גּוּלְבָא, שִׁיפוֹן – דִּישְׁרָא, שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל – שִׁבּוֹלֵי תַּעֲלָא. הָנֵי – אִין, אוֹרֶז וְדוֹחַן – לָא,

קרויים בארמית גולבא, שיפון — הצמח הנקרא בארמית דישרא, שיבולת שועל — זו הקרויה אף בארמית שבולי תעלא [שיבולת שועל]. שנינו במשנה כי העיסה הנעשית מחמשת המינים הללו חייבת בהפרשת חלה, ומדייקים: דווקא זו הנעשית מהני [אלה] — אין [כן] חייבת בהפרשת חלה, אבל הנעשית מאורז ו מדוחן — לא.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״ מִמַּצָּה, כְּתִיב הָכָא ״וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם ״לֶחֶם עֹנִי״.

ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלה הדברים, מה מקורם]? אמר ריש לקיש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלה ״לחם״ האמורה בתורה בדין הפרשת חלה, והמלה ״לחם״ מ תוך הנאמר בתורה בדין אכילת מצה בפסח. ומפרטים: כתיב הכא [נאמר כאן, בחלה]: ״והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה... מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם״ (במדבר טו, יט— כא), וכתיב התם [ונאמר שם, במצות אכילת מצה בפסח]: ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים..." (דברים טז, ג). ומתוך השוואת דין הפרשת חלה לדין אכילת מצה למדים אנו, כי כשם שאין המצה נאכלת בפסח אלא מחמשת מיני דגן אלה בלבד, אף הפרשת חלה אינה נעשית אלא מעיסה שנעשתה מחמשת מיני דגן אלה בלבד.

וְהָתָם גּוּפָהּ מְנָלַן? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אֲמַר קְרָא ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי״ – דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ, אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן.

ושואלים: והתם גופה מנלן [ושם במצה עצמה מנין לנו] שאין מצוותה אלא בחמשת מיני דגן אלה בלבד? אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית המדרש] של ר׳ ישמעאל, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית המדרש] של ר׳ אליעזר בן יעקב: אמר קרא [המקרא] בדין המצה: ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני״ — ומה שהוזכרו בכתוב אחד איסור אכילת חמץ ומצות אכילת מצה, הרי זה להורות כי רק בדברים הבאים (העלולים, שיש ביכולתם להגיע) לידי חימוץ (שהם חמשת מיני הדגן), אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. יצאו מכלל זה אלו (אורז ודוחן) שאין הן באין לעולם לידי חימוץ אם באו במגע עם מים, אלא רק לידי סירחון (קלקול), שאין מקיימים בהם מצות אכילת מצה.

״וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה״. תָּנָא: הַתְּבוּאָה וְהַקְּמָחִים וְהַבְּצֵיקוֹת – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לְמַאי הִלְכְתָא?

ו עוד שנינו במשנתנו כי חמשת מיני הדגן הללו מצטרפין זה עם זה. ומציינים כי בענין זה עוד תנא [שנה החכם] בברייתא: גרגרי התבואה והקמחים הבאים מהם לאחר טחינתם, והבציקות הנעשות מהקמח — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור הנדרש כדין. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמרו הדברים?

אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְעִנְיַן חָדָשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח. רַב פַּפָּא אָמַר: לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּאִי אָכֵיל לֵיהּ חוּץ לַחוֹמָה – לָקֵי.

אמר רב כהנא: נאמרו הדברים לענין איסור האכילה מן היבול החדש לפני התרתו בפסח, שאם אכל מן החדש כשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק, הריהו לוקה על כך. רב יוסף אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת חמץ בפסח, ולהשמיענו שאם אכל בפסח כזית חמץ המורכב מגרגרים ומקמח ומבצק שהוחמצו, הריהו נענש על כך ככל האוכל כזית חמץ. רב פפא אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת פירות מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים, וללמדנו דאי אכיל ליה [שאם אוכל את אותו] מעשר שני בשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים הריהו לקי [לוקה] על כך.

