן בָּאָה לְבָרֵר עָוֹן, דְּמַזְכֶּרֶת עָוֹן הִיא! מִנְחַת חוֹטֵא תּוֹכִיחַ.

ודוחים: קל וחומר זה ניתן לפירכה: מה למנחת חוטא שכן יש בה צד חמור, שבאה חיטין, ואילו מנחת העומר קלה שבאה מן השעורים! ומשיבים: מנחת סוטה תוכיח, שאף שבאה מן השעורים חייבת בהגשה. ודוחים: אין להוכיח ממנחת סוטה, שכן מה למנחת סוטה שיש בה דין מיוחד, שכן היא באה לברר עו‍ן (אם זנתה האשה), שכן ״מזכרת עו‍ן״ היא נקראת בכתוב! ואומרים: אם כן מנחת חוטא תוכיח שאינה באה לברר עוון, וחייבת בהגשה.

וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן שָׁווּ לִקְמִיצָה וְשָׁווּ לְהַגָּשָׁה. אַף אֲנִי אָבִיא מִנְחַת הָעוֹמֶר, שֶׁשָּׁוְותָה לָהֶן לִקְמִיצָה – תִּשְׁוֶה לָהֶן לְהַגָּשָׁה,

וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש אמנם בכל הלכה שהובאה כהוכחה צד חמור שאין בהלכה הנלמדת, ואולם הצד השוה שבהן, בשתי ההלכות שהובאו כהוכחה — שכן שתיהן שוו בדין ל ענין ה קמיצה בהן, ו כמו כן הן שוו בדינן ל ענין ההגשה. אף אני אביא ללמוד מכאן את מנחת העומר ששוותה להן ל ענין ה קמיצה, שתשוה להן גם ל ענין ההגשה.

וּמַאי פָּרַכְתְּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּרֵיךְ הָכִי: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן מְצוּיִין!

ונמצא שלמדנו דין הגשה במנחת העומר ממנחת סוטה וממנחת חוטא, ומאי פרכת [ובמה אתה פורך, דוחה, אותו]?! אין לכך פירכה, ומדוע היה צריך ר׳ שמעון ללמוד את דין הגשה במנחת העומר מהכתוב ״והבאת״? ומשיבים: ר׳ שמעון פריך הכי [פורך לימוד זה כך]: מה להצד השוה שבהן, במנחת סוטה ובמנחת חוטא, שכן בשתיהן יש צד חמור שאין במנחת העומר, שהן מהדברים המצויין תמיד, שיכולות לבוא פעמים רבות במהלך ימות השנה, תאמר במנחת העומר שאינה אלא פעם אחת בשנה!

וְרַבִּי יְהוּדָה? אַדְּרַבָּה, הָא מְצוּיָיה טְפֵי, הָנָךְ זִימְנִין דְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ כְּלָל.

ושואלים: ור׳ יהודה, שלמד ממנחת סוטה וממנחת חוטא, מה הוא משיב על פירכה זו? — לדעתו אין זו פירכה, שכן אדרבה [להיפך] הוא, שהרי הא [זו, מנחת העומר] היא מצוייה טפי [יותר] מאשר מנחת סוטה ומנחת חוטא, שכן מנחת העומר בוודאי באה פעם אחת בשנה, ואילו הנך [הללו], מנחת חוטא ומנחת סוטה, זימנין דלא משכחת לה [פעמים שאין מוצא אתה אותם] כלל, אם אין חוטאים, ואין נשים נחשדות. ושבים אל המשך דברי הברייתא.

אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״וְהֵבֵאתָ״ – אֶלָּא שֶׁיָּחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת חוּץ מֵאֵלֶּה שֶׁבָּעִנְיָן?

או אפשר לומר שאינו אומר הכתוב ״והבאת״ לרבות חיוב הגשה, אלא לענין אחר: ש היחיד (אדם מישראל) מתנדב ומביא אף מנחה אחרת הבאה מן השעורים (כמנחת העומר), חוץ מאלה חמש המנחות ש הזכירן הכתוב בענין (באותה פרשה, ויקרא ב, א— יג: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, חלות שבמנחת מאפה תנור, ורקיקין שבמנחת מאפה תנור), שכולן באות מחיטים.

וְדִין הוּא: צִיבּוּר מֵבִיא מִנְחָה מִן הַחִיטִּין חוֹבָה, וּמֵבִיא מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין חוֹבָה. אַף יָחִיד שֶׁמֵּבִיא מִנְחָה מִן הַחִיטִּין נְדָבָה, יָכוֹל יָבִיא מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין נְדָבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה״ – אֵין לִי אֶלָּא אֵלֶּה.

