דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת חַלָּתָן אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת חַלָּתָן – כְּשֵׁרוֹת, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וַחֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַחְמֵי תוֹדָה וּנְזִירוּת.

שאמר שאף לחמי תודה שבאו כארבעה לחמים הריהם כשרים, סבור כי האי [כמו זה] התנא שדבריו מובאים בברייתא אחרת. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן — הריהן כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול בלבד, שאם ריבה בהם או מיעט בהם הריהם פסולים. ויש אומרים כי הוא הדין לפסול בריבוי או במיעוט אף בלחמי תודה ו בנזירות. הרי שלדברי התנא הראשון בברייתא זו, אין נפסלים לחמי תודה שמיעט בהם, וסבור שמואל כתנא זה.

אָמַר רַב הוּנָא: מִנְחַת מַאֲפֶה שֶׁאָפָה חַלָּה אַחַת – יָצָא. מַאי טַעְמָא? ״מַצּוֹת״ ״מַצַּת״ כְּתִיב.

ועוד אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת, ולא הביאה במספר הראוי — יצא ידי חובתו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור הדבר]? — שכן נאמר בדין מנחת מאפה תנור ״וכי תקריב קרבן מנחת מאפה תנור סולת חלות מצת בלולות בשמן..." (ויקרא ב, ד). ומכיון ש ״מצות״ בכתיב חסר כתיב [כתוב], שיכולה להיקרא גם בלשון יחיד, הרי זה להורות, שגם אם באה כמצה אחת, הריהי כשרה.

מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: טַעְמָא דִּכְתִיב ״מַצַּת״, הָא כְּתִיב ״מַצּוֹת״ – לָא? וְהָא גַּבֵּי לַחְמֵי תוֹדָה דִּכְתִיב ״מַצּוֹת״, וַאֲמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא, אֲמַר שְׁמוּאֵל: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת – יָצָא! הַהִיא פְּלִיגָא.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב פפא: לפי דברים אלה, טעמא [הטעם] להכשיר את מנחת המאפה הבאה כחלה אחת, הריהו רק משום דכתיב [שכתוב] ״מצת״ בכתיב חסר. ומכאן נסיק: הא [הרי] אם היה כתיב [כתוב] ״מצות״ בכתיב מלא — לא היה דינה כך. ו אולם הא [הרי] גבי [אצל] לחמי תודה דכתיב [שכתוב] בהם ״מצות״ בכתיב מלא (״והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן״, שם ז, יב), ו בכל זאת אמר רב טובי בר קיסנא, אמר שמואל שלחמי תודה שאפאן ארבע חלות — יצא בכך ידי חובתו! ומשיבים: אין להקשות מדברי שמואל על דברי רב הונא, שכן ההלכה ההיא של שמואל פליגא [חולקת] על דברי רב הונא ולשיטתו אכן לחמי תודה שאפאן ארבע חלות לא יצא.

מתני׳ הָעוֹמֶר הָיָה בָּא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלֹשׁ סְאִין, לֶחֶם הַפָּנִים – עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין.

העומר הקרב בחג הפסח, בט״ז בניסן, מיבול השעורים החדש, היה בא (נעשה) מסולת בשיעור עשרון שהיה נלקח לאחר שניפוהו והכינוהו מ תוך תבואת שעורים בשיעור שלש סאין. בעוד ששתי הלחם הקרבות בחג השבועות מתבואת החיטים החדשה, היו נעשים שתי עשרונים שהיו נלקחים מ תוך תבואת חיטים בשיעור שלש סאין. ואילו לחם הפנים הקרב בכל שבוע ושבוע, ביום השבת, ובו שנים עשר לחמים, היה נעשה מסולת בשיעור עשרים וארבע עשרונים, שהיו נלקחים מ תוך עשרים וארבע סאין.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחָדָשׁ אָתֵי וּמִשְּׂעוֹרִין אָתֵי, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר לָא אָתֵי אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין.

