לָא קָא מִיבָּעֲיָא לִי, כִּי קָא מִבָּעֲיָא לִי – לָאו דְּ״כָּלִיל תִּהְיֶה״, מַאי?

לא קא מיבעיא [לא נשאלה, נסתפקה] לי, שברור הוא שהוא נחשב כזר לאכילה זו. ומוסיף רבינא ומסביר: כי קא מבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי, הרי זה ביחס לאיסור לאו של ״כליל תהיה לא תאכל״ (ויקרא ו, טז) הנאמר במנחת חביתין, מאי [מה] דינו של כהן זה, האם אף שאיסור זה נאמר במנחת חביתין, יהא כן הדין אף באכילת אימורים מן הקרבן, או מאחר שלא נאמר בהם איסור זה, לא יעבור עליו הכהן.

אֲמַר רַב אַהֲרֹן לְרָבִינָא, תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא בְּ״כָּלִיל תִּהְיֶה״ – לִיתֵּן לֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.

אמר רב אהרן לרבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך ממה דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: כל דבר בקדשים (ולא רק במנחת כהן) שהוא ב מצות ״כליל תהיה״ (שמצוה לשורפו), וכגון האימורים שדינם לשריפה, בא הכתוב ליתן בו אף איסור לא תעשה על אכילתו.

מתני׳ מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים – לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶן לַכֹּהֲנִים, וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ מִזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים – נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ, וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ.

כל מנחת כהנים, של חובה או של נדבה, ובמנחת חינוך (מנחתו של הכהן ביום בו הוא נחנך לעבודה במקדש), ומנחת כהן משיח (״מנחת חביתין״, אותה מקריב הכהן הגדול בכל יום), ומנחת נסכים (שמביאים עמה יין לנסך), הבאה עם קרבנות שונים — כל אלה עולות כולן למזבח בלא שנקמצות תחילה, ואין בהן דבר כלשהו הניתן לכהנים. ובזה (בסוג קדשים זה) יפה (חזק) כח המזבח שמוקטרים עליו כל אלה, מכח הכהנים שאין להם דבר בקדשים הללו. ואילו שתי הלחם המובאים בחג השבועות, ולחם הפנים אותם עורכים בכל שבת על שולחן הזהב הנמצא בהיכל, נאכלין לכהנים בלבד, ואין בהם למזבח כל חלק, שאין דבר מהם העולה על המזבח להקטרה. ובזה יפה (חזק) הוא כח הכהנים מכח המזבח.

גמ׳ וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא עוֹלָה! אִיכָּא עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְהָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף! אִיכָּא מוּרְאָה וְנוֹצָה. וְהָא אִיכָּא נְסָכִים! לַשִּׁיתִין אָזְלֵי.

ותוהים: ותו [ועוד] קדשים אחרים מלבד אלה המוזכרים במשנתנו שעולים כולם למזבח ואין לכהנים חלק בהם ליכא [אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן העולה, שהריהו קרב כולו על המזבח! ומשיבים: מכל מקום איכא [יש] עורה של הבהמה שניתן לכהנים ואינה עולה איפוא כולה על המזבח. ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] קרבן עולת העוף שעולה כולו על המזבח, ואין עורו ניתן לכהנים! ומשיבים: איכא [יש] מוראה (הזפק) ונוצה שעליה, שאינן קרבות על המזבח. ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] נסכים של יין, אותם מנסכים על המזבח כולם, ואין נותנים מהם כלל לכהנים! ומשיבים: הנסכים אינם מוקרבים על המזבח, אלא לשיתין (חללים שמתחת למזבח) הריהם אזלי [הולכים], ושואלים עוד:

וּמַאי ״בָּזוֹ״? לְאַפּוּקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְנַדֵּב יַיִן – מְבִיאוֹ וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי אִישִּׁים, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלַשִּׁיתִין אָזְלִי.

ומאי [ומה] באה ללמדנו הלשון המדגישה כי ״בזו יפה כח מזבח מכח הכהנים״, שניתן להסיק ממנה כי יש דבר אחר, שהיה מקום לומר בו שאף הוא ניתן כולו למזבח ואינו ניתן לכהנים? ומסבירים: הרי זה בא לאפוקי [להוציא, לשלול] מ דברי שמואל, שכן אמר שמואל: המתנדב יין (בלא קרבן) לבית המקדש, מה יעשה בו? הריהו מביאו למקדש, ומזלפו על גבי אישים (אש המזבח), ולדעת שמואל יש עוד מקרה בו דבר ניתן כולו למזבח ואין לכהנים חלק בו. לכך קא משמע לן [הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שרק בשלושת המקרים הללו כך הדין, והמתנדב יין, אותם נסכי יין לשיתין אזלי [הולכים] ולא על המזבח.

מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְנַדֵּב שֶׁמֶן – קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין.

ומוסיפים: ואולם יש במשנתנו גם דין שמסייע ליה [לו] לשמואל, בהלכה אחרת שאמר, שכן אמר שמואל: המתנדב שמן לבית המקדש, מה יעשה בו? הריהו קומצו, ומקריב קומץ זה על המזבח, ושיריו של השמן נאכלין לכהנים. וממשמעות דברי משנתנו יש להוכיח כי אף בנדבת שמן אין כולו קרב על המזבח, אלא רק חלק ממנו, והשאר ניתן לכהנים.

״שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים״. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא חַטַּאת הָעוֹף! אִיכָּא דָּמָהּ.

שנינו במשנתנו כי בשתי הלחם ו בלחם הפנים יפה כח כהנים מכח מזבח, שבאלה הכל ניתן לכהנים, ואין למזבח כל חלק בהם. ותוהים: ותו [ועוד] קדשים אחרים שניתנים כולם לכהנים ואין למזבח חלק בהם ליכא [אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן חטאת העוף, שכולו נאכל לכהנים, ואין למזבח כל חלק בו! ומשיבים: אין קרבן חטאת העוף נחשב כמי שאין למזבח חלק בו, שכן איכא [יש] למזבח את דמה של חטאת זו שמזים אותם על המזבח.

וְהָאִיכָּא לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע! אִיכָּא מַתְּנוֹתָיו.

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] לוג שמן של המצורע המובא ביום טהרתו, שניתן לכהנים, ולא למזבח! ומשיבים: אין כולו ניתן לכהנים, שכן איכא [יש] בתחילה מתנותיו (הנתינות) שניתנות מהשמן כשבע הזאות ״לפני ה׳ " (ויקרא יד, טז), ולאחר מכן מיתר השמן נותן הכהן על תנוך אוזנו הימנית של המיטהר ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית (שם יז).

וּמַאי ״בָּזוֹ״? לְאַפּוּקֵי מִמַּאן דְּאָמַר: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן – לִשְׂרֵיפָה אָתְיָין, קָמַשְׁמַע לָן, דְּבָזוֹ יָפֶה כֹּחַ כֹּהֲנִים לְעוֹלָם.

ושואלים עוד: ומאי [ומה] אם כן באה ללמדנו הלשון המדגישה כי ״בזו יפה כח הכהנים מכח מזבח״? הרי זה בא לאפוקי ממאן דאמר [להוציא, לשלול, מדעתו של מי שאומר] כי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלי כבשים — אינם קרבים, שכן הקרבת הכבשים מעכבת את אכילת הלחמים, ולשריפה אתיין [הולכים], לכך קמשמע לן [הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שבזו בשתי הלחם יפה כח כהנים מכח מזבח לעולם (בכל האופנים), ואף כשאין עימם כבשים — הריהם כולם לכהנים, ואין למזבח בהם כלום.

מתני׳ כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי – טְעוּנוֹת שְׁלֹשָׁה מַתְּנוֹת שֶׁמֶן: יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי קוֹדֶם לַעֲשִׂיָּיתָן.

כל המנחות הנעשות בכלי (כמנחת המחבת והמרחשת), הריהן טעונות (חייבות) שלשה מתנות (נתינות) שמן עליהן. ואלו הן (בסדר מן הסוף אל ההתחלה): היציקה, ו הבלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. שנותן בתחילה מעט מן השמן אל תוך הכלי, ולאחריה נותן את הסולת אל תוך הכלי. ולאחר מכן נותן עוד מעט מן השמן, לצורך בלילת הסולת בשמן (״בלילה״). ולאחר הבלילה, לשים את הבצק במים פושרים, ואופים את המנחה עשר מצות (במחבת או במרחשת, כפי נדרו). ולאחר אפייתן ופתיתתם לפתיתים, הריהו נותן עליהם שוב שמן (״יציקה״).

חַלּוֹת – בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סוֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וּרְקִיקִין – מְשִׁיחָה. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? כְּמִין כִי, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים.

ונחלקו חכמים בדרך הבלילה, יש האומרים כי את המנחות הבאות חלות מצות (מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, ומנחת מרחשת) בוללן הכהן כשהן כבר חלות, שבלילתן נעשית בפתיתתן. אלו דברי רבי. ו אילו חכמים אומרים כי אף במנחות הללו הבלילה נעשית בעודן סולת. ועוד: החלות של מנחת מאפה תנור טעונות (חייבות) בלילה בשמן. ו אולם מנחת רקיקין — אינה חייבת בבלילה בשמן, אלא במשיחה של הרקיקים בשמן לאחר אפייתם. וכיצד הוא מושחן? — בצורה שהיא כמין (כעין) האות היוונית כי, והשאר מן השמן לאחר המשיחה, הריהם נאכלין לכהנים.

גמ׳ לְמַעוּטֵי מַאי? אֲמַר רַב פַּפָּא: לְמַעוּטֵי מִנְחַת מַאֲפֶה.

שנינו במשנתנו כי ״כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלושה מתנות שמן״, ושואלים: מלשון זו משמע שאין דין זה נוהג אלא במנחות הללו, ואם כן למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] את מנחת מאפה תנור, שאין כל מעשיה בכלי (שהרי היא נאפית בתנור), שאינה חייבת ביציקה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנָה מַתַּן שֶׁמֶן בִּכְלִי. ״קָרְבָּנֶךָ״ ״קָרְבָּנֶךָ״ לִגְזֵרָה שָׁוָה,

שנינו במשנתנו דין שלש נתינות שמן במנחת מחבת ומנחת מרחשת, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמעות הכתוב במנחת המרחשת ״ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה״ (ויקרא ב, ז), נראה שהסולת ניתנת בשמן, ו מלמד הכתוב שטעונה מנחת המרחשת בתחילה מתן שמן בכלי, ולאחר מכן ניתנת הסולת על השמן הזה. ומאחר ונאמרה לשון ״קרבנך״ במנחת המרחשת (״ואם מנחת מרחשת קרבנך...") וכן נאמרה הלשון ״קרבנך״ במנחת המחבת (״ואם מנחה על המחבת קרבנך סולת בלולה בשמן מצה תהיה״. שם ה), הרי זה בא ל למדנו בגזירה שוה,