וְכִי נֶאֱמַר ״קָרְבַּן״ ״קָרְבַּן״ שְׁנֵי פְעָמִים? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״קָרְבַּן״ אֶחָד, וְנֶאֱמַר בּוֹ חַלּוֹת וּרְקִיקִין!

וכי נאמר במנחת מאפה תנור המלה ״קרבן״ ״קרבן״ שני פעמים, אחת במנחת חלות ואחת במנחת רקיקים, שאז יכול היית לומר כי שני מיני קרבן הם. והלא לא נאמר אלא ״קרבן״ פעם אחד (״וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן״. ויקרא ב, ד), ונאמר בו באותו ״קרבן״ חלות ורקיקין, לומר ששני אלה הם קרבן אחד.

מֵעַתָּה, רָצָה לְהָבִיא חַלּוֹת – מֵבִיא, רְקִיקִין – מֵבִיא, מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין – מֵבִיא, וּבוֹלְלָן וְקוֹמֵץ מִשְּׁנֵיהֶם, וְאִם קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ מֵאֶחָד עַל שְׁנֵיהֶם – יָצָא.

ומעתה נסיק, שאם רצה להביא עשר חלות — מביא עשר חלות, ואם רצה להביא עשרה רקיקין — מביא רקיקים, ואם רצה להביא מחצה מהן (חמש) חלות ומחצה מהן (חמישה) רקיקין — הריהו מביא. ו כשמביא חמש חלות וחמישה רקיקים כיצד הוא נוהג? הריהו בוללן (מערבב את כולם) וקומץ משניהם, ואם אירע שקמץ ועלה בידו רק מ סוג אחד (מחלות או מרקיקים בלבד) על שניהם — יצא בכך ידי חובה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה״, שֶׁלֹּא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״.

ר׳ יוסי בר (בנו של) ר׳ יהודה אומר: מנין לנו ל דינו של אדם האומר ״הרי עלי מנחת מאפה״, שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? — שכן תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדין המנחות ״וכל מנחה אשר תאפה בתנור״ (שם ז, ט), וממשיך הכתוב ואומר ״וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה״, ובפסוק שלאחריו נאמר ״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ (שם י).

מָה ״וְכָל״ הָאָמוּר לְמַטָּה – שְׁנֵי מִינִין חֲלוּקִין, אַף ״וְכָל״ הָאָמוּר לְמַעְלָה – שְׁנֵי מִינִין חֲלוּקִין.

הקיש הכתוב את דינה של מנחת מאפה תנור לדין מנחת מרחשת ומנחת מחבת, שבשתיהן נאמר ״וכל״, וכן לדינה של מנחת נדבה (״בלולה בשמן״) ומנחת חוטא (״חרבה״), שכן אף בהן נאמר ״וכל״ — ללמדנו: מה ״וכל״ האמור למטה (מאוחר יותר), במנחת מרחשת ומנחת מחבת, וכמו כן במנחת נדבה ומנחת חוטא — מדבר בשני מינין של מנחות חלוקין (שונים). אף ״וכל״ האמור למעלה (מקודם, בתחילת פסוק ט), במנחת מאפה תנור — בשני מינין חלוקין מדובר בו. ומכאן, שאין להביא מחצה מזה ומחצה מזה ולצרפם.

וְרַבִּי יְהוּדָה, שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן! אֲמַר לָךְ: כֵּיוָן דִּכְתִיב ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשָּׁמֶן״, כְּמַאן דִּכְתִיב ״קָרְבַּן״ ״קָרְבַּן״ דָּמֵי.

