״תּוֹדָה עָלַי מִן הַחוּלִּין, וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין. ״תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין״ – יָבִיא. ״הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

אם אמר ״הרי תו דה עלי להביאה מן מעות החולין ו את לחמה אני מביא מן מעות המעשר (השני)" — יביא היא (התודה) ממעות החולין, ו אף את לחמה הריהו מביא מן מעות החולין, ולא ממעות מעשר שני, שכן חיוב הלחם תלוי בחיוב התודה ונגרר אחריו. וכיון שנדר להביא תודה מן החולין, נתחייב בהבאת לחם. ומה שהוסיף ואמר שיביא לחם זה ממעות מעשר — אין בכך כלום. ואולם אם אמר ״הרי עלי להביא תודה מן המעשר השני, ו את לחמה אביא מן מעות החולין״ — אם רצה יכול הוא שיביא את תודתו ממעות מעשר שני ואת הלחם ממעות החולין, וכפי שנדר. וכן אם אמר ״הרי עלי להביא היא התודה) ו את לחמה מן מעות המעשר השני״ — אם רצה, יכול שיביא את שניהם ממעות מעשר שני. ו מסבירים: זה שאמרנו שהריהו מביא את לחם התודה ממעשר שני כוונת הדברים היא לא שיביא את הלחם מחיטי מעשר שני, אלא שיקנה סולת ממעות מעשר שני שבידו, וממנה ייעשה הלחם.

גמ׳ אָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה״ – מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. מַאי טַעֲמָא? מֵידַע יְדַע הַאי גַּבְרָא דְּלֶחֶם בְּלָא תּוֹדָה לָא אִיקְרִיב, וְהַאי ״תּוֹדָה וְלַחְמָהּ״ קָאָמַר, וְהַאי דְּקָאָמַר ״לַחְמֵי תוֹדָה״ – סוֹף מִילְּתָא נְקַט.

שנינו במשנתנו אופנים שונים של הנודר לתודה וללחמה, ועוד הוסיף בענין זה ואמר רב הונא: אדם ה נודר ואומר ״הרי עלי לחמי תודה״, אף שלא הזכיר שהריהו מתחייב להביא תודה עצמה — מביא בנדרו זה תודה ולחמה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר], והרי לא הזכיר בנדרו אלא לחמי תודה? מידע ידע האי גברא [יודע אדם זה הנודר כך] כי לחם תודה בלא קרבן תודה לא איקריב [קרב], והאי [וזה] שאמר בנדרו ״לחמי תודה״ — קרבן תודה ולחמה קאמר [הוא בעצם אמר], שלכך התכוון, והאי דקאמר [וזה שהוא אמר] בלשון נדרו ״הרי עלי לחמי תודה״ ולא הזכיר את התודה עצמה — את סוף מילתא נקט [הדבר תפס], שהשלמת הבאת התודה היא בלחמיה, אבל באמת התכוון ללחמי התודה ולתודה עצמה.

תְּנַן: ״תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין״ – יָבִיא כְּמָה שֶׁנָּדַר. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דַּאֲמַר ״לַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין!

ומקשים על דברי רב הונא ממה שתנן [שנינו במשנתנו] בדינו של הנודר ואומר ״הרי עלי להביא תודה מן מעות המעשר ולחמה מן מעות החולין״ — אם ירצה, יביא כמה שנדר. ו לשיטת רב הונא שכל האומר ״לחמי תודה״ כוונתו אף לתודה עצמה, יש לשאול: אמאי [מדוע] באופן זה הריהו יכול להביא את התודה ממעות מעשר שני, והרי כיון שאמר ״לחמה מן החולין״, התכוון אף לתודה עצמה, ולכך צריך הוא שיביא היא ולחמה מן החולין!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דַּאֲמַר ״תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי לֶחֶם לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״.

