רַב פַּפָּא אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינָּהּ וּמִינָּהּ הוּא, וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי – כִּי הָתָם. מָה הָתָם – דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן, אַף הָכָא – דָּבָר שֶׁמַּתָּנָה לַכֹּהֵן.

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקתם של רבי וחכמים: דכולי עלמא [שלדעת הכל], אף לדעת רבי אופן הלימוד בגזירה שווה, יש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה] הוא, ו אולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי הסבור שמניפים את שלמי הציבור לאחר שחיטתם בשלמותם, ולא את החזה והשוק בלבד (כבשלמי יחיד): כי התם [כמו שם, בשלמי יחיד], מה התם [שם] מניפים את הדבר ש הוא מתנה (הניתן) לכהן, שהרי החזה והשוק ניתנים לכהנים לאכילה, אף הכא [כאן, בשלמי ציבור] מניפים את הדבר ש הוא מתנה לכהן, וכיון ששלמי ציבור ניתנים כולם לכהנים, אף הנפתם בשלמותם.

רָבִינָא אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינָּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ, וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבָּנַן – ״שַׁלְמֵיהֶם״ רִיבּוּיָא הוּא.

ואילו רבינא אמר הסבר הפוך מזה של רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל], אף לדעת חכמים בגזירה שווה יש לדון מינה ואוקי באתרה [ממנה רק בפרט המסויים, ולהעמיד את ההלכה הנלמדת בשאר פרטיה במקומה], ו אולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבנן [חכמים] הסבורים שאין מניפים בשלמי ציבור אלא את החזה והשוק: משום שנאמר בדינם של שלמי יחיד ״כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו..." (ויקרא ז, לד), והרי המלה ״שלמיהם״ הנאמרת בלשון רבים (ולא בלשון יחיד, אף שבשלמי יחיד הכתוב מדבר) ריבויא [ריבוי] הוא, וללמדנו שאף בשלמי ציבור הוא הדין, שמניפים מהם את השוק ואת החזה בלבד.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה מִינִין טְעוּנִין שָׁלֹשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם – בְּכָל אֶחָד, וּשְׁלִישִׁית – אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן: זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע.

שנינו במשנתנו שר׳ שמעון אומר כי שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחד ואחד משלשת מיני הקרבנות הללו, ו אילו המצוה השלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד (קרבנות שלמים שמביא אדם יחיד), וזבחי שלמי צבור (שני כבשי עצרת), ו קרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד – טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִין, וְאֵין בָּהֶן תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר – טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים, וּשְׁחוּטִין, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. אֲשַׁם מְצוֹרָע – טָעוּן סְמִיכָה, וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְּנוּפָה שָׁחוּט״.

זבחי שלמי יחיד — הריהם טעונין סמיכה על ראש הקרבן בהיותו עדיין בחיים, ו כן תנופה של האימורים הבאים מהקרבנות השחוטין, ו אולם אין בהן מצות תנופה בעודם חיים. ואילו זבחי שלמי צבור טעונין תנופה של הקרבנות בעודם חיים ו כן של החזה והשוק שלהם בהיותם כבר שחוטין, ו אולם אין בהן מצות סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת בקרבנות ציבור (מלבד בשעיר המשתלח ביום הכיפורים ובפר העלם דבר של ציבור). ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה (ככל קרבנות היחיד, מלבד הבכור והמעשר והפסח), ו הן תנופה של הקרבן בעודו חי. ו אולם אין בו מצות תנופה בקרבן השחוט. ונמצא איפוא שבכל אחד משלושת הקרבנות הללו אין אלא שתי מצוות מתוך אלה השלוש.

וְיִהְיוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה זִּבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שֶׁאֵין טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים – טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁטְּעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים!

