אֵין אוּר לְשׁוֹן קָלִי אֶלָּא דָּבָר אַחֵר. הָא כֵּיצַד וכו׳. אֵין לְשׁוֹן קָלִי אֶלָּא דָּבָר אַחֵר קַלִּיל. הָא כֵּיצַד? אַבּוּב שֶׁל קְלָיוֹת הָיָה שָׁם, וְהָיָה מְנוּקָּב כִּכְבָרָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בְּכוּלּוֹ.

אין החריכה הישירה באור (באש), כשיטת ר׳ מאיר, בכלל לשון קלי האמורה בתורה (״קלוי באש״), אלא הקלוי באש הריהו הנתון בתוך דבר אחר, בכלי. הא [הרי] כיצד מתקיים ״קלוי באש״? כדרך שיתבארו הדברים. אין לשון קלי אלא דבר אחר קליל (הנעשה בכלי נחושת קלל). הא [הרי] כיצד היו עושים? כלי אבוב של נחושת, כזה של קליות (מוכרי גרעיני תבואה קלויים בשוק) היה שם בעזרה שבמקדש, והיה מנוקב (מלא בנקבים) ככברה (נפה), כדי שתהא האור שולטת בכולו ובו היו קולים את גרעיני העומר.

״אָבִיב קָלוּי…גֶּרֶשׂ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אָבִיב קָלוּי אִם גֶּרֶשׂ קָלוּי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״בָּאֵשׁ״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן.

עוד שנינו בברייתא: ממה שנאמר ״אביב קלוי באש גרש כרמל״ איני יודע אם המלה ״קלוי״ מוסבת על המלה ״אביב״, שיש לקרוא בכתוב ״אביב קלוי״, לומר שלפני טחינת גרגרי השעורה, כשהם עדיין שלמים יש לקלותם. או אם המלה ״קלוי״ מוסבת על ״גרש״, ויש לקרוא בכתוב ״קלוי באש גרש״ — להשמיענו שיהא הגרש קלוי, שבתחילה יש לטחון את גרגרי התבואה, ולאחר מכן קולים את קמח הגריסים. ואולם כשהוא (הכתוב) אומר ״באש״ בין המלה ״קלוי״ לבין המלה ״גרש״ — הפסיק את הענין, ואין המלה ״קלוי״ מתייחסת ל״גרש״ אלא ל״אביב״. והשמיענו שיש לקלותם קודם טחינה ולא לאחריה.

״כַּרְמֶל״ – רַךְ וּמָל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים וְעֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ״ – בָּא וְיָצַק לָנוּ, וְאָכַלְנוּ, וְנָוֶה הָיָה.

עוד נאמר בכתוב זה ״כרמל״, ודורשים את המלה כמורכבת מכמה מילים (כמין ראשי תיבות, נוטריקון): רך ומל, שיהו גרגרי התבואה רכים ונמללים ביד. וכן הוא, הכתוב, אומר בנביא אלישע ״ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים ועשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו ויאמר תן לעם ויאכלו״ (מלכים ב ד, מב). שאף בו נזכרת המלה ״כרמל״, ואף האמור בו ״בצקלונו״ נדרש בנוטריקון, כרומז למלים: בא ויצק לנו ואכלנו, ונוה (יפה) היה (״בצקלונו״ — בא ויצק לנו ואכלנו ונו ה).

וְאוֹמֵר: ״נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים״ – נִשָּׂא וְנִתֵּן, וְנַעֲלֶה וְנִשְׂמַח וְנִתְחַטָּא בַּאֲהָבִים.

ו כן נדרש הכתוב האומר בדברי האשה המפתה לזנות: ״לכה נרוה דודים עד הבוקר נתעלסה באהבים״ (משלי ז, יח), ונדרשת המלה ״נתעלסה״ בדרך נוטריקון: נשא ונתן (נשוחח) בינינו, ו לאחר מכן נעלה למיטה, ונשמח ונתחטא (ונתפנק) באהבים, שכך נדרשת המלה ״נתעלסה״ — נ שא ונת ן, נעל ה ונש מח (בחילוף האותיות המצוי ש׳— ס׳) ונתח טא (בחילוף האותיות המצוי ח׳— ה׳).

וְאוֹמֵר ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״ – נוֹשֵׂא, עוֹלֶה, וְנִתְחַטָּא.

ו כן נדרש הכתוב האומר מלה דומה בתיאור העוף הגדול (הנקרא בלשון חכמים ״בר יוכני״) ״כנף רננים נעלסה״ (איוב לט, יג), שנדרשת המלה ״נעלסה״ כראשי תיבות בדרך דומה: נושא את ביצתו עולה עמה למעלה אל הקן המיוחד לו, ו שם הוא נתחטא (מוריד) ומניח את ביצתו (״נעלסה״ — נ ושא, ע ולה ונתח טא).

וְאוֹמֵר ״כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי״ – יִרְאָתָהּ רָאֲתָה, נָטְתָה.

ו כן נדרש הכתוב האומר בדברי המלאך לבלעם על האתון ״כי ירט הדרך לנגדי״ (במדבר כב, לב), ונדרשת המלה ״ירט״: יראתה (מורא) ראתה האתון במלאך הניצב לקראתה, ולכך נטתה מן הדרך (״ירט״ — י ראתה ר אתה נט תה).

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כַּרְמֶל״ – כַּר מָלֵא.

ושבים לענין ה״כרמל״ ואומרים כי החכם דבי [של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה] בדרשת המלה ״כרמל״ בדרך הנוטריקון — כר מלא, שתהא קליפת הגרעין (״כר״) מלאה בגרעין הבשל כל צורכו הנתון בה.

״וְרַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּחַלָּה וּבְמַעַשְׂרוֹת״. אֲמַר רַב כָּהֲנָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא: מֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ פּוֹטֵר.

ועוד שנינו במשנתנו כי שאר הקמח (לאחר הוצאת העשרון לעומר) חייב בהפרשת חלה לכשיגולגל כעיסה, אך פטור מהפרשת מעשרות, ו אילו ר׳ עקיבא מחייב הן ב הפרשת חלה ו הן ב הפרשת מעשרות. ובפירוש שיטת ר׳ עקיבא אמר רב כהנא כי אומר (סבור) היה ר׳ עקיבא שמירוח (צבירת גרגרי התבואה לכלל ערימה, גורן, ויישורה של ערימה זו, שהיא הפעולה המחילה את חיוב המעשרות) הנעשה בתבואה שברשות הקדש — אינו פוטר את התבואה מחיוב הפרשת המעשרות.

מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מוֹתַר שָׁלֹשׁ סְאִין הַלָּלוּ מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בּוֹ? נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּיב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּחַלָּה וּבְמַעַשְׂרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: פּוֹדֶה מִיַּד גִּזְבָּר יוֹכִיחַ, שֶׁחַיָּיב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בדינו של מותר (הקמח הנשאר) משלש סאין הללו של שעורים שהובאו לצורך העומר, לאחר שהופרש מהן עשרון הקמח ממנו יבוא העומר, מה היו עושין בו? — הריהו נפדה מן ההקדש במעות ויוצא בכך לחולין, ו מעתה הריהו נאכל (מותר באכילה) לכל אדם, וחייב ב הפרשת חלה, ו אולם הריהו פטור מן הפרשת המעשרות. זו דעת חכמים, ואילו ר׳ עקיבא מחייב הן ב הפרשת חלה ו הן ב הפרשת מעשרות ממותר זה. אמרו לו חכמים לר׳ עקיבא: דינה של התבואה שגדלה, נקצרה והתמרחה ברשות ההקדש, ובא אדם ופודה אותה מיד גזבר ההקדש הממונה על פדיון הקדשים, יוכיח שלא כדבריך. ש כן הריהו חייב ב הפרשת חלה ופטור מן הפרשת המעשרות בתבואה זו.

וְאִם אִיתָא דְּמֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ פּוֹטֵר, מַאי קָאָמְרִי לֵיהּ? הִיא הִיא!

ו מעתה יש לשאול: אם אמנם איתא [יש] מקום לומר כדברי רב כהנא, ששיטת ר׳ עקיבא היא שמירוח הקדש אינו פוטר את התבואה מחיוב מעשרות שבה, מאי קאמרי ליה [מה הם, חכמים, אומרים לו], לר׳ עקיבא כראיה, והלא היא היא, כדרך שההלכה במותר הקמח בשלוש הסאים שנטחנו לעומר שלדעת ר׳ עקיבא חייבים במעשר, משום שמירוח הקדש אינו פוטר. אף כן הלכה לדעת ר׳ עקיבא בתבואה שנתמרחה ברשות הקדש שחייבת במעשר, משום שמירוח הקדש אינו פוטר. ומכאן שאף ר׳ עקיבא סבור שמירוח הקדש פוטר, ושלא כהסברו של כהנא, מחייב ר׳ עקיבא את מותר הקמח בהפרשת מעשרות מטעם אחר.