רָבָא אָמַר: לְעִנְיַן טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן דִּתְבוּאָה וּקְמָחִין דּוּמְיָא דִּבְצֵקוֹת. מַה הָתָם – אוּכְלָא בְּעֵינֵיהּ, אַף הָכָא נַמִי – אוּכְלָא בְּעֵינֵיהּ.

רבא אמר: נאמרו הדברים לענין צירוף כל אלה לכלל שיעור כביצה, ולטמא בטומאת אוכלין. ו מסביר רבא את דבריו, כי הא קא משמע לן [דבר זה היא, הברייתא משמיעה, מחדשת לנו], שאין גרגרי התבואה (הבאים מן השעורים) ו הקמחין מצטרפים לשיעור המטמא אלא רק כשהם דומיא [בדומה] לבצקות: מה התם [שם, הבצקות] — הרי זה אוכלא בעיניה [אוכל בעינו, כשלעצמו, וללא תוספת וקליפה], אף הכא נמי [כאן, בתבואה ובקמחים גם כן] — אוכלא בעיניה [אוכל בעינו]!

וְהָתַנְיָא: חִטָּה, בֵּין קְלוּפָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה – מִצְטָרֶפֶת. שְׂעוֹרָה, קְלוּפָה – מִצְטָרֶפֶת, שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה – אֵין מִצְטָרֶפֶת.

ומוסיף רבא עוד: והתניא [והרי כך גם שנויה ברייתא]: גרגר החטה הטמאה, בין שהיא קלופה, בין שאינה קלופה — מצטרפת החיטה בגרגריה ובקליפתם לאוכל אחר, להשלים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, ואין הדברים אמורים אלא בחיטה, מה שאין כן בשעורה, שהקלופה — מצטרפת לאוכל אחר לכלל שיעור כביצה. ואילו זו שאינה קלופה — אין מצטרפת. ואף הלכה זו אמורה בשעורה, ולכך אין מצטרפים הגרגרים והקמח אלא כשהם ללא קליפה, ובדומה לבצקות.

אִינִי? וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה, חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן!

ותוהים: איני [כך הוא] הדין, שאין גרגרי השעורה מצטרפים לשיעור טומאה אלא בלא קליפתם? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית המדרש] של ר׳ ישמעאל: נאמר בתורה לענין קבלת טומאה של דברי המאכל על ידי הדברים המטמאים בטומאת שרץ ״וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא״ (ויקרא יא, לז), שכל עוד לא הוכשרו הזרעים לקבל טומאה בנפילת מים (או שאר משקים המכשירים לקבל טומאה) אינם מקבלים טומאה. ואם הוכשרו — הריהם מקבלים טומאה, כנאמר בהמשך פסוק זה ״וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם״ (שם לח), ולמדנו מכאן שהאוכל המקבל טומאה הריהו כ״זרע זרוע אשר יזרע״, כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ובפועל: גרגרי חטה בקליפתה ו גרגרי שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, משמע מכאן שלטומאת אוכלין נחשבות גם הקליפות של השעורים!

לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּלַחוֹת, הָא – בִּיבֵשׁוֹת.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שקליפת השעורים מצטרפת לקבלת הטומאה — הרי זה דווקא ב שעורים לחות, ואילו הא [זה] שאמרנו שאין קליפת השעורים מצטרפת לקבלת טומאה — הרי זה ב שעורים יבשות.

״וַאֲסוּרִין בְּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״ מִמַּצָּה.

ו עוד נאמר במשנתנו בדינם של חמשת מיני הדגן הנזכרים, שכל אלה אסורין ב אכילה מן החדש מלפני הפסח, ואין שאר מינים אסורים באכילת החדש. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם] שאין איסור החדש אלא בחמשת המינים הללו בלבד? אמר ריש לקיש: אתיא [נלמד הדבר] בגזירה שווה ״לחם״ ״לחם״ ממצה, וכדרך שהתבאר למעלה שכשם שהמצה באה מחמשת המינים הללו בלבד, אף איסור אכילת חדש נוהג בחמשת המינים הללו בלבד.

״וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הָעוֹמֶר״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָתְיָא ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵחַלָּה.

ו עוד שנינו במשנתנו בדינם של חמשת מיני דגן אלה שאסור לקצור אותם לפני העומר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם]? אמר ר׳ יוחנן: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלה ״ראשית״ האמורה בדין קצירת העומר ("...כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן״. ויקרא כג, י), והמלה ״ראשית״ מ תוך הנאמר בדין הפרשת חלה (״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה...". במדבר טו, כ). וכשם, שאין החלה באה אלא מעיסה העשויה מחמשת מיני הדגן הללו, אף איסור קצירה לפני העומר אינו נוהג אלא באלה.

מַאי ״קוֹדֶם לָעוֹמֶר״? רַבִּי יוֹנָה אָמַר: קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא אָמַר: קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר.

שנינו במשנתנו שאסורים כל חמשת מיני הדגן הללו באיסור חדש קודם לעומר, ו שואלים: מאי [מה הכוונה] בלשון זו ״קודם לעומר״, שהרי בהבאת העומר ישנם שלבים שונים, המתחילים בקצירתו בלילה, ולאחר מכן מאירים פני המזרח של יום הבאת העומר, ועד להנפתו של העומר במקדש, ולא פירשה המשנה למה כוונתה? ונחלקו חכמים בדבר, שר׳ יונה אמר כי הכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר, כלומר, בכל הלילה, שהוא הזמן הכשר לקצירה, ובהארת פני המזרח של יום ט״ז בניסן הותרה אכילת היבול החדש. ואילו ר׳ יוסי בר זבדא אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר במקדש, שעדיין אסורה אכילת החדש, אף משהאירו פני מזרח של יום ט״ז בניסן, עד שיובא ממש העומר.

תְּנַן: אֲסוּרִין בְּחָדָשׁ לִפְנֵי פֶּסַח וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הָעוֹמֶר. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר – הַיְינוּ דְּלָא קָא עָרֵיב לְהוּ וְתָנֵי לְהוּ.

ודנים בשיטותיהם: תנן [שנינו במשנתנו] כי חמשת המינים הללו אסורין ב אכילת היבול החדש לפני פסח ו כמו כן הריהם אסורים מלקצור לפני העומר. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם הבאת העומר — היינו [זהו] הטעם לכך שהתנא במשנתנו לא קא עריב להו [אין הוא מערב אותם, את איסור אכילת החדש ואת איסור קצירתו] ותני להו [ושונה אותם יחד], שהרי אין האכילה אסורה עד הבאת העומר ביום השני של פסח, ואילו הקצירה אסורה רק עד תום זמן קצירת העומר בלילה.

אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ: ״אֲסוּרִין בְּחָדָשׁ וְלִקְצוֹר לִפְנֵי הַפֶּסַח״!

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם קצירת העומר — אם כן ליערבינהו וליתנינהו [שיערב אותם וישנה אותם] באופן זה: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: ״אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – הָעוֹמֶר מַתִּירָן״. מַאי ״קוֹדֶם לָעוֹמֶר״? רַבִּי יוֹנָה אָמַר: קוֹדֶם הֲבָאַת הָעוֹמֶר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא אוֹמֵר: קוֹדֶם קְצִירַת הָעוֹמֶר.

אלא יש לומר שלא נחלקו ר׳ יונה ור׳ יוסי בר זבדא בפירוש כוונת תחילת דברי משנתנו אלא אי איתמר אסיפא איתמר [אם נאמרה מחלוקת זו, הרי שעל הדברים שבסוף משנתנו נאמרה], שכך שנינו במשנה: אם השרישו קודם לעומר — העומר מתירן. ובשאלה מאי [מה] הכוונה בביטוי ״קודם לעומר״, שר׳ יונה אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר, ואילו ר׳ יוסי בר זבדא אומר שהכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר

שנינו במשנתנו שהעומר מתיר את האסורים באיסור חדש אם השרישו קודם לעומר. ובענין זה אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר