כִּכְלֵי גְלָלִים כִּכְלֵי אֲדָמָה וְאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה, דְּאָמַר מָר: כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה – אֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אוֹ דִּלְמָא, לָא הָוֵי עִיכּוּל?

ככלי שנעשה מגללים וככלי הנעשה מאדמה, ו כלים אלה אין מקבלין טומאה. שכן אמר מר [החכם]: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה — אין מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ו אף לא מדברי סופרים. ואף כפיפה זו אינה מקבלת טומאה ככלי גללים. או דלמא [שמא] יש לומר כי הבליעה שבלע הפיל את עלי הדקל, לא הוי [לא נחשבת] עיכול, שהרי חזר ופלטם כשהם שלמים וראויים למלאכתם, ותהא הכפיפה שנעשתה מהם מקבלת טומאה, כשאר כלי עץ.

תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יְהוֹצָדָק: מַעֲשֶׂה וּבָלְעוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִהֲרוּ אֶת הַבָּשָׂר!

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לרמי בר חמא את בעייתו מהלכה זו], שאמר עולא משום [בשם] ר׳ שמעון בר יהוצדק: מעשה היה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ולאחר מכן חזרו ופלטו אותם כשהם מתים דרך בית הרעי. ובא מעשה זה כשאלה הלכתית לפני חכמים מה דינם של התינוקות הללו לענין טומאת המת, האם נטמאו העוסקים בהם כעוסקים בשאר מתים. וטהרו חכמים את הבשר של התינוקות מלטמא בטומאת מת, שאין זה עוד כבשר אדם אלא כגללי הזאבים, שכן נחשבת בליעתם של התינוקות כעיכולם. ומכאן ראיה לענין הכפיפה, שנחשבת בליעת עלי הדקל כעיכולם!

שָׁאנֵי בָּשָׂר, דְּרַכִּיךְ. וְלִפְשׁוֹט מִסֵּיפָא: וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲצָמוֹת! שָׁאנֵי עֲצָמוֹת, דְּאַקּוּשִׁי טְפֵי.

ודוחים: אין להביא ראיה משם, שכן שאני [שונה] הוא דינו של הבשר שנחשב כמעוכל, משום דרכיך [שרך] הוא. מה שאין כן עלי הדקל (שהם קשים מבשר) שנבלעו, יש מקום לומר שאין הם נחשבים בכך כמעוכלים. ומציעים עוד: ולפשוט מסיפא [ושיפתור את הבעיה ממה ששנינו בסוף] דבריו של ר׳ שמעון בר יהוצדק: וטמאו חכמים את העצמות, שהריהם בכלל טומאת מת. הרי מכאן ראיה שאין הבליעה נחשבת כעיכול, והעצמות אינן נחשבות כגללי הזאבים, ומכאן ראיה לענין עלי הדקל שנבלעו שאף הם אינם נחשבים כמעוכלים! ודוחים: גם מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] הוא דין ה עצמות, דאקושי טפי [שהן קשות ביותר], ומשום כך אין הן נחשבות כמעוכלות, מה שאין כן עלי הדקל שהם רכים מן העצמות, יש מקום לומר שנחשבים הם כמעוכלים. ולא נפתרה גם בעיה זו.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: חִיטִּין שֶׁיָּרְדוּ בְּעָבִים, מַהוּ? לְמַאי? אִי לִמְנָחוֹת, אַמַּאי לָא? אֶלָּא לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מַאי?

וכן בעי [שאל] ר׳ זירא: חיטין שירדו לארץ בעבים (עננים), מהו דינם? ושואלים: למאי [למה]? לאיזה ענין שאל ר׳ זירא? ומציעים: אי [אם] תאמר שהשאלה היא האם מותר ל הביא מהן מנחות למקדש — אין זו שאלה כלל, שהרי אמאי [מדוע] לא יהיו חיטים אלה כשרות למנחה?! אלא לענין ההיתר ל הביא מחיטים אלה את קרבן שתי הלחם, מאי [מה] הדין?

״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ אֲמַר רַחֲמָנָא – לְאַפּוּקֵי דְּחוּצָה לָאֶרֶץ דְּלָא, אֲבָל דְּעָבִים – שַׁפִּיר דָּמֵי. אוֹ דִּלְמָא, ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ דַּוְוקָא – וַאֲפִילּוּ דְּעָבִים נַמִי לָא?

וצדדי השאלה: האם ״ממושבתיכם״ (״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים...". ויקרא כג, יז) שאמר רחמנא [שאמרה התורה] בלשון המורה על מיעוט הרי זה בא לאפוקי [להוציא מכלל הכשרים לשתי הלחם] את החיטים שבאו מחוצה לארץ, שלא מביאים מהן לשתי הלחם, אבל החיטים שלא באו מחוצה לארץ, הגם שלא באו מאדמת ארץ ישראל, כגון אלה שבאו מן העבים — שפיר דמי [יפה, ראוי נחשב הדבר]. או דלמא [שמא] יש לומר כי הכתוב ״ממושבתיכם״ בא להורות: דווקא (רק) מחיטים הבאים ממקומות שבארץ ישראל מביאים לשתי הלחם, ואין מביאים מחיטים אחרות, ואפילו החיטים הבאות מן העבים נמי [גם כן] לא מביאים מהן?

וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַּוְונָא? אִין, כִּדְעָדִי טַיָּיעָא נְחִיתָא לֵיהּ רוּם כִּיזְבָא חִיטֵּי בִּתְלָתָא פַּרְסֵי.

ותוהים על עצם השאלה: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש כדבר כזה] שהחיטים יורדות מן העבים? ומשיבים: אין [כן], כ דרך שמסופר באדם ששמו עדי טייעא [הערבי], שקרה ונחיתא ליה [ירד לו] מן השמים רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי [כגובה טפח חיטים במרחב של שלוש פרסאות].

בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: שִׁיבּוֹלֶת שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וַעֲקָרָהּ, וּשְׁתָלָהּ לְאַחַר הָעוֹמֶר וְהוֹסִיפָה, מַהוּ? בָּתַר עִיקָּר אָזְלִינַן וְשָׁרְיָיהּ עוֹמֶר. אוֹ דִּלְמָא, בָּתַר תּוֹסֶפֶת אָזְלִינַן, וְעַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא?

וכמו כן בעי [שאל] ר׳ שמעון בן פזי: שיבולת שהביאה (שגדלה) כדי שליש גידולה קודם לעומר, ועקרה קודם להבאת העומר, והובא העומר, ולאחר מכן חזר ושתלה שוב לאחר הבאת העומר, והוסיפה וגדלה השיבולת, מהו דינה לענין שתותר אכילתה על ידי העומר שהובא. וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] העיקר אזלינן [אנו הולכים], ו לכך אף שיבולת זו שרייה [התיר אותה] העומר. שהרי עיקרה של השיבולת הותר על ידי הנפת העומר, ואחר עיקר זה אנו הולכים, ולא אחר התוספת שנוספה בשיבולת זו לאחר הבאת העומר. או דלמא [שמא] יש לומר כי בתר [אחר] התוספת אזלינן [הולכים אנו], ו לכך תהא אסורה באכילה (משום חדש) עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה?

תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָה בִּזְקֵנָה וּבָהּ פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם – אָסוּר,

ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לר׳ שמעון בן פזי את בעייתו מהלכה זו] שאמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה (בשלוש השנים הראשונות לנטיעתה), ופירותיה אסורים, שסבכה (הרכיב אותה) ב גפן זקנה לאחר שנות ערלה שפירותיה מותרים באכילה, ו היו בה בגפן הצעירה פירות. אפילו הוסיף הפרי שבגפן הצעירה היונקת עתה מהגפן הישנה וגדל ב שיעור פי מאתים ממה שהיה בה מקודם לכן (שהוא השיעור בו בטלים איסורי הערלה וכלאי הכרם בהיתר) — בכל זאת הפרי אסור, שאין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור, שהתוספת הולכת אחר העיקר.

וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בָּצָל שֶׁשְּׁתָלוֹ בְּכֶרֶם וְנֶעֱקַר הַכֶּרֶם, אֲפִילּוּ הוֹסִיף בְּמָאתַיִם – אָסוּר!

ו כיוצא בדבר אמר ר׳ שמואל בר נחמני, אמר ר׳ יונתן לענין איסור כלאי הכרם: בצל ששתלו בכרם, ונאסר משום כלאי הכרם, ו אחר כך נעקר הכרם, וגדל הבצל בהיתר, אפילו הוסיף הבצל וגדל בהיתר ב שיעור שיש בו פי מאתים מהשיעור שהיה בו כשגדל באיסור — הריהו אסור. הרי שהולכים אחר העיקר, ונפשוט איפוא את בעייתו של ר׳ שמעון בן פזי!

הִיא גּוּפָהּ קָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: מִפְשַׁט פְּשִׁיטָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּבָתַר עִיקָּר אָזְלִינַן, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא. אוֹ דִּלְמָא סַפּוּקֵי מִסַּפְּקָא לְהוּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ.

ומשיבים: היא, הלכה זו גופה [עצמה] קא מיבעיא ליה [היתה מסופקת לו, לר׳ שמעון בן פזי]: האם מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר [פשוט להם לחכמים שאחר] העיקר אזלינן [הולכים אנו], לא שנא [אינו שונה] אם בעקבות קביעה זו יהיה הדין לקולא [להקל], ולא שנא [ואינו שונה] לחומרא [להחמיר]. ותהא אף שיבולת זו מותרת על ידי העומר. או דלמא [שמא] אין בידי חכמים קביעה מוחלטת בשאלה אם הולכים אחר העיקר או אחר התוספת, אלא ספוקי מספקא להו [מסופק להם הדבר], ו משום כך, לחומרא אמרינן [להחמיר אומרים אנו] שהולכים אחר העיקר, ולכך במקרים הללו של הגפן ושל הבצל, בדין הערלה וכלאי הכרם — נאסור אותם, אף שהוסיפה פי מאתיים בהיתר. ואולם לפסוק כן אף לקולא לא אמרינן [להקל אין אנו אומרים] שהולכים אחר העיקר, ולא תותר איפוא השעורה הזו שבבעייתו של ר׳ שמעון בן פזי? ומסכמים כי גם שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַבָּה: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר מַאי? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן

ובעקבות בעייתו זו של ר׳ שמעון בן פזי שעניינה הוא דין השיבולת שנעקרה וחזר ושתלה להיתר העומר בשנה זו, הוסיף ובעי [שאל] רבה: לענין מעשר מאי [מה] דין שיבולת זו? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? כגון