וְעוֹד אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרַב כָּהֲנָא (בַּר מַתִּתְיָה): רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּחַלָּה וּבְמַעַשְׂרוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן!

ועוד איתיביה [הקשה לו] רב כהנא בר תחליפא לרב כהנא (בר מתתיה) על הסבר רב כהנא בשיטת ר׳ עקיבא (שמירוח הקדש אינו פוטר), ממה ששנינו בדין שאר הקמח משלוש הסאים שנטחנו לצורך העומר: ר׳ עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות, לפי שלא ניתנו מעות ההקדש בקניית שלוש הסאים הללו מאת בעל השדה הנקצרת, אלא לצורך להן להבאת העומר, כלומר, לצורך עשרון קמח אחד בלבד. והוא בלבד התקדש, ושאר הקמח לא היה ברשות ההקדש, ולכך גם לא התמרח ברשות ההקדש, וחייב איפוא במעשרות.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא: שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן.

אלא יש לומר בהסבר שיטת ר׳ עקיבא כדרך שאמר ר׳ יוחנן, תלמוד ערוך (דין ברור וקבוע) הוא בפיו של ר׳ עקיבא בטעם חיוב שאר הקמח במעשרות — משום שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן בלבד.

אֲמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי דְּמֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר. וַאֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא לָא קָא מְחַיֵּיב הָתָם – אֶלָּא שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן, אֲבָל מֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ בְּעָלְמָא פּוֹטֵר.

ועוד בענין מירוח הקדש, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי שמירוח הקדש פוטר את תבואת העומר מהפרשת מעשרות. ואפילו ר׳ עקיבא המחייב בהפרשת מעשרות את שאר הקמח (מלבד עשרון העומר) הנשאר משלוש הסאים שנקצרו לעומר, לא קא [אין הוא] מחייב התם [שם] אלא רק משום שלא ניתנו בתחילה מעות ההקדש לבעל השדה בו נקצרו שלוש סאים אלה, אלא ל דבר שצורך להן בו, לעשרון שבהם. והוא בלבד שהתקדש, ושאר הקמח לא התקדש. אבל מירוח הקדש בעלמא [סתם], בתבואה שגדלה ברשות הקדש — פוטר מן המעשר, לכל הדעות, ואף לשיטת ר׳ עקיבא.

מֵירוּחַ הַגּוֹי – תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: תּוֹרְמִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁל גּוֹיִם – עַל שֶׁל גּוֹיִם, וּמִשֶּׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל כּוּתִיִּים, וּמִשֶּׁל כֹּל עַל שֶׁל כֹּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה.

והוסיף רבא ואמר, כי כמו כן פשוט לי בדין מירוח התבואה הנעשה על ידי הגוי, בתבואה שברשותו כי מחלוקת תנאי [תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: תורמין (מפרישים תרומות ומעשרות) מ תבואה של ישראל על תבואה של ישראל, ו כן מ תבואה של גוים על תבואה של גוים, ו כן מ תבואה של כותיים על תבואה של כותיים, ו כן מ תבואתם של כל אחד מאלה הנזכרים (ישראלים, גוים, כותים) על של כל אחד מאלה הנזכרים. אלו דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה. הרי שלר׳ מאיר ור׳ יהודה מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מתרומות ומעשרות.

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: תּוֹרְמִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁל גּוֹיִם עַל שֶׁל כּוּתִיִּים, וּמִשֶּׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל לֹא מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל גּוֹיִם וְשֶׁל כּוּתִיִּים, וְלֹא מִשֶּׁל גּוֹיִם וְשֶׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

ואילו ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים: תורמין מ תבואה של ישראל על תבואה של ישראל, ו כן מ תבואה של גוים על תבואה של כותיים, ו כן מ תבואה של כותיים על תבואה של גוים. אבל לא תורמים מ תבואה של ישראל על תבואה של גוים ושל כותיים, ו כן לא תורמים מ תבואה של גוים ושל כותיים על תבואה של ישראל. והרי שלר׳ יוסי ור׳ שמעון מירוח הגוי (וכן הכותי בכלל) פוטר את התבואה ממעשרות.