וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כְּוָותֵיהּ דַּאֲבוּהּ, דַּאֲמַר: כָּל הָעוֹמֵד לִזְרוֹק כְּזָרוּק דָּמֵי.

ור׳ אלעזר בר׳ שמעון סבר לה [הריהו סבור] בענין זה כוותיה דאבוה [כשיטתו של אביו], שכן אמר ר׳ שמעון ככלל הלכתי מקיף: כל דם קרבן העומד (הראוי) לזרוק על המזבח — כ זרוק הוא דמי [נחשב], אף שבפועל הוא לא נזרק על המזבח (כגון במקרה זה שלפנינו, שנשפך הדם ולא נזרק בפועל על המזבח).

אָמַר מָר: אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר – יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְהָא אֲמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁמֶן שֶׁהִפְרִישׁוֹ לְשׁוּם מִנְחָה זֶה – פָּסוּל לְשׁוּם מִנְחָה אַחֶרֶת! אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם, אִם הוּצְרְכוּ – הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו – יְהוּ לְזֶבַח אַחֵר.

ומבררים עוד את הנאמר במשנתנו. אמר מר [החכם] במשנתנו בדינם של הנסכים שקדשו בכלי שרת ונמצא הזבח פסול, שאם יש זבח אחר — יקרבו עמו. ותוהים: והא [והרי] אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום (לשם) מנחה זה — הריהו פסול מנתינתו לשום (לשם) מנחה אחרת. ואף נסכים אלה שהופרשו לשם הקרבתם עם קרבן זה, יהיו פסולים מהקרבתם עם קרבן אחר! אמר ר׳ ינאי בתשובה: לא אמר רב חסדא את דינו אלא בשמן למנחה, ואולם אין כן הדין בנסכים הבאים עם הקרבנות. שכן בנסכים לב בית דין מתנה עליהם, כלומר, רצון בית הדין יוצר בהם תנאי שאמנם לא נאמר, אבל הוא כוונת הדברים, שאם אכן הוצרכו הנסכים לקרבן זה — הרי הוצרכו ויינתנו עמו. ואם לאו [לא] נצרכים לקרבן זה (וכגון שנפסל הקרבן, וכדין משנתנו) — יהו לזבח אחר.

אִי הָכִי, שֶׁמֶן נַמִי! שֶׁמֶן גּוּפָהּ דְּמִנְחָה הוּא.

ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר המשנה, שלב בית דין מתנה על כך, בשמן שהופרש למנחה מסויימת ונפסלה המנחה, נמי [גם כן] נאמר שלב בית דין מתנה על כך, וינתן השמן למנחה אחרת! ומשיבים: יש הבדל בין שמן לנסכים, כי השמן — גופה [עצם] המנחה הוא, שהרי הוא נבלל בתוכה. ולכן שמן שהופרש למנחה זו, ונפסלה — לא ינתן למנחה אחרת. מה שאין כן נסכים, הנלוים אל הזבח, אם נפסל הזבח — ינתנו לזבח אחר הנצרך אותה שעה לנסכים.

וְלִיתְנוּ עֲלֵיהֶן דְּנִיפְקוּ לְחוּלִּין! גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: מוֹצִיאִין מִכְּלִי שָׁרֵת לַחוֹל.

ו מקשים עוד: אם הסבר משנתנו הוא משום שלב בית דין מתנה על השמנים, שאם נפסל הקרבן שיינתנו השמנים לקרבן אחר, ליתנו [שיתנו] בית הדין עליהן שבאופן שבו נפסלו הזבחים, דניפקו [שיצאו] הנסכים לחולין לגמרי! ומשיבים: אין לב בית דין מתנה כן, משום הגזירה שמא מתוך כך יבואו אנשים הרואים דבר שהתקדש ויוצא עתה לחולין, ויאמרו (מתוך אי ידיעה שתנאי בית דין היה בדבר) כי מוציאין (מותר להוציא) דברים מ תוך כלי שרת לחול.

הָשְׁתָּא נַמִי, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: נְסָכִים שֶׁהִפְרִישָׁן לְשׁוּם זֶבַח זֶה – כְּשֵׁרִין לְשׁוּם זֶבַח אַחֵר!

ומקשים על תירוץ זה: אם יש מקום לחשש זה, ולכך גזרו חכמים שלא יצאו הנסכים לחולין כשנפסלו הקרבנות, השתא [עכשיו], שהתנו בית דין על הנסכים, שבאופן שנפסלו הקרבנות, שיינתנו לקרבנות אחרים, נמי [גם כן] יש מקום לקבוע גזירה מפני החשש שמא יאמרו האנשים הרואים שנסכים שהופרשו לקרבן זה ניתנים לקרבן אחר, כי נסכים שהפרישן לשום (לשם) זבח זה — הריהם כשרין מלכתחילה לתיתם לשום (לשם) זבח אחר!

