וְאִילּוּ מַגְבִּיהַּ אֶת הַשּׁוּלְחָן לָא קָתָנֵי!

ואילו כהן שמגביה את השולחן מעל גבי הקרקע לצורך נטילת הבזיכים ממנו לא קתני [אינו שונה], ומכאן שאת קומץ המנחה גם כן קומצים מכלי שעל גבי קרקע.

לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: סֵדֶר עֲבוֹדוֹת נָקַט? הָכָא נַמִי סֵדֶר עֲבוֹדוֹת נָקַט.

ודוחים: לאו אמרת התם [האם לא אמרת שם] לגבי המשנה ״כל הקומץ ונותן בכלי״ וכו׳ שסדר עבודות המנחה החשובות נקט [הוא אוחז]? הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר כי סדר עבודות החשובות נקט [הוא אוחז], ואין להוכיח מכאן שאין צורך בהגבהה.

מִי דָּמֵי? הָתָם לָא נָחֵית לְמִנְיָינָא דְּכֹהֲנִים, הָכָא נָחֵית לְמִנְיָינָא דְּכֹהֲנִים, אִם אִיתָא – לִיתְנֵי מַגְבִּיהַּ! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: קוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומקשים: מי דמי [האם הדבר דומה]? התם לא נחית למניינא דכהנים [שם אינו יורד למנין של כהנים], בכמה כהנים מדובר, ואילו הכא נחית למניינא דכהנים [כאן הוא יורד למנין של כהנים], ואם איתא [כך הוא], שצריך הגבהה — ליתני [שישנה] גם כהן מגביה! אלא שמע מינה [למד מכאן]: קומצין מכלי שעל גבי קרקע, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

אֲמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, קוֹמֵץ מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִילּוּק בָּזִיכִין, מְקַדְּשִׁין מִנְחָה בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע – שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּסִידּוּר בָּזִיכִין.

ועוד בענין זה, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, קומץ הכהן מכלי ש מונח על גבי קרקע — שכן מצינו בסילוק בזיכין של לבונה מעל שולחן הפנים, שהוא מונח על קרקע המקדש. וכן מקדשין מנחה מתחילה בכלי שעל גבי קרקע — שכן מצינו בסידור בזיכין עם הלחם על השולחן.

בָּעֵי רָבָא: קִידּוּשׁ קוֹמֶץ מַאי? מִמִּנְחָה יָלְפִינַן לָהּ, אוֹ מִדָּם יָלְפִינַן לָהּ? הֲדַר פְּשָׁטָהּ: מִדָּם יָלְפִינַן לָהּ.

ולאחר הקדמת הדברים הללו שהיו ברורים לו, בעי [שאל] רבא: קידוש קומץ בכלי שעל גבי קרקע מאי [מה] דינו? האם מ קידוש מנחה ילפינן לה [למדים אנו אותה], שמקדשים בכלי שעל גבי קרקע, או האם מ קבלת דם ילפינן לה [למדים אנו אותה], מה הדם אין מקבלים אותו בכלי שעל גבי קרקע, אף הקומץ אין נותנים אותו בכלי שעל גבי קרקע? הדר פשטה [חזר רבא ופתרה]: מדם ילפינן לה [למדים אנו].

וּמִי אֲמַר רָבָא הָכִי? וְהָא אִתְּמַר: קוֹמֶץ שֶׁחִלְּקוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים – רַב נַחְמָן אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וְרָבָא אָמַר: קָדוֹשׁ; וְאִם אִיתָא, לֵילַף מִדָּם! הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלמדים מתן הקומץ בכלי מקבלת הדם בכלי? והא אתמר [והרי נאמר]: קומץ שחלקו בשני כלים — רב נחמן אמר: אינו קדוש, ורבא אמר: קדוש. ואם איתא [אכן הוא], לילף [שילמד] מדם, שאינו מתקדש אם ניתן בשני כלים! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא מההיא, ממה שאמר שהקומץ שחילקו לשני כלים קדוש.

וְדָם מְנָלַן דְּלָא קָדוֹשׁ לַחֲצָאִין? דְּתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בֶּן שָׁאוּל: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה, וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּאָה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ.

ומבררים: ודם מנלן [מנין לנו] שלא קדוש לחצאין? דתני [ששנה] רב תחליפא בן שאול בענין מי חטאת (פרה אדומה): קידש את המים בשני כלים, והיה במים פחות מכדי הזאה בכלי זה, כלומר, פחות מכדי שיכול לטבול בהם את אגודת האזוב ולהזות, ופחות מכדי הזאה בכלי זה — לא קידש, ואפילו צירף אותם אחר כך לכלי אחד — אינו יכול להזות מהם.

וְאִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּדָם מַאי? הִלְכְתָא הִיא, וּמֵהִלְכְתָא לָא יָלְפִינַן;

ואיבעיא להו [ונשאלה להם]: ב קבלת דם החטאת בכלי לצורך הזאה על המזבח מאי [מה] הדין? האם נאמר כי הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא לגבי מי חטאת בלא טעם, ומהלכתא לא ילפינן [ומהלכה אין למדים] לדינים אחרים.

אוֹ דִּלְמָא הָתָם מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב: ״וְטָבַל בַּמַּיִם״, הָכָא נַמִי הָכְתִיב: ״וְטָבַל בַּדָּם״?

או דלמא התם מאי טעמא [שמא שם מה הטעם] — משום דכתיב [שנאמר]: ״וטבל במים״ (במדבר יט, יח), במים שנתן מתחילה בכלי, ומכאן שצריך היה להיות בהם מתחילה כשיעור הזאה, הכא נמי הכתיב [כאן, בחטאת, גם כן נאמר]: ״וטבל הכהן את אצבעו בדם״ (ויקרא ד, ו)?

וְאִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף בְּדָם לֹא קִידֵּשׁ. אֲמַר רָבָא, תַּנְיָא נַמִי הָכִי בִּפְנֵי כֹּהֵן מַנִּיחַ: ״וְטָבַל״ – וְלֹא מְסַפֵּיג,

ואיתמר [ונאמר] על כך, אמר ר׳ זריקא, אמר ר׳ אלעזר: אף בדם לא קידש אם קיבל פחות מכשיעור הזאה בכלי זה ופחות מכשיעור בכלי זה. אמר רבא, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] (בפני כהן מניח) [בפר כהן משיח], שנאמר בו: ״וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם״ (שם), ״וטבל״ — שיהא בו די דם כדי שיטבול בו את אצבעו, ולא יהא שם דם מועט כל כך שיהא רק מספיג מקנח דם באצבעו מדפנות הכלי.

״בַּדָּם״ – שֶׁיְּהֵא בַּדָּם שִׁיעוּר טְבִילָה מֵעִיקָּרוֹ, ״מִן הַדָּם״ – מִן הַדָּם שֶׁבָּעִנְיָן.

״בדם״ — באותו דם שכבר היה שם, לומר שצריך שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו, ״והזה מן הדם״ — מן הדם שבענין, כלומר, מן הדם שבכלי (כאשר יבואר להלן).

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״וְטָבַל״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״בַּדָּם״, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״, הֲוָה אָמִינָא אַף עַל גַּב דְּלָא קִיבֵּל שִׁיעוּר טְבִילוֹת, דְּהַיְינוּ הַזָּאָה שֶׁבַע פְּעָמִים, מֵעִיקָּרוֹ – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״;

ומסבירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] ״וטבל״ ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] ״בדם״, למרות ששניהם עוסקים בשיעור הדם, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק ״וטבל״, הוה אמינא [הייתי אומר]: די במה שיש עכשיו בדם כדי טבילה והזאה אחת אף על גב [אף על פי] שלא קיבל בכלי זה שיעור כל הטבילות, דהיינו דם שיש בו כדי הזאה שבע פעמים, מעיקרו — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״בדם״.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״בַּדָּם״, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ מְסַפֵּיג – כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל״.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק ״בדם״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אם היה מתחילה שיעור ראוי, והוא משתמש בדם שהיה בכלי מתחילה — אפילו יש עכשיו בכלי דם בשיעור מספיג הרי זה כשר, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״וטבל״, דרך טבילה ולא דרך סיפוג.

״מִן הַדָּם שֶׁבָּעִנְיָן״ לְמַעוּטֵי מַאי? אֲמַר רָבָא: לְמַעוּטֵי שִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע. מְסַיַּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: שִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע – פְּסוּלִין.

ושואלים: מה ששנינו ״מן הדם שבענין״, למעוטי מאי [למעט מה] הוא בא? אמר רבא: למעוטי [למעט] שירים שבאצבע, שלאחר כל הזאה צריך לחזור ולטבול אצבעו בדם שבכלי ולהזות, ולא מן הדם שנותר על אצבעו. ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר׳ אלעזר, דאמר: שירים ש נותרו באצבע — פסולין.

אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר רַב אַדָּא לְרָבָא: אָמְרִי תַּלְמִידֶךָ אָמַר רַב עַמְרָם, תַּנְיָא: הָיָה מַזֶּה וְנִתְּזָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ, אִם עַד שֶׁלֹּא הִזָּה – טָעוּן כִּיבּוּס, מִשֶּׁהִזָּה – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס;

אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי [אומרים] תלמידך שכך אמר רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: היה מזה מדם החטאת ונתזה הזאה מידו על הבגד, אם עד שלא הזה — טעון הבגד כיבוס, כדין בגד שנפל עליו דם חטאת הראוי להזאה, אם משהזה ניתז הדם על הבגד — אין טעון כיבוס;

מַאי לָאו עַד שֶׁלֹּא גָּמַר הַזָּאָתוֹ וּמִשֶּׁגָּמַר הַזָּאָתוֹ? שְׁמַע מִינָּהּ דְּשִׁירַיִם שֶׁבָּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרִים!

מאי לאו [האם אין] הכוונה: אם עד שלא גמר כל הזאתו ניתז — טעון כיבוס, ומשגמר הזאתו ניתז דם — אינו טעון כיבוס? שמע מינה [ולמד מכאן] ששירים ש נותרו באצבע בין הזאה להזאה, כל עוד לא נגמרה הזאת דם החטאת — כשרים להזאה, שהרי דם שאינו ראוי להזאה אינו טעון כיבוס!

לָא, עַד שֶׁלֹּא יָצְתָה מִיָּדוֹ הַזָּאָה – טָעוּן כִּיבּוּס, וּמִשֶּׁיָּצְאָה הַזָּאָה מִיָּדוֹ וְנִתְּזָה מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאַר – אֵין טָעוּן כִּיבּוּס.

ודוחים: לא, הכוונה היא: אם ניתז הדם מידו עד שלא יצתה מידו הזאה — טעון כיבוס, ו אם משיצאה הזאה מידו ונתזה ממה שנשאר על אצבעו — אין טעון כיבוס, שכבר נפסל להזאה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה; גָּמַר – אִין, לֹא גָּמַר – לָא!

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא ממה ששנינו בענין פרה אדומה: גמר הכהן מלהזות מדמה כנגד פתח ההיכל — מקנח ידו מן הדם בגופה של פרה, מפני שאינו עומד להזאה, ונדייק: גמר מלהזות — אין [כן], לא גמר — לא, למרות שנותרו שיריים על אצבעו, ומכאן שהם כשרים להזאה!

אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר – מְקַנֵּחַ יָדוֹ, לֹא גָּמַר – מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ.

אמר ליה [לו] רבא, כך יש לפרש: כאשר גמר כל ההזאה — מקנח ידו, אם עדיין לא גמר — מקנח אצבעו אחר כל הזאה, כדי שלא יזה מן הדם שנותר עליה.

בִּשְׁלָמָא גָּמַר מְקַנֵּחַ יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה – דִּכְתִיב: ״וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו״, אֶלָּא לֹא גָּמַר מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ, בְּמַאי מְקַנֵּחַ? דְּאִי אָמְרַתְּ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי: מְקַנֵּחַ יָדוֹ וְאֶצְבָּעוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה; מִדְּלָא קָתָנֵי הָכִי, שְׁמַע מִינָּהּ דְּלָא בָּעֵי קִינּוּחַ.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] כי כאשר גמר מקנח ידו בגופה של פרה — מפני דכתיב [שנאמר]: ״ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת פרשה ואת דמה״ (במדבר יט, ה), שצריך לשרוף את דמה יחד עם בשרה, אלא לא גמר מקנח אצבעו, במאי [במה] מקנח? דאי אמרת [שאם אומר אתה] שמקנח בגופה של פרה, איבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות]: מקנח ידו ואצבעו בגופה של פרה! אלא מדלא קתני הכי שמע מינה [מתוך שאינו שונה כך למד מכאן] דלא בעי [שאינו צריך] קינוח!

אֲמַר אַבַּיֵי: בִּשְׂפַת מִזְרָק, כְּדִכְתִיב: ״כְּפוֹרֵי זָהָב״ וגו׳.

אמר אביי: מקנח את אצבעו בשפת מזרק שבו היה דם, כדכתיב [כמו שנאמר]: ״כפורי זהב״ וגו׳ (עזרא א, ב) שהם המזרקים, והם קרויים כן על שם שמכפרים (=מקנחים) בהם את הדם.

וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינָהּ קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁקְּרֵבָה לַחֲצָאִין – קְדוֹשָׁה לַחֲצָאִין;

ושבים לעיקר הענין, ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך] שדם אינו קדוש לחצאין? והא איתמר [והרי נאמר]: חביתי כהן גדול עשירית האיפה (עשרון) סולת שצריך הכהן הגדול להביא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב — ר׳ יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, אם קידש חצי עשרון בכלי זה וחצי עשרון בכלי זה. ר׳ אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין, שהיו מקריבים מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים — אף קדושה לחצאין;