מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּבְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לְיָרָק, וּמִיחוּ בְּיָדָם!

על שהיו אנשי יריחו מתירין גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל עצי שקמה, ו כן על שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. ו כן על שהיו נותנין פאה לעניים מערוגות הירק, שאינן חייבות בפאה, וחייבות בתרומות ומעשרות (בעוד שהפאה פטורה מתרומות ומעשרות). ומיחו בידם חכמים. הרי שלדעת ר׳ יהודה אף הקצירה לפני העומר של אנשי יריחו היתה שלא ברצון חכמים, ושלא כאמור במשנתנו!

וְלִיטַעֲמִיךְ, שִׁשָּׁה – שִׁבְעָה הֲווּ! אֶלָּא סְמֵי מִכָּאן קְצִירָה.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סומך על דיוקה של ברייתא זו, הרי נאמר בה שהיו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, והרי לא ששה אלא שבעה דברים הוו [היו] מנויים שם, משמע שאין דברי ר׳ יהודה שבברייתא מדוייקים, ויש לגרוע אחד משבעת הדברים שמנה, אלא סמי [מחק] מכאן מדברי ר׳ יהודה שבברייתא את ענין הקצירה לפני העומר שהיתה שלא ברצון חכמים. ונמצא איפוא שאין סתירה בין דברי ר׳ יהודה שבברייתא לבין דברי משנתנו.

״קוֹצֵר לַשַּׁחַת וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה״. תְּנַן הָתָם, וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לְפֵאָה: הַנַּחַל וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר וְהַנִּיר וְזֶרַע אַחֵר,

שנינו במשנתנו כי אף לפני העומר קוצר אדם לשחת ומאכיל לבהמה, ונחלקו ר׳ יהודה ור׳ שמעון בפרטי היתר זה. ובענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם, במסכת פאה] בדינם של הדברים הנחשבים כחוצים את השדה לשתים, שיש לתת פאה מכל אחת מהן, ואלו מפסיקין (חוצים) את השדה ל ענין נתינת פאה: הנחל העובר בתוך השדה, והשלולית (תעלת מים), ודרך היחיד (שרוחבה ארבע אמות), ודרך הרבים (שרוחבה שש עשרה אמות), ושביל צר, המשמש את הרבים העוברים בו לשדותיהם, ושביל היחיד הקבוע למעבר בו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והבור (שדה לא מעובדת), והניר (שדה שנחרש ולא נזרע), ו כן זרע ממין אחר שנזרע בשדה, כגון שזרע חלקת חיטים בתוך שדה שעורים — כל אחד מאלה נחשב כהפסק,

וְקוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַפְסִיק אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ.

ו נחלקו חכמים בדינו של הקוצר תבואה ל צורך שחת מתוך השדה, האם נחשב הדבר כהפסק בשדה, והרי זה מפסיק, ואלו הם דברי ר׳ מאיר. ו אילו חכמים אומרים שאין הקוצר לשחת מפסיק את השדה, אלא אם כן הוסיף וחרש את המקום הקצור, ואזי מפסיק הדבר, כדרך שניר מפסיק את השדה. ואולם הקצירה לשחת כשלעצמה אינה נחשבת כדי לעשות את המקום כשדה בפני עצמו, משום שרואים חכמים את הקצירה לשחת כתחילתה של קצירת השדה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ, אַלְמָא קָסָבַר: כָּל לַשַּׁחַת לָאו קְצִירָה הִיא.

ובהסבר שיטת ר׳ מאיר אמר רבה בר בר חנה, אמר ר׳ יוחנן: ר׳ מאיר הסבור בדין הפאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה (ולכך היא מפסיקה את השדה) בשיטת ר׳ שמעון חבירו, שבמשנתנו, אמרה את שיטתו זו, שכן אמר ר׳ שמעון במשנתנו: יקצור לפני העומר ויאכיל מן התבואה החדשה אף משהביאה שליש, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי כל שקוצר לשחת — לאו [לא] כקצירה היא נחשבת.

יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא לְרָבָא: אֲכָלָהּ חָגָב, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, שְׁבָרַתְהוּ הָרוּחַ, הַכֹּל מוֹדִים, חָרַשׁ – מַפְסִיק, לֹא חָרַשׁ – אֵינוֹ מַפְסִיק. ״הַכֹּל מוֹדִים״ מַאן? רַבִּי מֵאִיר,

ומוסרים כי כאשר יתיב [ישב] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו] של ר׳ יוחנן, איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא בדין הפסק השדה לענין הפאה: אם חלק מתבואת השדה אבדה שלא על ידי מעשה אדם, כגון שאכלה החגב, וכתוצאה מכך נותר חלק מן השדה ריק מתבואה, או שמקצת מתבואת השדה קרסמוה נמלים, או ששברתהו הרוח — הכל מודים שאם חרש באותו מקום — הרי זה מפסיק, ואם לא חרש — אינו מפסיק. ויש לדייק בדברי הברייתא: הביטוי ״הכל מודים״ רומז לתנא מסויים החולק בנושא דומה, אף כי כאן הוא מודה, ומאן [מיהו] תנא זה? ודאי הכוונה היא לר׳ מאיר, הסבור שהקוצר לשחת אף בלא חרישה הרי זה מפסיק, ואילו כאן מודה שאין אלה מפסיקים בלא חרישה. ויש להקשות:

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין – בְּשֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, בָּרַיְיתָא דְּחָרַשׁ אִין, לֹא חָרַשׁ לֹא – בְּשֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ.

אי אמרת בשלמא מתניתין [נניח אם אומר אתה כי משנתנו במסכת פאה], שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת (לשיטת ר׳ מאיר) בחרישה, מדברת ב קצירתה של שחת שלא הביאה שליש (וכשיטת ר׳ יהודה במשנתנו), בעוד שברייתא זו המתנה את ההפסק בחרישה, ולכך דווקא אם חרש — אין [כן] מפסיק, ואם לא חרש — לא מפסיק, מדברת בשהביא שליש, נמצא שאין סתירה בין המשנה לברייתא.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מַתְנִיתִין נַמִי בְּשֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ, הָשְׁתָּא, וּמַה הָתָם דִּקְצִירָה דְּהָתָם אֲמַר רַבִּי מֵאִיר: לֹא שְׁמָהּ קְצִירָה, הָכָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

אלא אי אמרת מתניתין נמי [אם אומר אתה שמשנתנו במסכת פאה מדברת גם כן] בשהביא שליש, השתא [מעתה] יש מקום להקשות: ומה התם [שם, בקצירה לשחת לענין פאה] בקצירה דהתם [של שם], שנעשית על ידי אדם, אמר ר׳ מאיר כי לא שמה (אין היא נחשבת) כתחילת הקצירה ולכך היא מפסיקה לפאה, הכא [כאן, בברייתא], שאין זה מעשה אדם, אלא מעשה חגבים או רוח — לא כל שכן הוא, לדעת ר׳ מאיר שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה, והרי זה הפסק אף אם לא חרש. ושלא כדברי הברייתא שר׳ מאיר מודה (״הכל מודים״) שאין זה נחשב הפסק אלא אם כן חרש!

אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ, אֲבָל אִם הִתְחִיל עַד שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ – אָסוּר.

אלא יש לדחות את הסברו של ר׳ יוחנן, ולומר כי ר׳ מאיר שבמסכת פאה האומר שקצירה לשחת נחשבת כהפסק לענין הפאה, בשיטת ר׳ יהודה שבמשנתנו, אמרה לשיטתו. שכן אמר ר׳ יהודה במשנתנו: אימתי מותר לקצור מהתבואה החדשה לפני העומר לצורך שחת? רק בזמן שהתחיל לקצור עד שלא (טרם) הביא היבול שליש גידולו, שסבור ר׳ יהודה שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה. ואף ר׳ מאיר שבמסכת פאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בקצירה של דבר שטרם הביא שליש גידולו. אבל אם התחיל לקצור עד (אחר) שהביא כבר שליש גידולו — אסור לקצור לפני העומר.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה – לִבְהֵמָה, לְאָדָם מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דְּאִם כֵּן, הֲווּ לְהוּ תְּלָתָא תַּנָּאֵי!

