וְנִתְוַתְּרוּ – מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם, לְלַחְמֵי תוֹדָה וְנִתְוַתְּרוּ – אֵין מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה.

וקנה את קרבן תודתו רק בחלק מהמעות שהפריש, ונתותרו בידו מעות. מה יעשה בהן? — הריהו מביא בהן לחם הבא עם קרבן התודה. ואולם אם הפריש מעות ללחמי תודה, ואכן קנה בחלק מהן לצורך לחמי תודה, ונתותרו בידו מעות — אין מביא בהן תודה.

מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דַּאֲמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ תּוֹדָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת״, אִי הָכִי אִיפְּכָא נַמִי! לֶחֶם אִיקְרֵי תּוֹדָה, תּוֹדָה לָא אִיקְרֵי לֶחֶם.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], ומדוע המפריש מעות לתודה יכול לקנות בשארית המעות לחמי תודה, אך המפריש מעות ללחמי תודה אינו יכול לקנות בשארית המעות תודה? אילימא [אם תאמר] משום דרשה זו שאמר רב כהנא, שכך אמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו אף הם ״תודה״? שכן נאמר בפרשת התודה: ״והקריב על זבח התודה חלות מצות״ (ויקרא ז, יב), שאף החלות נקראות ״תודה״, ולכך המפריש מעות לתודתו קונה בהן אף לחמי התודה. ואולם אי הכי [אם כך] הוא ההסבר, שנלמד מכתוב זה הכולל את החלות בזבח התודה, הרי יש לומר כי איפכא [ההיפך], שתיקרא גם התודה בשם ״לחם״, נמי [גם כן], יש ללמוד מן הכתוב, ולמה לא יותר לקנות תודה במעות הנותרות מאלה שהופרשו ללחמי תודה! ומשיבים: מן הכתוב אנו למדים כי לחם תודה איקרי [נקרא] אף הוא ״תודה״, ואולם התודה לא איקרי [לא נקראה] לחם.

וְאָמַר רָבָא: הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם.

ו עוד הלכה בדיני התודה אמר רבא: מי שהפריש בהמה לקרבן תודתו, ואבדה, וחזר והפריש בהמה אחרת תחתיה, ו גם היא אבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ו לאחר מכן נמצאו שתי הראשונות, והרי עתה שלשתן עומדות (מזומנות) להקרבה. מה יעשה? אם עמד והקריב ונתכפר איפוא בראשונה — השניה אינה טעונה לחם, שהרי היא חילופיה של הראשונה, והראשונה קרבה עם לחמה. ואולם השלישית טעונה לחם, שהרי היא רק חליפין של השניה, והשניה אינה טעונה לחם.

נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם. בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם. אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.

ואם עמד והקריב ונתכפר איפוא בשלישית — השניה אינה טעונה לחם, שהרי חלופתה (התודה השלישית) כבר קרבה עם לחמה, ואולם הראשונה הריהי טעונה לחם, שהרי כאשר תוקרב חלופתה (התודה השניה), היא תוקרב בלא לחם. ואם עמד והקריב והתכפר באמצעית — שתיהן (הן התודה הראשונה והן התודה השלישית) אין טעונות לחם. התודה הראשונה אינה טעונה לחם — שהרי הובא לחם בחלופתה (התודה השניה), וכן התודה השלישית אינה טעונה לחם — שהרי היא חלופתה של זו שהוקרבה עם לחמה. ואילו אביי אמר: אפילו נתכפר ב כל אחת מהן, ולאו דווקא בתודה השניה — שתיהן (שתי התודות האחרות) שוב אין טעונות לחם, וטעם הדבר: כי כל השלוש כולהו [כולן] חליפין דהדדי נינהו [של זו בזו הן].

אָמַר רַבִּי זֵירָא: וְכֵן לְעִנְיַן חַטָּאוֹת, הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה תָּמוּת, שְׁלִישִׁית תִּרְעֶה.

ובעקבות דברי רבא בענין שלוש תודות, אמר ר׳ זירא: וכן הוא הדין לענין המפריש שלוש חטאות. ומפרט את דבריו: שאם עמד והפריש בהמה לקרבן חטאתו, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה לחטאת, ו אף זו החטאת השניה אבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה לחטאת. ו לאחר מכן נמצאו שתי הראשונות שאבדו, והרי עתה שלשתן עומדות (מזומנות) לפניו להקרבה כחטאת. אם עמד והקריב ונתכפר ב חטאת הראשונה — השניה תמות (תובא לכלל מיתה), כדין חטאת שהתכפרו בעליה בזו שבאה להחליפתה. ואילו החטאת השלישית לא תמות (שהרי לא קרבה זו שהיא באה להחליפה, היא החטאת השניה), אלא תרעה באחו עד שיפול בה מום ותיפדה.

נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה תָּמוּת וְרִאשׁוֹנָה תִּרְעֶה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ. אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ.

ואם עמד והקריב ונתכפר ב חטאת השלישית — החטאת השניה תמות (שהרי זו שהיא חלופתה כבר הוקרבה), ו אילו החטאת הראשונה לא תמות (שהרי החטאת שבאה להחליפה, היא החטאת השניה, לא הוקרבה), אלא תרעה באחו עד שיפול בה מום ותיפדה. ואולם אם עמד והקריב ונתכפר בחטאת האמצעית — שתיהן (הן החטאת הראשונה והן החטאת השלישית) ימותו. החטאת הראשונה תומת — שהרי כבר הוקרבה חלופתה (החטאת השניה), וכן החטאת השלישית תומת — שהרי היא חלופתה של זו החטאת שהוקרבה. ואף בענין זה חלק אביי ואמר: לא רק אם התכפר באמצעית, אלא אפילו נתכפר ב כל אחת מהן האחרות, בראשונה או בשלישית — שתיהן ימותו. וטעם הדבר: כי כל השלוש כולהו [כולן] חליפין דהדדי נינהו [של זו בזו הן].

מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא לְמֵימַר מַרְבֶּה בְּחַטָּאוֹת הוּא אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: מאי [מה טיבה] של המלה ״וכן״ שאמר ר׳ זירא בדין שלוש חטאות בעקבות דין שלוש תודות, והרי לכאורה זהו אותו דין עצמו, ומה חידש לנו בדבריו? ומסבירים: חידש ר׳ זירא שלא רק בשלוש תודות כך הוא הדין, אלא אף בשלוש חטאות. ונצרך להשמיענו כן, שכן יש מקום להבחין בין דין התודות לדין החטאות, ומהו דתימא [שתאמר]: דווקא התם [שם, בתודות] הוא דאיכא למימר [שיש לומר] שאם הוקרבה התודה הראשונה, התודה השלישית טעונה לחם, שכן בכך מרבה בתודות הוא (שהרי התודה באה אף בנדבה, ומרבה בנדבותיו הוא בכך). אבל הכא [כאן, בחטאות], דליכא למימר [שאין לומר] מרבה בחטאות הוא, שהרי אין החטאת באה בנדבה אלא בחובה בלבד. אימא [אמור] שאם קרבה הראשונה, לא יהא דינה של השלישית לרעייה, אלא למיתה. לכן קא משמע לן [הוא, ר׳ זירא, משמיע לנו], שאף בשלוש חטאות, אין השלישית נחשבת כחילופי הראשונה, ותומת, אלא כחילופי השניה, ותרעה.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן – חֲבֵירְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַקְרִיב לֶחֶם בַּהֲדָהּ – דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא, לָא נַקְרִיב לֶחֶם בַּהֲדָהּ – דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא.

שנינו במשנתנו כי תמורתה של תודה אינה טעונה לחם. ועוד בענין זה תני [שנה] ר׳ חייא: בהמת הקדושה לקרבן תודה, והריהי איפוא חייבת בהבאת לחמי תודה בהקרבתה, שנתערבה בתמורתה (ודינה של תמורת תודה, שאינה חייבת בהבאת לחם בהקרבתה), ואין יודעים עתה מיהי בהמת התודה ומיהי בהמת התמורה. ומתה אחת מהן, ומעתה אין אנו יודעים מה טיבה של חבירתה זו שלפנינו. מה דינה של בהמה זו? — אין לה תקנה (עצה כיצד תוקרב). שכן היכי נעביד [כיצד נעשה]? אם נקריב לחם בהדה [עימה] — דלמא [שמא] בהמת תמורה היא זו, שאינה חייבת בהבאת לחם. ואם לא נקריב לחם בהדה [עימה] — דלמא [שמא] בהמת תודה היא, החייבת בהבאת לחם עימה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר ״עָלַי״, לָא סַגְיָא דְּלָא מַיְיתֵי לֵיהּ בְּהֵמָה אַחֲרִינָא וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקַיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקַיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהֱוֵי אַחֲרָיוּת!

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר שאמר המקדיש את התודה (שהתערבה בתמורתה) בלשון ״הרי עלי קרבן תודה״ (ומעתה, הריהו חייב באחריותה, שאם אבדה בהמה זו, הריהי מביא אחרת תחתיה) — מדוע אין לה תקנה? האם לא סגיא [אין הבעיה נפתרת דיה] שלא באופן זה: מייתי ליה [הריהו מביא] בהמה אחרינא [אחרת], שהרי קיבל אחריות עליו לקרבן זה, ולחם עימה, ולימא [ויאמר] בדרך תנאי: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני, לאחר שתערובתה מתה, בהמת התמורה היא, ולא בהמת התודה — תקרב הא [זו] הבהמה המובאת עתה לקרבן התודה והא [וזה] הוא לחמה, ואי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני בהמת התודה היא ולא בהמת התמורה — תקרב הא [זו] הבהמה העומדת לפניו לתודה, והרי זה לחמה, ו אילו בהמה הא [זו] שאני מביא עתה תיהוי [תהיה, תשמש] כבאה באחריות לבהמת התודה, שאם תאבד בהמת התודה — תוקרב זו!

לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר ״הֲרֵי זוֹ״.

ומשיבים: אכן כשאמר המקדיש ״הרי עלי תודה״, יש תקנה, ולא צריכא [ולא נצרכה] להיאמר הלכה זו שבברייתא אלא בזמן שאמר המקדיש ״הרי זו תודה״, שהקדיש רק אותה בהמה מסויימת לקרבן, וללא קבלת אחריות להביא אחרת אם תאבד זו.

(סִימָן: לְמוּדִים. מִידַּת. עָלָה. שִׁישׁ. שֶׁכֵּן. דְּדָמָהּ. דְּאִי. חֲלַשׁ. מוֹתָר. תְּמוּרָה. בַּחוּץ. חִזְקִיָּה. הִפְרִישׁ חַטָּאת. לְאַחַר יוֹתֵר).

על דברי ברייתא זו, שבמקרה שהתערבו התודה ותמורתה ומתה אחת מהן, אין כל תקנה, הקשו חכמים שונים בדרכים שונות. ומביאים (סימן לזכרון שמותיהם של החכמים ששאלותיהם תופענה במהלך הסוגיה הבאה: למודים (=לוי, הוא החכם המכונה ״למדין לפני רבי״), מידת (=ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתא). עלה (=עולא בר אבא). שיש (=רב שישא בריה דרב אידי). שכן (=רב אש י ורב כהנ א). דדמה (=רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא). דאי (=רבינא דאי קלע). וכן ניתן סימן לזכרון הענינים מהם הקשו: חלש (ח ולין, של מים). מותר. תמורה. בחוץ. חזקיה. הפריש חטאת. לאחר = אחריות).

אָמְרוּ לְמֵדִין לִפְנֵי רַבִּי, וְלֵיתֵי לֶחֶם וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקַיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ, אִי לָא – לֵיפּוֹק לְחוּלִּין! אֲמַר לְהוּ: וְכִי מַכְנִיסִין חוּלִּין לַעֲזָרָה?

אמרו למדין לפני רבי (החכם לוי): מדוע אין תקנה במקרה זה, ו הרי ניתן לעשות כך: ליתי [שיביא] המקדיש לחם לתודה, ולימא [ושיאמר] בדרך התנאי: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התודה היא, ובהמת התמורה היא שמתה — הא [זה] יהא לחמה הבא עימה, וייאכל הלחם כלחם תודה. ואי [אם] בהמה זו היא לא בהמת התודה, אלא בהמת התמורה (שאין לחם בא עימה) — ליפוק [שיצא] לחם זה לחולין, וייאכל כחולין! אמר להו [להם] רבי לשואלים כן בתשובה: והרי את לחם התודה יש להכניס לעזרה להנפתו, וכי מכניסין לכתחילה דבר שעשוי הוא להיות חולין לעזרה?

וְלֵיתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקַיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקַיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהֱוֵי שְׁלָמִים! אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה דִּשְׁלָמִים.

והציעו עוד תקנה לבעיה זו: וליתי [ושיביא] הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא [ושיאמר] בדרך תנאי זה: אי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא [זו] המובאת עתה לקרבן תודה, והא [וזה] הוא לחמה. ואי הך דקיימא [אם זו שעומדת] לפני עתה בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה — יהא הא [זה] לחמה, ו אילו הא [זו] המובאת עתה, תיהוי [תהיה] לקרבן שלמים (ואין השלמים באים עם לחם)! אמר להו [להם] רבי לשואלים כן: אי אפשר לעשות כך, משום דקא [שבכך הוא] ממעט ב זמן האכילה של הש למים, שהרי זמן אכילתם של קרבנות השלמים הריהו שני ימים ולילה אחד, בעוד שזמן אכילתה של התודה אינו אלא יום ולילה. ולאחר מכן, אסורה היא באכילה. ולהצעה זו שהצעתם לא יהיה ניתן לאכול מבשר הבהמה המובאת (שאפשר והיא שלמים) אלא לילה ויום בלבד (מן הספק אולי היא תודה).

אֲמַר לֵוִי לְרַבִּי: וְלֵיתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקַיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, וְאִי הַאי דְּקַיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהֱוֵי מוֹתָר דְּתוֹדָה! אֲמַר לֵיהּ: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקָדוֹ,

ועוד הצעה לפתרון בעיה זו אמר לוי לרבי: וליתי [ושיביא] הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא [ושיאמר] בדרך תנאי זה: אי הך דקיימא [אם בהמה זו שעומדת] לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא [זו] המובאת עתה לקרבן תודה, והא [וזה] הוא לחמה. ואי האי דקיימא [ואם זו שעומדת] לפני עתה בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה — יהא הא [זה] לחמה, ו אילו הא [זו] המובאת עתה, תיהוי [תהיה] מותר של תודה (תודה שנותרה, וכגון שאבדה בהמת התודה ועמד והתכפר באחרת, ולאחר מכן נמצאה התודה), שדינה הוא שאינה באה עם לחם! אמר ליה [לו] רבי ללוי על שאלתו זו: כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו,