מתני׳ מִכּוּלָּם הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה׳״. ״אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. ״מִכָּל קָרְבָּן״ – שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁווֹת, שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקָּרְבָּן עַל חֲבֵירוֹ. ״לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה״. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים.

מכולם, מכל אחד מארבעת המינים שבלחמי התודה היה הכהן נוטל לחם אחד מ כל עשרה לחמים שבכל מין ל תרומה. ש כן נאמר בדין לחמי התודה ״והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה״ (ויקרא ז, יב— יד), ונדרש כתוב זה כך: ״אחד״ — שצריך הלחם להיות שלם, ללמדנו שלא יטול פרוס. ״מכל קרבן״ — שיהו כל הקרבנות (כל ארבעת מיני החלות הקרבות) שוות במספרן, עשרה לחמים בכל מין, ושלא יטול הכהן העובד במנחות שני לחמים מקרבן (ממין) אחד על מנת לפטור בכך את חבירו מתרומה. ״לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה״ — שהחלה המורמת לתרומה היא שתיאכל על ידי הכהן, ו אילו השאר (שאר החלות) נאכל לבעלים של קרבן התודה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ״ – מִן הַמְחוּבָּר. ״אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. ״מִכָּל קָרְבָּן״ – שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁווֹת, שֶׁלֹּא יִטּוֹל מִן הַקָּרְבָּן עַל חֲבֵירוֹ. ״תְּרוּמָה לַה׳״ – אֵינִי יוֹדֵעַ מִכַּמָּה הִיא.

שנינו במשנתנו דיני התרומה הניטלת מלחמי התודה הנלמדים מדרשת הכתוב ״והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳...", ומביאים עוד מן הנדרש בכתוב זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״והקריב ממנו״ בא להורות שיהו כל החלות כאחד, שאין נוטלים מהן את התרומה אלא מן המחובר (כאשר הן נמצאות במקום אחד). ״אחד״ — שלא יטול פרוס. ״מכל קרבן״ — שיהו כל הקרבנות (לחמי המנחות) שוות, שלא יטול מן הקרבן האחד שני לחמים כדי לפטור בכך גם על חבירו. ואולם ממשמעות האמור ״תרומה לה׳ " איני יודע מכמה לחמים היא באה, מהו שיעורה של תרומה זו, ולכך

הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״תְּרוּמָה״. מַה לְּהַלָּן – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, אַף כָּאן – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה.

הריני דן: נאמר כאן בפרשת לחמי התודה לשון ״תרומה״ ונאמר ב פרשת תרומת מעשר לשון ״תרומה״ ("...והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר״. במדבר יח, כו). מה להלן, בתרומת המעשר, התרומה הניתנת היא אחד מעשרה, אף שיעור התרומה האמור כאן בלחמי תודה הריהו אחד מעשרה.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בַּבִּכּוּרִים ״תְּרוּמָה״. מַה לְּהַלָּן – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, אַף כָּאן – אֵין לָהּ שִׁיעוּר?

כנגד זה אומרים: או שמא כלך (לך) לדרך זו ותלמד מגזירה שווה אחרת: נאמר כאן לשון ״תרומה״, ונאמר ב דין הבכורים לשון ״תרומה״ (״ותרומת ידך״, דברים יב, יז — אלה הביכורים). מה להלן בדין הביכורים אין לה לתרומה שיעור, שהרי יכול להביא ביכורים ככל שירצה, אף כאן התרומה מלחמי התודה אין לה שיעור?

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה. דָּנִין תְּרוּמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּרוּמָה, מִתְּרוּמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּרוּמָה. וְאַל יוֹכִיחַ בִּכּוּרִים, שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֵיהֶן תְּרוּמָה.