ומשיבים: אין זו קושיה על רב הונא, שכן שאני התם [שונה הדין שם במקרה שבמשנתנו], שכיון שאמר הנודר בתחילה ״הרי עלי תודה מן המעשר״ והוסיף ואמר כי ״לחמה מן החולין״ הריהו נעשה כ מי שאומר ״הרי עלי לחם לפטור בו את תודתו של פלוני החייבת בלחם״.

אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: ״תּוֹדָה מִן הַחוּלִּין, וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין, הָכָא נַמִי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה לִפְטוֹר לַחְמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״!

ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר משנתנו, רישא דקתני [תחילת המשנה, ששנה בה התנא]: אם אמר ״הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר״ — יביא היא (התודה עצמה) ו אף את לחמה מן החולין (שכיון שהתחייב באמירתו ״הרי עלי תודה״ הביאה מן החולין, אף נתחייב בהבאת לחמיה מן החולין, ואין משמעות לדבריו ״ולחמה מן המעשר״), הכא נמי [כאן, במקרה זה, גם כן] מדוע לא נאמר כי כשאמר ״הרי עלי תודה״ הריהו נעשה כ מי ש אומר ״הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני״, ואת תודתו זו יביא מן המעשר!

הָכִי הָשְׁתָּא, בִּשְׁלָמָא לֶחֶם לְמִיפְטַר תּוֹדָה – אָתֵי, תּוֹדָה לְמִיפְטַר לֶחֶם – מִי אָתְיָא?

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] בין שני המקרים הללו, שכן בשלמא [נניח] האומר ״תודה מן המעשר ולחמה מן החולין״ ניתן לומר שהריהי כאומר שהלחם יבוא להשלמת נדרו של החייב בתודה, שכן הלחם למיפטר [לפטור] את התודה אתי [בא]. אבל באומר ״תודה מן החולין ולחמה מן המעשר״ אין לומר שנעשה כאומר שתהא התודה באה לפטור חובתו של החייב בתודה, שכן תודה למיפטר [לפטור] את הלחם מי אתיא [האם היא באה]? ודנים עוד בשיטת רב הונא שכל האומר ״הרי עלי לחמי תודה״ הרי זה מביא תודה ולחמה.

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, זֶבַח וּנְסָכִים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן הברייתא, שלא כשיטת רב הונא, שכן שנינו בה: האומר בנדרו ״הרי עלי להביא תודה בלא לחם״ ו כן זה האומר ״הרי עלי להביא זבח בלא נסכים״ — כופין אותו, ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים.

טַעֲמָא דַּאֲמַר, אֲבָל לָא אֲמַר ״תּוֹדָה״ – לֹא!

ויש לדקדק בדברי הברייתא: כל עיקר טעמא [הטעם] שהריהו מביא (בעל כורחו) את התודה ואת לחמיה הריהי משום שאמר שהריהו מתחייב בתודה, אבל אם לא אמר שהוא מתחייב בתודה אלא בלחמי תודה — לא היה חייב בהבאת תודה עם הלחמים. ושלא כשיטת רב הונא!

הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר ״תּוֹדָה״, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא ״זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״, דְּלָא מִתְנֵי לֵיהּ נְסָכִים בְּלֹא זֶבַח, תְּנָא נַמִי ״תּוֹדָה״.

ודוחים את הראיה: אין לדקדק כן מדברי הברייתא, משום שכך הוא הדין (שהריהו מביא תודה ולחמיה) אף על גב [אף על פי] שלא אמר בנדרו ״הרי עלי תו דה״, אלא ״הרי עלי לחמי תודה״, וכשיטת רב הונא. ו טעם הדבר שהזכיר התנא בברייתא דווקא אופן זה של ״הרי עלי תודה בלא לחם״, איידי דקא בעי למיתנא [מתוך שהוא רוצה לשנות] לאחר מכן בברייתא את המקרה באדם האומר ״הרי עלי זבח בלא נסכים״, ובדינם של הזבח והנסכים לא יכול התנא מתני ליה [לשנות לו] באופן של האומר ״הרי עלי נסכים בלא זבח״ (שכן הנסכים — שלא כלחמי תודה — באים אף לעצמם, ויכול אדם לנדור נסכים לעצמם), לכך תנא נמי [שנה גם כן] בתחילת הברייתא באומר ״הרי עלי תודה״.