ו לכאורה הרי דבר זה בדין (היקש) הוא נלמד, ובזה האופן: כשם שציבור מביא מנחה מן החיטין כחובה שתי הלחם, ו הריהו מביא מנחה מן השעורין כחובה (מנחת העומר). אף יחיד שמביא ככלל מנחה מן החיטין כנדבה, יכול שיביא מנחה מן השעורין גם כן בנדבה! לכך תלמוד לומר ״אלה״ (״והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה״) — אין לי בנדבת מנחה של היחיד אלא את חמש המנחות האלה בלבד.

אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר ״אֵלֶּה״ – אֶלָּא לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה״, שֶׁמֵּבִיא חֲמִישְׁתָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאֵלֶּה״ – רָצָה אַחַת מֵבִיא, רָצָה חֲמִישְׁתָּן מֵבִיא.

ומקשים: או אינו אומר ״אלה״ אלא למעט דבר אחר, ל נודר מנחה ואומר ״הרי עלי מנחה״, בלא שאמר במפורש איזו מנחה נדר — שמביא את חמישתן? לכך תלמוד לומר ״מאלה״ — רצה הנודר, מנחה אחת הוא מביא, רצה הנודר, את חמישתן הוא מביא. ועוד בדברי הברייתא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״אֶת הַמִּנְחָה״ – לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת, כְּגוֹן מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים לְהַגָּשָׁה. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאֵלֶּה״.

ר׳ שמעון אומר: מה שנאמר בכתוב שבמנחת המרחשת ״את המנחה״ בא לרבות אף את שאר המנחות, כגון מנחת גוים, ומנחת נשים לחיוב הגשה. ויש לשאול: יכול שאני מרבה מכתוב זה לענין הגשה אף את שתי הלחם ו את לחם הפנים? לכך תלמוד לומר לשון הכתוב ״מאלה״ למעט, שאין כל המנחות בכלל הגשה.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת וּלְהוֹצִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים? מְרַבֶּה אֲנִי שְׁאָר מְנָחוֹת, שֶׁיֵּשׁ מֵהֶן לְאִישִּׁים. וּמוֹצִיא אֲנִי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, שֶׁאֵין מֵהֶן לְאִישִּׁים.

ו שואלים: אחר שבכתוב זה יש לשון ריבוי (״את המנחה״) ולשון מיעוט (״מאלה״), מה ראית להעדיף לרבות את שאר המנחות להגשה, ולהוציא (למעט) את שתי הלחם ולחם הפנים מהגשה, והרי אפשר היה לומר להיפך, לרבות את שתי אלה להגשה ולמעט את שאר המנחות?! ומשיבים: מרבה אני את שאר המנחות להגשה, ש כן יש מהן חלק שניתן לאישים (הקרב על אש המזבח), ומוציא (ממעט) אני את שתי הלחם ולחם הפנים מהגשה, כיון שאין מהן דבר הניתן לאישים, אלא נאכלים כולם לכהנים.

וַהֲלֹא מִנְחַת נְסָכִים כּוּלָּהּ לְאִישִּׁים, יָכוֹל יְהֵא טְעוּנָה הַגָּשָׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְרִיבָהּ״.

ושואלים: והלא מנחת נסכים שכולה ניתנת לאישים, יכול יהא דינה, לפי סברה זו, שתהא טעונה הגשה? לכך תלמוד לומר בהמשך אותו כתוב ״אשר יעשה מאלה לה׳ והקריבה״, והרי זה בא להורות שאין דין ההגשה (״והקריבה״) אלא במנחות האמורות באותה פרשה, ולא במנחת נסכים שאינה נזכרת בה.

וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ! ״וְהִקְרִיב״ ״וְהִקְרִיבָהּ״. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת שְׁאָר מְנָחוֹת וּלְהוֹצִיא מִנְחַת נְסָכִים?

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת, דרשת] מלה זו ״והקריבה״ לענין שאף מנחת סוטה בכלל הגשה? ומשיבים: היה יכול הכתוב לומר ״והקריב״ ונאמר ״והקריבה״ ובאה האות ה״א היתרה ללמדנו מיעוט זה של מנחת נסכים מהגשה. ו שואלים: אחר שבכתוב זה יש לשון ריבוי (״את המנחות״) ויש לשון מיעוט (״והקריבה״), מה ראית להעדיף לרבות את שאר המנחות לדין הגשה, ולהוציא (למעט) את מנחת נסכים מהגשה, והרי אפשר היה לומר להיפך, לרבות את מנחת הנסכים ולמעט את אלה?!