ומעתה יש להכריע בין אפשרויות אלה: נראה למי מבין תרומת מעשר וביכורים דומה תרומת לחמי תודה: מצד אחד יש לומר שיהיו דנין (למדים בגזירה שווה) דינה של התרומה שאין אחריה תרומה, כתרומת לחמי התודה, שאין תרומה נוספת הבאה אחריה, מתרומה שאין אחריה תרומה, כתרומת המעשר, ואל יוכיח (נביא ראיה) לדינה של תרומת לחמי תודה מ בכורים, ש כן יש אחריהן תרומה אחרת, שהרי אחרי הפרשת הביכורים יש להפריש שאר תרומות ומעשרות.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין תְּרוּמָה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, מִתְּרוּמָה הַנֶּאֱכֶלֶת בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ. וְאַל תּוֹכִיחַ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱכֶלֶת בְּכָל מָקוֹם?

או שמא כלך לדרך זו ותאמר שיהיו דנין דינה של התרומה הנאכלת במקום קדוש, בירושלים, כתרומת לחמי תודה, מתרומה הנאכלת במקום קדוש, מן הביכורים, שאף הם נאכלים בירושלים. ואל תוכיח לדינה של תרומת לחמי תודה מ תרומת מעשר, ש כן הריהי נאכלת בכל מקום?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה לַה׳״, וּכְתִיב בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה״ – לִגְזֵירָה שָׁוָה.

וכיון ששקולות הן שתי אפשרויות אלה, לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בפרשת לחמי תודה ״ממנו תרומה לה׳ ", ו בדומה לכך כתיב [נאמר] ב פרשת תרומת מעשר לשון זו ״ממנו תרומה״ — ל למדנו גזירה שוה בין לחמי תודה ותרומת מעשר, ומכאן נלמד שאף בלחמי תודה שיעור התרומה הוא אחד מעשרה, כבתרומת מעשר.

לָמַדְנוּ לִתְרוּמָה שֶׁהִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ מִכַּמָּה הִיא חַלָּה. הֲרֵינִי דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם ״לֶחֶם״. מַה לְּהַלָּן – עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה, אַף כָּאן – עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.

וממשיכים ודנים עוד: למדנו עד כה ל ענין דין תרומה של לחמי תודה ש שיעורה היא אחד מעשרה כשיעור נתינת תרומת מעשר. אבל עדיין איני יודע מגזירה שווה זו מכמה סולת היא באה כל חלה. ולכך הריני דן, נאמר כאן בלחמי תודה לשון ״לחם״ (״על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו״. ויקרא ז, יב), ונאמר להלן בשתי הלחם לשון ״לחם״ (״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים״. שם כג, יז). ומעתה נלמד: מה להלן בשתי הלחם, שיעור הקמח הניתן הריהו עשרון ל כל חלה משתי החלות, אף כאן בחלות החמץ של התודה שיעור הסולת הניתן הריהו עשרון לחלה.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֱמַר כָּאן ״לֶחֶם״, וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים ״לֶחֶם״. מַה לְּהַלָּן – שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת, אַף כָּאן – שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת?

או שמא יש לומר כי כלך לדרך זו ותלמד בגזירה שווה מהשוואת לחמי תודה ללחם הפנים, נאמר כאן בלחמי תודה לשון ״לחם״, ונאמר בלחם הפנים לשון ״לחם״ (״ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת״. שם כד, ה—ז), מה להלן בלחם הפנים כל לחם משתים עשרה החלות בא משני עשרונות (״שני עשרונים יהה החלה האחת״), אף כאן בחלות החמץ של התודה, כל לחם מהם בא משני עשרונות סולת?

נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה. דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה חָמֵץ עִם הַזֶּבַח מִמִּנְחָה הַבָּאָה חָמֵץ עִם הַזֶּבַח, וְאַל יוֹכִיחַ לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁאֵינוֹ בָּא חָמֵץ עִם הַזֶּבַח.

ומנסים להכריע בין אפשרויות אלה: נראה למי מבין שתי הלחם ולחם הפנים דומה לחמי התודה: מצד אחד יש לומר שיהיו דנין דינן של חלות החמץ שבלחמי התודה דווקא משתי הלחם, שכן יש להעדיף וללמוד דינה של מנחה הבאה חמץ עם הזבח (קרבן), כחלות החמץ של לחמי תודה הבאות עם קרבן התודה, ממנחה הבאה חמץ עם הזבח כשתי הלחם, שאף הם חמץ (״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה״. שם כג, יז), ובאים עם הקרבנות (״והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים״, שם יח). ואל יוכיח ללחמי תודה מ לחם הפנים, ש כן אינו בא חמץ, וכן אינו בא עם הזבח.

אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִין מִנְחָה הַבָּאָה מֵאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, מִמִּנְחָה הַבָּאָה מֵאָרֶץ וְחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן. וְאַל יוֹכִיחוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵין בָּאוֹת אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ?

או שמא יש לומר כי כלך לדרך זו ותאמר שיהיו דנין דינם של לחמי התודה דווקא מלחם הפנים, שכן יש להעדיף וללמוד דינה של המנחה הבאה מ כל סוגי התבואות: זו שגדלה בארץ ישראל ו זו שגדלה בחוצה לארץ, מן היבול החדש שנקצר בשנה זו, ומן היבול הישן שנקצר בשנים קודמות. ממנחה כלחם הפנים, שאף היא זו הבאה מ תבואת ארץ ישראל ו מתבואת חוצה לארץ, מן היבול החדש ומן היבול הישן. ואל יוכיחו משתי הלחם, ש כן אין הן באות אלא מן היבול החדש בלבד, ו כן אין הן באות אלא מן ה תבואה שגדלה ב ארץ?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״? שֶׁכָּל מַה שֶּׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי הוּא כָּזֶה. מַה לְּהַלָּן – עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה, אַף כָּאן – עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.

וכיון ששקולות שתי האפשרויות לכך תלמוד לומר עוד בפרשת שתי הלחם ״ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים״, ש לכאורה אין תלמוד לומר ״תביאו״ דבר, ומקרא יתר הוא, ומה תלמוד לומר ״תביאו״? — שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (במנחה אחרת הבאה חמץ, בדומה לשתי הלחם) שהרי אף הוא צריך להיות כזה, בדומה לשתי הלחם. ומכאן נסיק: מה להלן בדין שתי הלחם — עשרון סולת ל כל חלה, אף כאן בחלות החמץ של לחמי תודה — עשרון ל כל חלה.

אִי מַה לְּהַלָּן – שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת, אַף כָּאן – שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּהְיֶינָה״.

ויש לדון: אי [או] אולי נלמד באופן אחר, מה להלן בדין שתי הלחם — הרי אלה שני עשרונות שמהם באים שתי הלחם, אף כאן בחלות החמץ של לחמי תודה — הרי אלה שני עשרונות שמהם באים כל עשר חלות החמץ? לכך תלמוד לומר בכתוב בשתי הלחם ״תהיינה״, וממנו

לָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עֲשָׂרָה לַמַּצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ״,

למדנו שכל חלת חמץ באה מעשרון אחד, שבסך הכל הם עשרה עשרונים ל חלות החמץ שבלחמי תודה. ועדיין יש לברר: שיהיו עשרה עשרונים סולת ל שלושים חלות המצה מנין לנו? לכך תלמוד לומר לשון הכתוב בלחמי תודה. שכן נאמר בדינן של חלות המצות ״אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן״ (ויקרא ז, יב), ובפסוק שלאחריו נאמר ״על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו״, הרי זה בא להורות כי שקולים הם זה לזה: כ

נֶגֶד חָמֵץ הָבֵא מַצָּה. נִמְצְאוּ עֶשְׂרִים עֶשְׂרוֹנוֹת לַחְמֵי תוֹדָה, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.

נגד (במקביל) ללחמי החמץ, הבא לחמי מצה, שכשם שכל לחמי חמץ באים מעשרה עשרונים סולת, אף כל לחמי המצה באים מעשרה עשרונים סולת. נמצאו איפוא כי מעשרים עשרונות סולת באים כל לחמי תודה, והם נחלקים: עשרה מתוכם נועדים ל עשרת לחמי החמץ, ו אילו העשרה האחרים נועדים ל שלושים לחמי המצה.

יָכוֹל עֲשָׂרָה שֶׁבַּמַּצָּה לֹא יְהוּ כּוּלָּן אֶלָּא מִמִּין אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת״ וגו׳, נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין וּמִין, וְשָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן, וְנִמְצְאוּ לַחְמֵי תוֹדָה אַרְבָּעִים, נוֹטֵל מֵהֶן אַרְבַּע וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלִים לַבְּעָלִים.

ועדיין יש מקום לברר: יכול שמביאים עשרה לחמים של מצה בלבד, ואותם עשרה שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד? לכך תלמוד לומר האמור בדין לחמי התודה ״אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת מרבכת חלות בלולות בשמן״ — שחייב הוא בהבאת שלושת סוגים אלה של המצה, ובכללם הם שלושים לחמים. ומעתה נסכם: נמצאו איפוא כי שלשה עשרונים ושליש סולת ניתנים לכל מין ומין משלושת לחמי המצה הבאים בלחמי תודה. ו שיעור הסולת בכל שלש חלות של מצה הריהו עולה ל כלל עשרון אחד. ונמצאו איפוא כי סך כל לחמי התודה הריהו ארבעים לחמים. והבעלים נוטל מהן ארבע לחמים, אחד מכל מין, ונותן אותם לכהן, והשאר נאכלים לבעלים. עד כאן הברייתא.

אָמַר מָר: ״וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ״ – מִן הַמְחוּבָּר. אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב ״וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ״, הָתָם מַאי מְחוּבָּר אִיכָּא?

ומעתה דנים בדברי ברייתא זו. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא כי מן הכתוב ״והקריב ממנו״ למדים אנו שאין נוטלים את התרומה מן החלות אלא מן המחובר שיהא הכל יחד בשעת התרומה. ושואלים: אלא מעתה, לפי דרך דרשה זו מקרא זה שבהקרבת אימורי החטאת, דכתיב [שנאמר] בו ״ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה״ (שם ד, יט), התם מאי [שם, מה איזה] מחובר איכא [יש]? ומשיבים: אף הקרבת אימורי החטאת צריך שתהא מן המחובר, וכ דברי רב

כִּדְרַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר אֲבִימִי: שֶׁלֹּא יְנַתַּח בָּשָׂר קוֹדֶם שֶׁיִּטּוֹל אֵימוּרִין.

חסדא שאמר בשמו של החכם אבימי, שכן אמר רב חסדא, אמר אבימי: שלא ינתח הכהן את בשר הקרבן, קודם שיטול ממנו בתחילה את האימורין. שכאשר נלקחים האימורים מן הקרבן, צריך הקרבן להיות שלם.

אָמַר מָר: נֶאֱמַר כָּאן ״תְּרוּמָה״, וְנֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר ״תְּרוּמָה״.

וממשיכים לדון בדברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא שהמקור לכך שתרומת לחמי התודה הריהי אחת מעשרה הוא בגזירה שווה, שכן נאמר כאן בלחמי תודה לשון ״תרומה״ ו כן נאמר בתרומת מעשר לשון ״תרומה״ (״והרמות מכס לה׳ מאת אנשי המלחמה... ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳ ". שם כח). וכשם שתרומת מעשר היא אחד מעשרה כך גם בתרומת לחמי תודה.

וְנֵילַף מִתְּרוּמַת מִדְיָן! דָּנִין תְּרוּמָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, מִתְּרוּמָה הַנּוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת. וְאַל תּוֹכִיחַ תְּרוּמַת מִדְיָן, שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת.

ושואלים: ונילף [ונלמד] דינה של תרומת לחמי תודה בגזירה שווה מתרומת מדין (התרומה שניתנה לאחר מלחמת ישראל במדיינים. במדבר לא), שאף בה נאמר לשון ״תרומה״, ושיעורה של התרומה לא היה אחד מעשרה (״והרמות מכס לה׳ מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש מאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן. ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳. וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אותם ללויים...". שם כח—ל)! ומשיבים: דנין (למדים בגזירה שווה) דינה של תרומה הנוהגת לדורות (כתרומת לחמי תודה) מתרומה הנוהגת לדורות (כתרומת מעשר), ואל תוכיח מ תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות, שהרי רק לשעתה נקבעה.