ודנים בדברי ר׳ שמעון: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף בעודם חיים כדרך שהם טעונים תנופה שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה זבחי שלמי צבור הקלים בדינם משלמי יחיד, ש הרי אין הם טעונין סמיכה בעודם חיים (כשלמי יחיד), ובכל זאת הריהם טעונין תנופה כשהם חיים, זבחי שלמי יחיד החמורים בדינם משלמי ציבור, ש הרי הם טעונין סמיכה בעודם חיים בעוד ששלמי ציבור אינם טעונים סמיכה חיים — אינו דין ש יהיו טעונין תנופה כשהם חיים!

מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר ״אֹתָם״ – ״אוֹתָם״, לְמַעוּטֵי זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד.

ומשיבים: אין אומרים כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי צבור, בלשון ״אתם״ (״והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה׳ על שני כבשים...", שם כג, כ), והמלה ״אתם״ באה למעוטי [למעט]: שלמי ציבור מניפים בחיים, ואין מניפים בחיים זבחי שלמי יחיד.

וְיִהְיוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר טְעוּנִין סְמִיכָה, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה זִּבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – טְעוּנִין סְמִיכָה. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, שֶׁטְּעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנִין סְמִיכָה! אֲמַר רָבִינָא: גְּמִירִי, שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִבּוּר.

ושואלים עוד על דברי ר׳ שמעון: ויהיו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה כמו שלמי יחיד, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: ומה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם משלמי ציבור, ש הרי אין הם טעונין תנופה בעודם חיים כדרך ששלמי ציבור טעונים — הריהם טעונין סמיכה. מעתה, זבחי שלמי צבור החמורים משלמי יחיד, ש הרי הם טעונין תנופה בעודם חיים — אינו דין ש יהיו אף הם טעונין סמיכה! אמר רבינא בתשובה לשאלה זו: גמירי [למודים] חכמים במסורת הבאה מסיני, כי אין נוהגות אלא שתי סמיכות בלבד ב קרבנות צבור, בפר העלם דבר, ובשעיר המשתלח, ולכך אין ללמוד שתנהג סמיכה בשלמי ציבור.

וִיהֵא אֲשַׁם מְצוֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה שָׁחוּט, מִקַּל וָחוֹמֶר: מַה זִּבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים – טְעוּנִין תְּנוּפָה שְׁחוּטִין. אֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁטָּעוּן תְּנוּפָה חַי – אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן תְּנוּפָה שָׁחוּט!

ועוד שואלים על דברי ר׳ שמעון: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא כבר שחוט, כדרך ששלמי יחיד טעונים תנופה כשהם שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: מה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם מאשם מצורע, ש כן אין הם טעונין תנופה בעודם חיים, בעוד שאשם מצורע חייב בתנופה כשהוא חי — הריהם טעונין תנופה כשהם שחוטין. מעתה, אשם מצורע החמור בדינו משלמי יחיד, ש הרי הוא טעון תנופה בעודו חי, מה שאין כן שלמי יחיד — אינו דין ש יהא טעון תנופה כשהוא שחוט!

מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ, לְמַעוּטֵי אֲשַׁם מְצוֹרָע.

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי יחיד בלשון ״אתו״ (״ידיו תביאינה את אשי ה׳... את החזה להניף אותו תנופה לפני ה׳ ", ויקרא ז, ל), והרי המלה ״אתו״ באה למעוטי [למעט]: בשלמי יחיד נוהגת הנפה בחיים, ואין היא נוהגת באשם מצורע.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ קָרְבָּן אֶחָד – אֶחָד מֵנִיף עַל יְדֵי כוּלָּם. וְהָאִשָּׁה – כֹּהֵן מֵנִיף עַל יָדָהּ, וְכֵן הַשּׁוֹלֵחַ קָרְבְּנוֹתָיו מִמְּדִינַת הַיָּם – כֹּהֵן מֵנִיף עַל יָדוֹ.

ועוד בדין התנופה תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה אנשים שהביאו בשותפות קרבן אחד — אחד מהם מניף על ידי (עבור) כולם. והאשה — כהן מניף על ידה (עבורה). וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים (מחוץ לארץ) — כהן מניף על ידו (עבורו).