שנינו במשנתנו כי את העומר ששיעורו היה עשרון סולת היו מביאים מתוך שלוש סאים של שעורים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] נזקקים למידה כה רבה של שעורים (שלוש סאים), לצורך עשרון אחד בלבד? ומשיבים: כיון שהעומר מן היבול החדש הוא אתי [בא], ויש ביבול החדש סובין מרובים שצריך להוציאם כדי שתהיה סולת נקיה, ו כמו כן, משעורין הוא אתי [בא], ולא מחיטים, והשעורים הריהם חומר גס יותר, משום כך, עשרון מובחר לא אתי [לא בא] אלא מ תוך שלש סאין, ולא מפחות.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת מִשָּׁלֹשׁ סְאִין. כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתְיָין, אַף עַל גַּב דְּמֵחָדָשׁ אָתְיָין, שְׁתֵּי עֶשְׂרוֹנוֹת אָתוּ מִשָּׁלֹשׁ סְאִין.

ומה טעם שתי הלחם ששיעורם שתי עשרונות מובאים מ תוך שלש סאין — כיון שמחיטין הם אתיין [באים], שמשובחים הם מהשעורים, אף על גב [אף על פי] שמ היבול ה חדש אתיין [באים] וצריכים הם ניפוי, ואולם כמות הסובין בהם פחותה מזו של השעורים, ולכך שתי עשרונות מובחרים אתו [באים] משלש סאין.

לֶחֶם הַפָּנִים – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְאִין. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵחִיטִּין אָתוּ וּמִיָּשָׁן אָתוּ, עִשָּׂרוֹן מוּבְחָר אָתֵי מִסְּאָה.

ולחם הפנים שיש בו עשרים וארבעה עשרונות, מובא מעשרים וארבעה סאין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שמחיטין אתו [באים], ו כמו כן מ היבול הישן (שאין בו סובין כה רבים, כבחדש) אתו [הם באים], לכך עשרון מובחר אתי [בא] מסאה אחת בלבד.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת עֶשְׂרוֹנָן אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת עִשָּׂרוֹן – פְּסוּלוֹת, רִיבָּה בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת סְאִין שֶׁלָּהֶן – כְּשֵׁרוֹת.

שנינו במשנתנו מספר העשרונים המובאים בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כל המנחות שריבה במדת עשרונן (שמדדן במידת עשרון גדול) או שמיעט במדת עשרון (שמדדן במידת עשרון קטן) — הרי אלה פסולות. ואולם אם ריבה במדת סאין שלהן, כגון שהביא את העשרון לעומר מארבע סאים ולא משלוש, או שמיעט במדת סאין שלהן, כגון שהביא עשרון סולת לעומר משתי סאים בלבד — הרי אלה כשרות, אם עשרון הסולת עשוי ומנופה כהלכתו, שכן מספרן של הסאים אינו אלא לכתחילה, ואינו מעכב.

מתני׳ הָעוֹמֶר הָיָה מְנוּפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, וְלֶחֶם הַפָּנִים – בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָּה, אֶלָּא סוֹלֶת מְנוּפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״ – עַד שֶׁתְּהֵא מְנוּפָּה כָל צָרְכָּהּ.

ובתיאור מעשה העומר, לאחר שנקצרו שלוש סאים שעורים מן היבול החדש, ונטחנו לקמח: העומר היה עשרון הקמח שהתקבל מנופה בשלש עשרה נפה, שכל אחת שונה מחברתה. והקמח שהתקבל מן הנפה האחרונה, היה משמש לעומר. ואילו שני העשרונים קמח ששימשו לשתי הלחם היו מנופים בשתים עשרה נפות, ו עשרים וארבעת העשרונים קמח ששימשו לשנים עשר לחם הפנים היו מנופים באחת עשרה נפות. ר׳ שמעון חולק ואומר כי לא היה להן (לכל אלה) קצבה (מספר קצוב, קבוע) של נפות, אלא את כל אחד מאלה היו מנפים עד שיהיה סולת מנופה כל צרכה, ואותה היה מביא, ש כן נאמר במעשה לחם הפנים ״ולקחת סלת ואפית אתה״ (ויקרא כד, ה) לומר: עד שתהא מנופה כל צרכה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּדַקָּה בְּגַסָּה, בְּדַקָּה בְּגַסָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עֶלְיוֹנָה קוֹלֶטֶת סוּבִּין, תַּחְתּוֹנָה קוֹלֶטֶת סוֹלֶת.