וְנֵילַף מִתְּרוּמַת חַלָּה! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דָּנִין דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳״, מִדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״תְּרוּמָה לַה׳״. לְאַפּוּקֵי תְּרוּמַת חַלָּה, דְּלָא נֶאֱמַר בּוֹ ״מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה לַה׳״.

ושואלים עוד: ונילף [ונלמד] דינה של תרומת לחמי תודה מתרומת (הפרשת) חלה, שאף בה נאמרה הלשון ״תרומה״ (״והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳. ראשית עריסותיכם תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה״, במדבר טו, יט—כ), ושיעורה של החלה הינו אחד מעשרים וארבעה! ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר׳ ישמעאל בהסבר הדברים: דנין דינו של דבר שנאמר בו הלשון ״ממנו תרומת ה׳ "(כנאמר בלחמי תודה, ״והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳ ") מ דינו של דבר שנאמר אף בו הלשון ״ממנו תרומה לה׳ "(כנאמר בתרומת מעשר ״והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר״). לאפוקי [להוציא, למעט] תרומת חלה שאין למדים ממנה בגזירה שווה לדינם של לחמי תודה, שכן לא נאמר בו ״ממנו תרומה לה׳ ".

בָּעֵי רָבָא: תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה, חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחוֹמֶשׁ, אוֹ אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחוֹמֶשׁ?

לאחר שראינו כי דיני תרומת לחמי תודה נלמדים מתרומת מעשר, דנים בענין זה. בעי [שאל] רבא: מי שאינם כהנים (״זרים״) שאכלו במזיד תרומת לחמי תודה האם חייבין הם עליהן (על אכילתם) מיתה בידי שמים, וכדין הזר האוכל תרומת מעשר? ובדומה לכך, שאל רבא: זרים שאכלו תרומת לחמי תודה בשוגג, האם חייבים הם על כך בתשלום קרן וחומש (חמישית) כדרך שחייבים הם על אכילת תרומת מעשר. או שמא אין חייבין הם עליהן לא מיתה האוכלים אותם במזיד, ו לא תשלום חומש.

כֵּיוָן דְּאִיתְקַשׁ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר – כִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר דָּמֵי. אוֹ דִּלְמָא, ״בּוֹ״ ״וַחֲמִשִׁיתוֹ״ מִיעֵט רַחֲמָנָא?

ומסביר רבא את צדדי בעייתו: כיון דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] תרומת לחמי תודה לתרומת מעשר — לכל ענין הוקש ו כתרומת מעשר דמי [נחשב] הדבר. ועל אכילתם חייבים הזרים במיתה או בתשלומים. או דלמא [שמא] כיון שנאמר באכילת תרומה על ידי זר במזיד ״ומתו בו כי יחללוהו״ (ויקרא כב, ט), וכן נאמר באכילת תרומה על ידי זר בשוגג ״ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו״ (שם יד). והמלים ״בו״ האמור באכילת מזיד ו״חמשיתו״ האמור באכילת שגגה הן לשונות מיעוט, ושמא מיעט רחמנא [הכתוב], שרק בתרומת מעשר קיים דין זה, ולא בתרומת לחמי תודה?

מְדַמַּעַת אוֹ אֵינָהּ מְדַמַּעַת? תֵּיקוּ.

ועוד יש לשאול מתוך השוואת תרומת לחמי תודה לתרומת מעשר: האם תרומת לחמי תודה שנפלה לפירות של חולין מדמעת (אוסרת בתערובת) את כל הפירות, וכדינה של התרומה. או שמא לא הושוותה לתרומה אלא לענין שיעורה, ובשאר דיניה אין היא כתרומה, ולכך אינה מדמעת את תערובתה. אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה, ללא תשובה.

אָמַר מָר: תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּהְיֶינָה״. מַאי תַּלְמוּדָא?

ומבררים עוד את דברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: שמא תאמר שכשם ששתי הלחם באים משני עשרונים קמח, אף חלות החמץ של לחמי התודה תבאנה משני עשרונים, ולא מעשרה עשרונים? לכך תלמוד לומר ״תהיינה״, שחלות החמץ תבאנה מעשרה עשרונים. ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כיצד נלמד הדבר מהלשון ״תהיינה״?