ומקשים על הסבר זה: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו], את ר׳ יהודה שקצירה לשחת של התבואה שעדיין לא הביאה שליש אינה נחשבת כקצירה, אלא בקצירה לבהמה, ואולם בקצירה ל צורך אכילת אדם (כגון לעשות מגרגרי התבואה הללו קליות), מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו]?! שהרי אם תאמר ששיטת ר׳ יהודה אמורה בין בקצירה לבהמה ובין בקצירה לאדם, אם כן, הוו להו תלתא תנאי [הרי אלה במשנתנו, שלוש דעות תנאים], דעת תנא קמא (המתיר קצירה לשחת רק לבהמה), דעת ר׳ יהודה (המתיר קצירה לשחת אף לאדם, בטרם הביאה שליש), ודעת ר׳ שמעון (המתיר לקצור אף לאדם, אפילו לאחר שהביאה שליש)!

אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רַבִּי מֵאִיר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אָמַר, אַף לְאָדָם נַמִי לָא הָוְיָא קְצִירָה. דִּתְנַן: הַמְנַמֵּר שָׂדֶה וְשִׁיֵּיר בּוֹ קְלָחִים לַחִים – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פֵּאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,

אלא יש לדחות אף הסבר זה. ומוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל הביא עמו הסבר אחר ו אמר: ר׳ מאיר במסכת פאה בשיטת ר׳ עקיבא רבו אמר את דבריו, שכן סבור ר׳ עקיבא שאף קצירת שחת לאדם נמי [גם כן] לא הויא [אין היא] נחשבת כתחילת ה קצירה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פאה, בדין הפסק בשדה לחיוב נתינת פאה מכל חלק שבה: המנמר שדה (הקוצר מקומות פזורים במקומות שונים בשדה, בהם בשלו פירותיה, ומשאיר מקומות אחרים בלתי קצורים, ונראית השדה על ידי כך כעורו של הנמר בו כתמי צבע פזורים), ושייר בו עדין קלחים לחים (שטרם הבשילו), מה דין השדה לענין הפאה? ר׳ עקיבא אומר: אין קצירה שכזו נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ולכך כל אחד מהחלקים הלא קצורים נחשב כשדה בפני עצמו, ולכשיחזור ויקצור את הנשארים, הריהו נותן פאה לכל אחד ואחד מהם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא חִיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בִּמְנַמֵּר לִקְלָיוֹת, אֲבָל בִּמְנַמֵּר לְאוֹצָר – לֹא.

ו אילו חכמים אומרים: קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכך אין היא מפסקת בין החלקים שלא נקצרו, והריהו נותן פאה מ מקום אחד שבה על הכל. ו בהסבר שיטתו זו של ר׳ עקיבא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא חייב ר׳ עקיבא לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו, אלא במנמר ל צורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, שאין התבואה הנקצרת בשלה עדיין, והריהי כקצירה לשחת. אבל במנמר את השדה ל צורך שמירתה באוצר (מחסן), שהתבואה הביאה כבר שליש גידולה — לא אמר ר׳ עקיבא שמפריש פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה הקצירה הריהי תחילתה של הקצירה הכללית. הרי ששיטת ר׳ עקיבא היא שאין הקצירה לשחת כשהתבואה עדיין לא הביאה שליש נחשבת תחילת הקצירה הכללית, והרי זו כשיטת ר׳ מאיר לענין הפסק השדה בקצירה לשחת.

אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אַף בִּמְנַמֵּר לְאוֹצָר!

ומקשים על מסורת זו בשמו של שמואל: איני [האם כך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר׳ יוחנן: מחייב היה ר׳ עקיבא אף במנמר לאוצר, כלומר, סבור הוא שהרי זה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כשיטת ר׳ מאיר המבחינה בין קצירת התבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש!