אָמַר רַבָּה: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי מִיעוּטִין? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ מִנְחַת מַאֲפֶה.

אמר רבה בתשובה: אין הכתוב הזה, שיש בו שני מיעוטים (״עליה״, ״היא״) בא אלא למעט דבר הנצרך לשני מיעוטים, שכן יש בו שני מינים שונים. ואיזהו הדבר שצריך שני מיעוטין? הוי אומר: זו מנחת מאפה, שיש בה גם חלות וגם רקיקים.

מתני׳ מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לֹא הָיָה מְקַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה – אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכוּלָּן פּוֹתְתָן כְּזֵיתִים.

שנינו במשנה הקודמת כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. ומסבירים כיצד נעשית הפתיתה: מנחת ישראל, כיצד פותתים אותה? קופל (כופל) כל אחד מן החלות לאחר אפייתן לשנים, ושב ו כופל אותן שנים, ובכך נכפלו לארבעה, ומבדיל (מחלק, שובר) את החלה במקום בו נכפלה. וכיצד פותתים את מנחת כהנים? — קופל כל אחד מן החלות לשנים, ושב ו כופל אותן שנים לארבעה כבמנחת ישראל, ובכך הוא מקיים בה מצות פתיתה. ו אולם במנחת כהנים אינו מבדיל (שוברה במקום שנכפלה), שכיון שאינה נקמצת (שהריהי עולה כולה למזבח), אין צריך הבדלה זו. ואילו ב מנחת כהן משיח (הנקראת גם ״מנחת חביתין״, מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת בכל יום) — לא היה מקפלה. אלו דברי חכמים, ואילו ר׳ שמעון חולק ואומר כי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין נוהגת בהן כלל מצות פתיתה, מפני שאין נוהגת בהן מצות קמיצה, ו כלל הוא: כל שאין בהן קמיצה — אין בהן פתיתה. וכולן, כל המנחות הנזכרות למעלה הריהו פותתן לפתיתים שגודלם כזיתים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״פָּתוֹת״ – יָכוֹל לִשְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פִּתִּים״. אִי ״פִּתִּים״, יָכוֹל יַעֲשֶׂנָּה פֵּירוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָהּ״ – אוֹתָהּ לִפְתִיתִים וְלֹא פְּתִיתָה לִפְתִיתִים,

שנינו במשנתנו כי מנחת ישראל נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, בעוד שמנחת כהנים נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר במנחת מחבת ״פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא״ (ויקרא ב, ו), ומן האמור בה ״פתות״ — יכול אתה לומר כי הכוונה שיש לחלקה פעם אחת, לשנים בלבד, ולא יותר. לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) הנוסף בכתוב זה ״פתים״ — שיהיו השנים שנפתתו, נפתתים שוב, לארבעה. ועדיין יכול אתה לשאול: אי [אם] למדים אנו מהכתוב הנוסף ״פתים״ שיש לחזור ולפותת את השנים שנפתתו כבר, יכול יהא הדין שהריהו חוזר ופותת אותה עד שיעשנה פירורין? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה בין ״פתות״ לבין ״פתים״ ״אתה״ (״פתות אותה פתים״) — להדגיש: דווקא אותה את המנחה עצמה הריהו פותת לפתיתים, ולא עושה פתיתה לפתיתים.

הָא כֵּיצַד? מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים וְכֹהֵן מָשִׁיחַ – הָיָה מְקַפְּלָהּ וכו׳. וְהָא אֲנַן תְּנַן: לֹא הָיָה מְקַפְּלָהּ! אָמַר רַבָּה: אֵינוֹ מְקַפְּלָהּ לְאַרְבָּעָה, אֲבָל מְקַפְּלָהּ לִשְׁנַיִם.

הא [הרי] כיצד יעשה? במנחת ישראל — הריהו קופל אחד לשנים ושנים לארבעה, ו לאחר מכן הריהו מבדיל. ואילו מנחת כהנים היה מקפלה אחד לשנים ושנים לארבעה, ולא היה מבדיל. ו מנחת כהן משיח — היה מקפלה לשנים (שכן נאמר בה "...תופיני מנחת פתים תקריב״. ויקרא ו, יד — שהריהי נפתתת). ותוהים על הנאמר בברייתא שאת מנחת כהן משיח היה מקפל לשנים, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו במפורש כי לא היה מקפלה! אמר רבה בתשובה: מה שנאמר במשנה שלא היה מקפלה, הכוונה היא שאינו מקפלה לארבעה (שהרי לא נאמר בה, כדרך שנאמר במנחת ישראל ״פתות... פתים״), אבל מקפלה לשנים.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה״. אֲמַר רַב יוֹסֵף: הַאי חֲבִיצָא דְּאִית בָּהּ פֵּירוּרִין כַּזַּיִת – מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. אִי לֵית בָּהּ פֵּירוּרִין כַּזַּיִת – מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

עוד שנינו במשנתנו כי ר׳ שמעון אומר שמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, ובהמשך הדברים נאמר כי בכל המנחות הטעונות פתיתה — פותתים אותן לפתיתים שיש בהם כשיעור זית לפחות. אמר רב יוסף: האי [זו] החביצא (תבשיל קדירה שבו פירורי לחם) דאית [שיש] בה פירורין של לחם ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה ״המוציא לחם מן הארץ״, כמו על הלחם. ואולם אי לית [אם אין] בה פירורין ששיעורם כזית — מברכינן [מברכים אנו] עליה לפני אכילתה ברכת ״בורא מיני מזונות״.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מְנָחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ…שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ״. נְטָלָן לְאָכְלָן, אוֹמֵר: ״…הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּתְנַן: וְכוּלָּן פְּתִיתִים בְּכַזַּיִת.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר, למד אותה] הלכה? — דתניא [שכן שנויה ברייתא] אדם מישראל שלא הקריב מנחה מימיו, שהיה עומד ו מוסר לכהן שיהיה מקריב עבורו מנחות בירושלים, הריהו אומר: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה״. ולאחר שנקמצו המנחות, ואת שיירי המנחה נטלן הכהן על מנת לאכלן, בטרם שיאכלן אומר הכהן: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ״. ו הרי תנן [שנינו] במשנתנו כי המנחות שנפתתות וכולן הפתיתים הריהם ב שיעור כזית לפחות. ומכאן, שכאשר יש פתיתי לחם בגודל של כזית מברכים עליהם ״המוציא״.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דַּאֲמַר: מְפָרְכָן עַד שֶׁמַּחְזִירָן לְסָלְתָּן, הָכִי נַמִי דְּלָא מְבָרֵךְ ״הַמּוֹצִיא״!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בקושיה על דבריו: ול דברי תנא דבי [חכם בית המדרש] של ר׳ ישמעאל שאמר כי כל המנחות שדינן בפתיתה, לאחר אפייתן הכהן מפרכן (משברן) שוב ושוב, עד ש הוא מחזירן ל מצב שהיו בו בתחילתן, כשהן בסלתן (קמחן), האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מברך הכהן על אכילתן ברכת ״המוציא״!

וְכִי תֵּימָא: הָכִי נַמִי, וְהָתַנְיָא: לִיקֵּט מִכּוּלָּן כַּזַּיִת וַאֲכָלוֹ, אִם חָמֵץ הוּא – עָנוּשׁ כָּרֵת, אִם מַצָּה הוּא – אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הכי נמי [אכן כך הוא הדין גם כן] לשיטת חכם זה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] שאם ליקט אדם מכולן, מפירורים שאין בכל אחד מהם שיעור כזית, וצברם לכלל כזית, ואכלו — הרי זו נחשבת כאכילה, ולכך אם מפירורי חמץ הוא ואכלם בפסח — הריהו ענוש כרת על כך, ככל האוכל כזית חמץ בפסח. ואם מפירורי מצה הוא זה — אדם יוצא בהן ידי חובתו לאכול מצה בפסח. הרי שנחשבים אף הפירורים שאין בהם כזית לענין אכילה, ומכאן שיש לברך אף עליהם ״המוציא״!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁעֵירְסָן.

ענה לו רב יוסף: הכא [כאן], בברייתא זו המלמדת שאף בפירורים שאין בהם כזית נחשבת האכילה, במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? ב מקרה שלא רק ליקט את הפירורים לכדי שיעור כזית, אלא ש אף עירסן (לש וצירף אותם לכלל יחידה אחת), ולכך נחשבת אכילתם כאכילה.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלָהּ: וְהוּא שֶׁאֲכָלָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְאִי בְּשֶׁעֵירְסָן, ״שֶׁאֲכָלוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּבָא מִלֶּחֶם גָּדוֹל.

הקשה אביי על תירוץ זה: אי הכי [אם כך] הוא, יש להקשות: היינו דקתני עלה [זהו, אותו משפט מסייג ששנינו עליה, כתוספת הסבר לאותה ברייתא]: ״והוא (אין דין זה אמור אלא בזמן) שאכלן את אותם פירורים ב שיעור זמן שהוא כדי אכילת פרס (מחצית ככר לחם)". ואי [ואם] מדובר, כהסברך ב מקרה שעירסן את פירורי הלחם — ״והוא שאכלו בכדי אכילת פרס״ מיבעי ליה [נצרך היה לו] לומר, שהרי המדובר בלחם אחד! אלא יש לומר תירוץ אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? ב פירורי לחם הבא מלחם גדול. ולכן אף שכשלעצמם אין בהם חשיבות אכילה (בהיותם פחות מכשיעור כזית), ואולם משום שבאו מלחם גדול הריהם נחשבים ויש לברך עליהם ברכת ״המוציא״.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כַּזַּיִת. אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאִיכָּא תּוֹרִיתָא דְּנַהֲמָא עֲלַיְיהוּ.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, מה סוכם בה] על ברכתה של החביצה שיש בה פירורים שהם פחות מכזית? רב ששת אמר: מברכים על אכילתה ברכת ״המוציא״ אפילו כשיש בה פירורין שאין בהן כזית. אמר רבא בתוספת הגדרה: והוא (ובלבד) דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו [שיש תואר, מראה של לחם עליהם, על אותם פירורים שבה].