ועוד בדרך הניפוי של קמח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בתחילה היו משתמשים ב נפה דקה (בעלת חורים קטנים), ולאחר מכן היו נוטלים את הקמח שהתקבל מניפוי זה ומנפים אותו ב נפה גסה (בעלת חורים גדולים יותר). ושוב היו מנפים את הקמח שהתקבל מנפה זו, ב נפה שהיא דקה יותר מהנפה הדקה הראשונה, ולאחר מכן חוזרים ומנפים את הקמח שהתקבל ממנה ב נפה גסה שהיא דקה יותר מהנפה הגסה הראשונה. וכך היו ממשיכים מדקה לגסה, ומגסה לדקה. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה (קודמת) מזו וזו למעלה מזו. הנפה העליונה קולטת (אוספת אליה) את הסובין (חלקי הגרעין המכילים את החומרים הנספחים לקמח הטהור), ואילו הנפה התחתונה קולטת את הסולת (הקמח המובחר).

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הָיָה לָהֶן קִצְבָּה״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקַּחַת סוֹלֶת,

ועוד בדרך הניפוי, שנינו במשנתנו כי ר׳ שמעון חולק על דעת חכמים ואומר כי לא היה להן קצבה, אלא היו מנפים ככל שנצרכו עד שהיה הקמח מנופה כל צרכו. ולמד זאת ר׳ שמעון מן האמור בלחם הפנים ״סולת ואפית אותה״, ועוד בדרשת כתוב זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שאמר הכתוב ״ולקחת סולת ואפית אותה״ — מלמד שהתבואה לצורך לחם הפנים נקחת (נקנית) מן הסוחרים בשוק, כשהיא כבר סולת,

וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ חִיטִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״, מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל אַף בִּשְׁאָר מְנָחוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָהּ״, מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן.

ומנין לנו ש היא נקנית אפילו בשלב מוקדם יותר, כשהתבואה עדיין חיטין? תלמוד לומר (מלמדנו האמור) ״ולקחת״ — מכל מקום (בכל אופן). ומעתה יש מקום לשאול: יכול יהא אף בשאר מנחות הדין כן שיקנה תבואתו בעודה חיטים מן השוק? תלמוד לומר בכתוב זה, בלשון מיעוט ״אתה״ — דווקא לחם הפנים הוא הנקנה מהשוק בעודו חיטים, ולא מנחה אחרת. וטעם הדבר: מפני החיסחון (החסכון).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי ״מִפְּנֵי הַחִיסָּחוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם״. הדרן עלך ואלו מנחות נקמצות

וכדרך שאמר ר׳ אלעזר בפירוש דבר זה: מאי [מה פירוש] ״מפני החיסחון״? אמר ר׳ אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל שלא יתבזבז, ולכך הקילה עליהם לקנות ללחם הפנים (שהוא בא בכמות מרובה, עשרים וארבעה עשרונים, בכל שבוע) אף מן החיטים מידי הסוחרים בשוק. מה שאין כן בשאר מנחות, הבאות ממעט סולת שלא ראו חכמים צורך להקל. ומסבירים: היכא רמיזא [היכן נרמז] עקרון זה, שהתורה חסה על ממונם של ישראל? דכתיב [שכן נאמר] לאחר מות מרים, בהיות ישראל במדבר בצמא, ״ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם״ (במדבר כ, ח) — שאף להשקייתו של הצאן נזקק נס הוצאת המים מן הסלע.

מתני׳ הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת. שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.