הֲתָנִי מַתִּתְיָה בֶּן יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

ומשיבים: התני [הרי כבר שנה, פירש במשנה] מתתיה בן יהודה את דברי משנתנו ״אם יש זבח אחר״ — כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה. ומעתה אין מקום לחשש זה שיאמרו הרואים שנסכים ניתנים לקרבן אחר, שכן יחשבו שהופרשו הנסכים לקרבן זה השני. ומקשים על תירוץ זה: אם כדברי מתתיה בן יהודה היא משנתנו, שמדובר בה שהיה זבח זבוח באותה שעה, יש לדייק מכאן: דווקא באופן זה ניתנים הנסכים לקרבן האחר.

אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, מַאי? נִפְסָל בְּלִינָה, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אִם לָאו – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה, לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהָיְתָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – לָא!

אבל אם אין זבח זבוח באותה שעה, מאי [מה] יהא דינם של הנסכים? שמביאים אותם לכלל שיהיה הנסך נפסל בלינה, ולאחר מכן מוצאים הם לשריפה. ואולם על כך יש לשאול: אדתני סיפא [עד ששנה בסוף המשנה] את המקרה הבא: אם לאו [לא] נמצא זבח אחר הנצרך לנסכים — יפסלו הנסכים בלינה, עדיף ליפלוג וליתני בדידה [לחלק ולשנות בה עצמה, בתוך אותה הלכה] חלוקה זו: במה דברים אמורים שנותנים את הנסכים לקרבן אחר הנזקק לנסכים? דווקא כשהיתה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם אין זבח זבוח באותה שעה — לא נותנים את הנסכים לקרבן אחר!

הָכִי נַמִי קָא אֲמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁהָיָה זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אֵין זֶבַח זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה, וּפְסוּלִין.

ומשיבים: אכן הכי נמי קא אמר [כך גם כן הוא התנא במשנתנו אמר], שזו כוונת דבריו: במה דברים אמורים שניתנים הנסכים לקרבן אחר? דווקא כ שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח באותה שעה — הרי זה נעשה (נחשב) כמי שנפסלו הנסכים בלינה, ופסולין מלהינתן לקרבן אחר. ושואלים עוד: הוסבר למעלה, כי משנתנו הריהי אף כשיטת ר׳ אליעזר בנו של ר׳ שמעון, הסבור כשיטת אביו ר׳ שמעון (בכלל שקבע כי כל העומד להיזרק נחשב כזרוק).

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן?

ועוד הוסברו דברי משנתנו (על ידי ר׳ ינאי, כמבואר למעלה) שהם משום שלב בית דין מתנה על הנסכים שינתנו לקרבן אחר אם הקרבן שלשמו הופרשו נפסל, ו מעתה יש לשאול: מי אית ליה [האם יש לו, מקבל] לר׳ שמעון בן אלעזר סברה זו של לב בית דין מתנה עליהן?

וְהָא אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אֲמַר רַב עַמְרָם אֲמַר רַבִּי יִצְחָק אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּיבּוּר, לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – נִפְדִּין תְּמִימִים!

והא [והרי] אמר רב אידי בר אבין במסורת העוברת מפי חכמים, שכך אמר רב עמרם שכך אמר ר׳ יצחק שכך אמר ר׳ יוחנן: קרבנות שהופרשו לתמידין, שלא הוצרכו לציבור, שהפרישו אותם לשם כך, ואחר כך התברר שאינם נצרכים, והרי הם קדושים בקדושת הגוף, כיצד ייפדו מהקדש לחולין? לדברי ר׳ שמעון — אין הם נפדין כשהם תמימים (ללא מום). ואילו לדברי חכמים — הריהם נפדין אף שהם תמימים. שכן סבורים חכמים שלב בית דין מתנה עליהם, שאם לא יצטרכו אותם הציבור — ייפדו אף שהם תמימים. ומכאן עולה, כי ר׳ שמעון החלוק על חכמים, סבור שאין אומרים כי לב בית דין מתנה עליהם!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִית לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּרְעִיָּיה.

ומשיבים: אמנם אף ר׳ שמעון סבור כי לב בית דין מתנה. ואולם טעמו בקרבנות תמידים שאין הם נפדים אלא כבעלי מומים ולא כתמימים, ואין אומרים שלב בית דין מתנה שייפדו אף כשהם תמימים, שכן שאני התם [שונה שם, בתמידים], דאית להו תקנתא [שיש להם תקנה] שלא יבואו לכלל הפסד, ברעייה בשדה, שמשאיר אותם לעצמם עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו. מה שאין כן בנסכים שנפסל קרבנם, שאין להם תקנה אחרת, מלבד נתינתם לקרבן אחר הנצרך לנסכים, שבמקרה שכזה לב בית דין מתנה.

מתני׳ וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, הִפְרִישׁ תּוֹדָה וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ – אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ – הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.

ולד הנולד לבהמה שהוקדשה לקרבן תודה, וכן תמורתה של בהמה המוקדשת לקרבן תודה (שהמיר, אף שאסור לעשות כן, את בהמת ההקדש של תודה בבהמת חולין, שאמר ״זו תמורת זו״. ודינה של התמורה, שזו וזו קדושות הן). או שהפריש בהמה לקרבן תודה ואבדה, ועמד והפריש אחרת תחתיה, והקריב אותה כתודתו, ולאחר מכן מצא את הראשונה — שלושת אלה הקרבנות (ולד תודה, תמורת תודה, תודה שאבדה) אינה טעונה (חייבת בהבאת) לחם עמה, כתודה רגילה. ש כן נאמר בדין התודה: ״אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן״ (ויקרא ז, יב). והרי זה בא למעט: דווקא התודה עצמה היא שטעונה לחם, ולא ולדה של התודה, ולא חילופה של התודה ולא תמורתה של התודה טעונין לחם.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַהוּ אוֹמֵר ״תּוֹדָה יַקְרִיב״? ״אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיב״, מִנַּיִן לְמַפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, מִנַּיִן שֶׁאֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב וְלַחְמָהּ עִמָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַתּוֹדָה יַקְרִיב״.

שנינו במשנתנו כי מן הכתוב ״אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה״ למדנו שאין ולד התודה ותמורת התודה וחילופי תודה טעונים הבאת חלות אתם. ועוד בענין הנלמד מכתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: שנאמר בכתוב: מהו אומר (מה מלמדנו האמור) ״תודה יקריב״ (הנכלל בכתוב ״תודה יקריבנו״)? ״אם על תודה יקריב״, מנין למפריש בהמה לצורך קרבן תודתו, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ו לאחר מכן חזרה ו נמצאת הבהמה הראשונה, ו עתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — מנין לנו שהלכה היא שאיזה מהן שירצה, אותה הוא יקריב ולחמה בא עמה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) ״התודה יקריב״ — איזו מהן שירצה.

יָכוֹל שֶׁתְּהֵא שְׁנִיָּה טְעוּנָה לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַקְרִיבֶנּוּ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, מִנַּיִן לְרַבּוֹת וְלָדוֹת וַחֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת לְהַקְרָבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם עַל תּוֹדָה״. יָכוֹל יְהוּ טְעוּנוֹת לֶחֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ – תּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חִילּוּפָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.

ומעתה יש מקום להוסיף ולשאול: יכול יהא הדין שתהא גם התודה השניה, אחר שהוקרבה הראשונה עם לחמיה, טעונה (חייבת בהבאת) לחם אתה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) ״יקריבנו״ — קרבן תודה אחד קרב עם לחמיו, ולא שנים. ודנים עוד: אחר שריבה הכתוב לענין ההקרבה (מן האמור ״יקריב״), ו כן גם מיעט הכתוב לענין הבאת הלחמים עם הקרבן (מן האמור ״יקריבנו״), מנין לנו לרבות ולדות התודה וחליפות התודה ותמורות התודה להקרבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) ״אם על תודה״. ועדיין יש לשאול: יכול יהא הדין שיהו גם אלה טעונות לחם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) ״והקריב על זבח התודה״ — לומר שתודה עצמה היא הטעונה לחם, ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם.

שָׁלַח רַב חֲנִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר כַּפָּרָה, אֲבָל לִפְנֵי כַּפָּרָה – טְעוּנִין לֶחֶם.

ועוד בענין ולד התודה וחילופי התודה ותמורת התודה נמסר כי שלח רב חנינא מארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל, איגרת ובה דברים משמיה [משמו] של ר׳ יוחנן: לא שנו במשנתנו שאין שלושת הקרבנות הללו חייבים בהבאת לחמי תודה, אלא לאחר כפרה, אחר שכבר הובאה התודה וחלותיה, אבל לפני כפרה — גם שלושת קרבנות אלה טעונין לחם.

הָוֵי בָּהּ רַב עַמְרָם, אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַחֲלִיפֵי תּוֹדַת חוֹבָה, אִי לִפְנֵי כַּפָּרָה – תָּנֵינָא! אִי לְאַחַר כַּפָּרָה – תָּנֵינָא!

ועוד נמסר כי הוי [היה עוסק] בה בהלכה זו ומתקשה בה, רב עמרם, שכך שאל בה: אהייא [על איזו הלכה במשנתנו, מתוך שלוש אלה הנזכרות בה] מדבר ר׳ יוחנן? אילימא [אם תאמר] שכוונתו אחליפי [על בהמת חילופי] תודת חובה שהיה מחויב להביא אותה, והביא ראשונה ואבדה, והביא אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה — אין חידוש בדברי איגרתו של רב חנינא בשם ר׳ יוחנן. שכן אי [אם] לענין שנמצאה הראשונה לפני כפרה שהתכפר בשניה, וללמדנו שהריהי חייבת בלחמים — הלכה זו כבר תנינא [שנינו] בברייתא, העוסקת בתודת חובה, ולמדנו בה מן הכתוב שמאיזה מהן שירצה יביא את תודתו ואת לחמה! ואי [אם] לענין שנמצאה הראשונה לאחר כפרה שהתכפר בשניה, וללמדנו שהריהי פטורה מן הלחמים — אף הלכה זו גם כן כבר תנינא [שנינו] אותה, שכן למדנו בברייתא שרק הראשונה באה בלחמיה, ואין השניה באה בלחמים!