ומבררים: ור׳ יהודה, שלדעתו החלות והרקיקים שבמנחת מאפה תנור הם שני מיני קרבנות, והרי שפיר קאמר [יפה אמר] ר׳ שמעון בדחיית ראיה זו, שנאמר בכתוב ״קרבן״ פעם אחת בלבד, ומה משיב ר׳ יהודה על טענה זו? ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך בתשובה: אף שלא נאמר בכתוב ״קרבן״ שתי פעמים, ואולם כיון דכתיב [שנאמר] בו ״בשמן״ ״בשמן״ שתי פעמים ("...חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן״) — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שכתוב] ״קרבן״ ״קרבן״ דמי [נחשב], ללמדנו כי שני מיני קרבן הם.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? אִי לָא כְּתִיב ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשָּׁמֶן״, הֲוָה אָמִינָא: דַּוְוקָא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין, אֲבָל חַלּוֹת לְחוּדַיְיהוּ וּרְקִיקִין לְחוּדַיְיהוּ – אֵימָא: לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים שוב: ור׳ שמעון, מה משיב הוא על טענתו זו של ר׳ יהודה? ומתרצים: נכתבה המלה ״בשמן״ ״בשמן״ שתי פעמים, לצורך לימוד אחר. שכן אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] ״בשמן״ ״בשמן״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא באופן זה באה מנחת מאפה תנור, מחצה חלות ומחצה רקיקין, אבל חלות לחודייהו [לחוד] ורקיקין לחודייהו [לחוד] אימא [אמור] שלא באות. לכך קא משמע לן [הכתוב ״בשמן״ ״בשמן״ משמיע לנו] שבאה מנחת מאפה תנור, או בעשר חלות, או בעשרה רקיקים, או בעשרה המצורפים מזה ומזה.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ אֲבוּהּ! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּאִי עֲבַד. הדרן עלך כל המנחות

ומבררים עוד: בברייתא הובאו דבריו של ר׳ יוסי בנו של ר׳ יהודה האומר כי החלות והרקיקים שני מינים הם, ומה צורך להשמיענו זאת, שהרי שיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היינו [זוהי] כשיטת אבוה [אביו, ר׳ יהודה] הנזכרת בברייתא? ומסבירים: צריך היה להביא אף את דבריו של ר׳ יוסי בנו של ר׳ יהודה, שכן איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, במקרה דאי [שאם] עבר אדם ועבד [עשה] מנחת מאפה תנור המצורפת מחלות ומרקיקים, שלדעתו של ר׳ יהודה — הריהי כשרה בדיעבד, ולדעתו של ר׳ יוסי בנו — איננה כשרה אף בדיעבד.

מתני׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עוֹמֶר הָיָה בָּא בְּשַׁבָּת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, וּבְחוֹל – מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָּא.

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד, וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקוּפָּה אַחַת, וּבְחוֹל – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת.

ר׳ ישמעאל אומר: כאשר זמן הקרבת העומר (למחרת יום הראשון של חג הפסח, בששה עשר בניסן) היה בא (חל) ב יום השבת — מצמצמים בעבודה ולא היו קוצרים לצורך העומר אלא שלש סאין (איפה) שעורים בלבד. ומהם היו מוציאים עשירית האיפה קמח מובחר. ו אם חל זמן הקרבת העומר ב יום חול — היו קוצרים מחמש סאים, ומהן היו מוציאים את עשרון הקמח לצורך המנחה. וחכמים אומרים: אחד (בין) ביום שבת ואחד (ובין) ביום חול — משלש סאים בלבד היה העומר בא.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן קָא סָבְרִי: עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר בִּשְׁלֹשָׁה סְאִין אָתֵי, וְלָא שְׁנָא בְּחוֹל וְלָא שְׁנָא בְּשַׁבָּת,

ועוד נחלקו חכמים בדרך קצירת העומר בשבת ובחול, שר׳ חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן ב יום השבת — היה העומר נקצר ביחיד (על ידי אדם אחר), ו הקצירה היתה נעשית ב אמצעות מגל אחד, ו השיבולים הקצורות היו מוכנסות ב תוך קופה (סל) אחת, ו אולם אם חל ששה עשר בניסן ב יום חול — היה העומר נקצר ב ידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות היו ניתנות ב תוך שלש קופות, ו הקצירה היתה נעשית באמצעות שלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד ביום שבת ואחד ביום חול — הקצירה נעשית ב ידי שלשה קוצרים, וניתנות השיבולים הקצורות ב תוך שלש קופות, ו היתה הקצירה נעשית ב אמצעות שלש מגלות.

אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר לָא אָתֵי אֶלָּא מֵחָמֵשׁ, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נַמִי! אִי מִשָּׁלֹשׁ אָתֵי, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נַמִי!

שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים בשאלה מכמה סאים שעורים היה בא עשרון הקמח למנחת העומר, שלדעת ר׳ ישמעאל אם זמן הבאת העומר חל בשבת — בא העשרון משלוש סאים, ואם חל ביום חול — בא העשרון מחמש סאים, ואילו לדעת חכמים, בין כשחל ביום שבת ובין כשחל ביום חול — בא העשרון משלוש סאים. ודנים בשיטותיהם, בשלמא רבנן [נניח, מובנת היא שיטת חכמים], שאינם מחלקים בדין העומר בין אם חל זמנו ביום חול או בשבת, שכן קא סברי [הם סבורים] כי עשרון קמח מובחר אף ב ניפוי משלשה סאין שעורים הוא אתי [בא], ו לכן לא שנא [לא שונה] דין הכנת העומר ב יום חול ולא שנא [ולא שונה] דינו ב יום השבת, שבשניהם קוצרים בתחילה שלוש סאים בלבד.

