שַׁלְמֵי הַגּוֹיִם – עוֹלוֹת. אִיבָּעֵית אֵימָא: קְרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: סְבָרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, גּוֹי – לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

שלמי הגוים, שנדר הגוי בהמה שתוקרב כקרבן שלמים במקדש — אין הם קרבים כשלמים, אלא הריהם קרבים כעולות הנשרפות כליל על אש המזבח. ומסבירים את טעם הדבר, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שיש ראיה לכך מקרא [מן המקרא], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מן הסברא היא. ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי סברא היא: הגוי הנודר קרבן למקדש — מחשבת לבו הינה שיהיה הקרבן מוקדש כולו לשמים (כקרבן עולה), ולא שיאכלו ממנו בני אדם. ולכך קרבנותיו קרבים כעולה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – כָּל דִּמְקָרְבִי, עוֹלָה לֶיהֱוֵי.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור כי ראיה לכך מן המקרא], שכן נאמר "...איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעלה״ (ויקרא כב, יח) — ללמד שכל קרבנות דמקרבי [שמקריבים, שנודרים ונודבים להקריב] הגויים, קרבן עולה ליהוי [שיהיה].

מְתִיב רַב חַמָא בַּר גּוּרְיָא: גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב לְהָבִיא שְׁלָמִים, נְתָנָן לְיִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, נְתָנָן לַכֹּהֵן – הַכֹּהֵן אוֹכְלָן!

מתיב [מקשה] רב חמא בר גוריא על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, אם נתנן לישראל כדי שיאכלם — אותו ישראל הוא האוכלן, ואם נתנן לכהן שיאכלם — אותו הכהן אוכלן. הרי ששלמי הגויים קרבים ונאכלים כשלמים!

אֲמַר רָבָא, הָכִי קָא אָמַר: ״עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן יִשְׂרָאֵל״ – יִשְׂרָאֵל אוֹכְלָן, ״עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן כֹּהֵן״ – כֹּהֵן אוֹכְלָן.

אמר רבא בתירוץ דברי רב הונא: הכי קא אמר [כך היא אמרה, זו כוונת הברייתא]: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, על מנת שיתכפר בהן (שיצא בהם ידי חובתו) ישראל שנדב שלמים — אותו ישראל אוכלן. וכן אם התנדב הגוי שלמים למקדש על מנת שיתכפר בהן כהן שנדב שלמים — אותו כהן אוכלן. ומה שאמר רב הונא שאין שלמי הגויים נאכלים אלא קרבים כליל, הרי זה כאשר נדר הגוי שלמים לשם עצמו.

מְתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת גּוֹיִם! אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא – רַבִּי עֲקִיבָא.

מתיב [מקשה] רב שיזבי על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנתנו: אלו מנחות נקמצות ושיריהן נאכלים לכהנים, ובכללן אף מנחת גוים, הרי שניתנת מנחת הגויים לאכילת הכהנים, ומכאן שאף שלמי הגוי ניתנים לאכילת כהנים (שכן דין המנחה כדין השלמים, לענין אכילת כהנים)! אמר ר׳ יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] משנתנו, הסבורה ששלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר׳ יוסי הגלילי, ואילו הא [זו], דעת רב הונא, שאין שלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר׳ עקיבא.

דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: נאמר ״איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם... לעולה״. ודנים בכתוב: אחר שנאמר ״איש״, מה אם כן תלמוד לומר (מלמדנו עוד האמור) ״איש איש״? — הרי זה בא לרבות אף את הגוים שנודרין נדרים ונדבות קרבנות להקריבם במקדש, כישראל.

״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעוֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה, שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נִדְרֵיהֶם״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נִדְבוֹתָם״.

ומה שנאמר עוד בכתוב זה ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״ — אין לי מכאן אלא שהגוים נודרים ונודבים קרבנות לעולה, ואולם שהם נודרים גם קרבנות שלמים מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) כתוב יתר ״נדריהם״ ללמד על כך. ומבררים עוד: שמביאים הגויים אף קרבנות תודה מנין לנו? תלמוד לומר כתוב יתר ״נדבותם״.

מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַיַּיִן וְהַלְּבוֹנָה וְהָעֵצִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נִדְרֵיהֶם״ – לְכָל נִדְרֵיהֶם, ״נִדְבוֹתָם״ – לְכָל נִדְבוֹתָם.

ו מנין לרבות אף את עולות העופות, ו נסכי היין, והלבונה, והעצים שמביאים אותם הגויים? תלמוד לומר ״נדריהם״, הבא בלשון כוללת — ״לכל נדריהם״, וכן גם האמור ״נדבותם״ הבא בלשון כוללת — ״לכל נדבותם״.

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עוֹלָה״? ״עוֹלָה״ – פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה בִּלְבַד.

ומעתה יש לשאול, אחר שהתרבו הגויים לכל אלה, אם כן מה תלמוד לומר ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״ — הרי זה בא למעט: עולה סתם הגויים מביאים, פרט (מלבד) ל עולת נזירות, שאם הגוי נדר נזירות — אין זו חלה עליו, ואין הוא חייב איפוא בהבאת עולה. אלו הם דברי ר׳ יוסי הגלילי. ואילו ר׳ עקיבא אומר: ממה שנאמר ״אשר יקריבו לה׳ לעלה״ — אין לי שמביא הגוי אלא קרבן עולה בלבד.

וְהַאי פְּרָט לִנְזִירוּת מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְרִין וְאֵין הַגּוֹיִם נוֹדְרִים!

ולענין דרשתו של ר׳ יוסי הגלילי שואלים: והאי [וזה] הלימוד שהוא למד מן הכתוב ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״ — פרט לנזירות, האם מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? והרי מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר הדבר יוצא, נלמד], ממה שנאמר בתחילת פרשת הנזירות ״דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳ " (במדבר ו, ב) — לומר שבני ישראל נודרין בנזיר, ואין הגוים נודרים בנזיר!

אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמִינָא: קָרְבָּן הוּא דְּלָא לֵיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת חָלָה עֲלַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אף שמשם נלמד שאין הגויים נודרים נזירות, עדיין נזקקים אנו לדרשת הכתוב ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״. שכן אי [אם] היינו למדים רק מהתם [משם, מהאמור בפרשת נזירות] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי קרבן נזירות הוא דלא לייתי [שלא יביא] הגוי שנדר נזירות, אבל הנזירות עצמה היינו אומרים שחלה עלייהו [עליהם], על הגוי שנדר נזירות, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב ״אשר יקריבו לה׳ לעולה״ משמיע לנו] שאף עצם הנזירות אינה חלה בגוי הנודר נזירות.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: גּוֹי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁילַּח עִמָּהּ נְסָכֶיהָ – קְרֵיבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו – קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִיבּוּר?

למעלה הובאה מחלוקת ר׳ יוסי הגלילי ור׳ עקיבא אם מביאים הגויים לקרבן רק עולות (כשיטת ר׳ עקיבא), או אף שאר קרבנות (כשיטת ר׳ יוסי הגלילי). ומבררים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת, נשנתה, משנה זו ששנינו] במסכת שקלים: אמר ר׳ שמעון, שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה אחד מהן: גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים ושילח עמה את דמי נסכיה — נסכי קרבן זה קריבין משלו, מדמי הנסכים ששלח. ואם לאו [לא] שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — קריבין הנסכים משל ציבור (מתרומת הלשכה). הרי שהגוי מקריב אף לנסכים, ולא רק לעולה.

לֵימָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְלֹא רַבִּי עֲקִיבָא! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל חֲבֵירְתָּהּ.

ושואלים: האם לימא [לומר] שכשיטת ר׳ יוסי הגלילי הם דברים אלה, ולא כשיטת ר׳ עקיבא! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהם כשיטת ר׳ עקיבא, ואולם אף הוא סבור שהגוי מביא את קרבן העולה ו את כל חבירתה (הנלווה לקרבן), ובכלל זה נסכים.

מַאן תָּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אֶזְרָח״ – אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים וְאֵין הַגּוֹי מֵבִיא נְסָכִים. יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּכָה״. מַנִּי? לָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְלָא רַבִּי עֲקִיבָא.

ושואלים עוד: כשיטת מאן [מי] דין זה שתנא להא דתנו רבנן [שנה את מה ששנו חכמים] בברייתא על האמור בדין הנסכים ״כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה..." (שם טו, יג) — אזרח (אדם מישראל) הוא המביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים לעצמם. ויש לברר: יכול שאף לא תהא עולתו של הגוי טעונה (חייבת) נסכים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפסוק ״ככה״ — שהבאת הנסכים עם העולה מעכבת, שאין עולה בלא נסכים עמה. ומעתה יש לשאול: כשיטת מני [מי היא] ברייתא זו, שכן הריהי שלא כשיטת ר׳ יוסי הגלילי ו אף לא כשיטת ר׳ עקיבא.

אִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – הָא אָמַר: אֲפִילּוּ יַיִן נַמִי! אִי רַבִּי עֲקִיבָא – הָא אָמַר: עוֹלָה – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא!

ומסבירים את השאלה: שהרי אי [אם] תרצה לומר שהיא כשיטת ר׳ יוסי הגלילי — הא [הרי] ר׳ יוסי הגלילי אמר בברייתא שאפילו יין לנסכים לעצמם נמי [גם כן] מביא הגוי! ו אי [אם] תרצה לומר שהיא כשיטת ר׳ עקיבא — הא [הרי] ר׳ עקיבא אמר באותה ברייתא כי עולה — אין [כן] מביא הגוי, ואולם כל מידי אחרינא [דבר אחר] — לא מביא!

אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, סְמֵי מֵהַהִיא יַיִן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל חֲבֵירְתָּהּ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהברייתא היא כשיטת ר׳ יוסי הגלילי, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהברייתא היא כשיטת ר׳ עקיבא. ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הברייתא כשיטת ר׳ יוסי הגלילי היא, ואין להקשות שר׳ יוסי הגלילי הזכיר בדבריו בברייתא שהגוי מביא אף יין לנסכים לעצמם, שכן סמי מההיא [מחק מאותה ברייתא] מדברי ר׳ יוסי את המלה יין, ואף לדעתו אין הגוי מביא נסכים לעצמם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי כשיטת ר׳ עקיבא היא ברייתא זו, ואף שאמר ר׳ עקיבא בברייתא שאין הגוי מביא אלא עולה בלבד — כוונתו שהגוי מביא עולה ו את כל חבירתה (הנלוה לה), כנסכים.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים״ [וכו׳]. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

שנינו במשנתנו כי ר׳ שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, והכל נשרף. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״ – שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ.

ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא: נאמר במנחת חוטא ״והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה על אשי ה׳ חטאת היא. וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו והיתה לכהן כמנחה״ (ויקרא ה, יב— יג). ויש לשאול: מה מלמדנו כתוב זה ״והיתה לכהן כמנחה״, והרי במנחה אמורים הדברים? אלא בא הכתוב ללמדנו שתהא עבודתה של מנחת חוטא כשרה אף בו, בכהן שחטא ומביא מנחה זו.

אַתָּה אוֹמֵר: שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָתָהּ כְּשֵׁרָה בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַתִּיר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים? וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״? מִנְחַת נִדְבָתוֹ, אֲבָל חוֹבָתוֹ תְּהֵא נֶאֱכֶלֶת?

ודנים בדבר: אתה אומר שלמדים מכתוב זה שתהא עבודתה של מנחת החוטא כשרה אף בו, או אינו בא אלא להתיר את אכילתה של מנחת חוטא של כהנים, כמנחת חוטא של ישראל? ו לפי זה מה (כיצד) אני מקיים את האמור ״וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל״ (שם ו, טז)? ואף שאולי מדובר רק במנחת נדבתו של כהן — אבל מנחת חובתו תהא נאכלת?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה״, מַקִּישׁ חוֹבָתוֹ לְנִדְבָתוֹ, מַה נִּדְבָתוֹ – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת, אַף חוֹבָתוֹ – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי נֶאֱמַר ״וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כְּמִנְחָתוֹ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כַּמִּנְחָה״! אֶלָּא לְהַקִּישׁ

לכך תלמוד לומר ״והיתה לכהן כמנחה״, מקיש (משווה) הכתוב דין מנחת חובתו של כהן ל דין מנחת נדבתו, מה מנחת נדבתו של כהן — אינה נאכלת, אף מנחת חובתו של כהן — אינה נאכלת. כנגד דרך דרשה זו אמר ר׳ שמעון: וכי נאמר בכתוב ״והיתה לכהן כמנחתו״, שנלמד ממנו כי יש להקיש דין מנחת חוטא של כהן לדין מנחת נדבתו? והלא לא נאמר אלא ״והיתה לכהן כמנחה״ — כמנחה סתם, שאינה מנחת כהנים! אלא בא הכתוב להקיש