אֲמַר רָבָא, קָסָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר בְּלָא טִירְחָא אָתֵי מֵחָמֵשׁ, בְּטִירְחָא אָתֵי מִשָּׁלֹשׁ. בְּחוֹל – מַיְיתִינַן מֵחָמֵשׁ, דְּהָכִי שְׁבִיחָא מִילְּתָא. בְּשַׁבָּת – מוּטָב שֶׁיַּרְבֶּה בִּמְלָאכָה אַחַת בְּהַרְקָדָה, וְאַל יַרְבֶּה בִּמְלָאכוֹת הַרְבֵּה.

אלא ר׳ ישמעאל המבחין בין שבת ויום חול, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור]: שעשרון קמח מובחר לא אתי [לא בא] אלא מ תוך חמש סאים — אפילו בשבת נמי [גם כן] יעשה מחמש סאים! ואי [אם] הוא סבור כי עשרון מובחר אף משלש סאים הוא אתי [בא] — אפילו בחול נמי [גם כן] לא יביא אלא משלוש סאים!

אָמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – מַפְשִׁיט אֶת הַפֶּסַח עַד הֶחָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

אמר רבא בהסבר שיטת ר׳ ישמעאל: קסבר [סבור הוא] ר׳ ישמעאל כי עשרון מובחר בלא טירחא מרובה הריהו אתי [בא] רק מחמש סאים, ואולם בטירחא מרובה, שירבה בניפוי הקמח יותר מהרגיל, הריהו אתי [בא] גם משלש סאים. ולכן, כשחל זמן הבאת העומר ב יום חול — מייתינן [מביאים אנו] את העשרון דווקא מ תוך חמש סאים, משום דהכי שביחא מילתא [שכך משובח יותר הדבר]. ואולם כשחל זמן הבאת העומר ב יום שבת — אומרים אנו כי מוטב שירבה במלאכה אחת, ב מלאכת הרקדה (ניפוי) של שלוש סאים, ואל ירבה במלאכות הרבה בשבת, בקצירה ושאר מלאכות, בשתי הסאים הנוספות.

מִי לָא אֲמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָתָם: כָּל הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר, לָא טָרְחִינַן? הָכָא נַמִי כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר, לָא טָרְחִינַן.

כיון שאמרו בהסבר שיטת ר׳ ישמעאל שהיא משום מניעת טירחה יתירה בשבת, מביאים עוד מה שאמר רבה: ר׳ ישמעאל במשנתנו, ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד, כלומר, הולכים בשיטה אחת, שיש למעט ככל האפשר בטירחה ביום השבת אף בדבר המותר. ומפרטים: דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יום ארבעה עשר בניסן (זמן הקרבת קרבן הפסח) שחל להיות ב יום השבת, הריהו מפשיט את עורו של קרבן הפסח (על מנת להוציא מגופו את האימורים הקרבים) רק עד החזה, אלו דברי ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: הריהו מפשיט את עור הקרבן עד שיפשיט את כולו.

מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא בִּזְיוֹן קָדָשִׁים, אֲבָל הָתָם דְּאִיכָּא בִּזְיוֹן קָדָשִׁים,

ומסבירים את מחלוקתם: מי [האם] לא אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה התם [שם, בדין הפשטת הפסח] שמפשיט רק עד החזה ולא יותר משום שכל היכא [היכן, אופן] שבו אפשר להגיע ביום השבת אל התוצאה הדרושה בדרך שיש בה מלאכה מועטת, לא טרחינן [אין אנו טורחים] ועושים מלאכה מרובה (ולכך, מפשיטים את עור קרבן הפסח רק עד החזה, שכן די בכך כדי להוציא את אימוריו). ומעתה נאמר, כי הכא נמי [כאן, בהבאת העומר, גם כן] סבור ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שכיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים בניפוי מרובה — לא טרחינן [אין אנו טורחים] ומביאים אותו מחמש סאים, וכשיטת ר׳ ישמעאל.