אַמַּאי? נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא!

ושואלים על מה ששנינו בברייתא שאף שנדר ואמר ״הרי עלי תודה בלא לחמים״ או ״הרי עלי זבח בלא נסכים״ כופים אותו להביא תודה ולחמיה, זבח ונסכיו: ואמאי [מדוע] כך נוהגים בו, והרי זה נדר ופתחו (התרתו) עמו הוא. שיכול הוא לומר שכך היה סבור כשנדר, ועתה שנתברר לו שאין התודה קרבה בלא לחם — שוב אין רצונו בכך, והותר בכך הנדר!

אֲמַר חִזְקִיָּה: הָא מַנִּי? בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: תְּפוֹס לָשׁוֹן הָרִאשׁוֹן. דִּתְנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה״ – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר.

אמר חזקיה בתשובה לשאלה זו: הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שכן אומרים] בית שמאי באדם האומר שתי לשונות הסותרות זו את זו (כגון במקרה שאמר ״הרי עלי תודה״ — והתחייב בתודה ובלחמיה, וחזר ואמר ״בלא לחמה״) יש לתפוס (לקבוע דין) על פי הלשון הראשון שאמר האדם. ולכך בענייננו, כיון שאמר ״הרי עלי תודה״ כבר התחייב אף בהבאת לחמיה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר ״הריני נזיר מן הגרוגרות (תאנים מיובשות) ומן הדבלה (גוש של תאנים מיובשות)", והרי משמע הלשון ״הריני נזיר״ שאסור באיסורי הנזיר, ובכללם כל היוצא מן הגפן. אבל אין הנזיר אסור באכילת תאנים. ואילו המשך דבריו (״לשון אחרון״) לא הזכיר אלא פרישות מאכילת תאנים, שאין בכך דין נזירות. ונחלקו בכך חכמים, שבית שמאי אומרים: הריהו נזיר גמור, שכן אוחזים אנו את ראשית דבריו שאמר ״הריני נזיר״, ומה שהוסיף ואמר ״מן הגרוגרות״ — אין בדבריו כלום. ו אילו בית הלל אומרים כי אינו נזיר כלל, שהרי לא קיבל עליו נזירות.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, בְּאוֹמֵר ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כָּךְ אֶלָּא כָּךְ״, וּמַאי כּוֹפִין? דְּקָא בָּעֵי הָדַר בֵּיהּ.

ר׳ יוחנן אמר כי אפשר להסביר מדוע אין נחשב ״הרי עלי תודה בלא לחם״ כנדר שפתחו עמו, אפילו אם תימא [תאמר] שהברייתא היא כשיטת בית הלל, שכן מדובר ב ברייתא שהנודר אומר ״אילו הייתי יודע שאין נודרין כך (״הרי עלי תודה בלא לחם״ או ״הרי עלי זבח בלא נסכים״), לא הייתי נודר כך, אלא הייתי נודר כך (בנוסח הנדר הראוי ״הרי עלי תודה ולחמיה״ או ״הרי עלי זבח ונסכיו״). ומאי [ומה טעם] נאמר בברייתא שבית דין ״כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכיו״? שהרי הסביר את דבריו ואמר שאילו היה יודע שאין נודרים כך, היה נודר בדרך הראויה! שכן מדובר דקא בעי הדר ביה [שעתה הוא רוצה לחזור בו] מנדרו, ולא להביא תודה ולחמיה.

תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים״, וְאָמְרוּ לוֹ: הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ וְזֶבַח וּנְסָכִים, וְאוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן – לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר. כּוֹפִין אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ ״שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ״.

ולאחר שהובאו הסבריהם של חזקיה ור׳ יוחנן בברייתא הקודמת, מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ברייתא נוספת, ממנה ראיה לשיטת חזקיה: ה נודר ואומר ״הרי עלי תודה בלא לחם״, ו כן הנודר ״הרי עלי זבח בלא נסכים״, ואמרו לו חכמים לנודר התודה בלא לחם ״הבא תודה ולחמה״, ו כן אמרו חכמים לנודר הזבח בלא נסכים ״הבא זבח ונסכים״. ואומר ״אילו הייתי יודע שכן הוא הדין — לא הייתי נודר כלל״. כופין אותו בית דין, ואומר לו בלשון מקרא ״שמר ושמעת״ ("...רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא... שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה׳ אלקיך״. דברים יב, כו— כח).

בִּשְׁלָמָא לְחִזְקִיָּה – נִיחָא לֵיהּ, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן – קַשְׁיָא! אֲמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא וַדַּאי בֵּית שַׁמַּאי הִיא.

בשלמא [נניח] ל הסברו של חזקיה כי הברייתא הקודמת היא כשיטת בית שמאי האומרים שיש לתפוס לשון ראשון, ניחא ליה [נוח לו] ברייתא זו, שאף היא כשיטת בית שמאי, ולכך כופים אותו להביא תודה ולחמיה וזבח ונסכיו. אלא ל הסברו של ר׳ יוחנן שמדובר שאמר הנודר שאילו היה יודע שאין נודרים באופן שנדר, כי אז היה נודר באופן המתוקן, קשיא [קשה] היא ברייתא זו, שהרי כאן אומר בה הנודר שאילו היה יודע שכך הוא הדין, לא היה נודר כלל! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר׳ יוחנן: אכן הא [ברייתא זו] היא בודאי כשיטת בית שמאי היא, ואולם הברייתא הקודמת יכולה להיות מוסברת אף לשיטת בית הלל.

מַאי ״שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ״? אָמַר אַבַּיֵי: ״שְׁמֹר״ – הָבֵא תּוֹדָה, ״וְשָׁמַעְתָּ״ – הָבֵא לַחְמָהּ. רָבָא אָמַר: ״שְׁמֹר״ – הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ, ״וְשָׁמַעְתָּ״ – שֶׁלֹּא תְּהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.

ובפירושה של ברייתא זו, מבררים: מאי [מה עניין אמירת הכתוב] ״שמר ושמעת״ לזה שנדר להביא תודה בלא לחם? אמר אביי, שכך צריך להבין: ״שמר״ — הבא תודה, ״ושמעת״ — הבא לחמה. ואילו רבא אמר: ״שמר״ — הבא תודה ולחמה, ״ושמעת״ — שלא תהא רגיל לעשות כן.

״תּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר – יָבִיא״. יָבִיא?! לָא סָגֵי דְּלָא מַיְיתֵי! רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אָמְרִי: רָצָה – מֵבִיא, לֹא רָצָה – לֹא יָבִיא.

שנינו במשנתנו כי הנודר ואומר ״הרי עלי היא ולחמה מן המעשר״ — הרי זה יביא מן המעשר. ושואלים: לשון זו, ״יביא מן המעשר״ יש בה להורות שחייב להביא דווקא ממעות מעשר שני, ואולם האם לא סגי [לא די] לקיום נדרו באופן שלא מייתי [מביא] מן המעשר אלא מן החולין? והרי עדיף שיביא מן החולין, ולא מן המעשר! רב נחמן ורב חסדא אמרי [אומרים] בתשובה: אין כוונת המשנה שחייב הוא להביא דווקא מן המעשר, אלא שיכול הוא להביא אף מן המעשר, ותלוי הדבר ברצונו, שאם רצה — הריהו מביא מן המעשר, ואם לא רצה להביא מן המעשר — לא יביא.

״וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״. רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יָבִיא.

ו עוד שנינו במשנתנו דברי הסבר, שכוונת הדברים היא לא שיביא את הלחם מחיטי מעשר שני, אלא שיקנה סולת ממעות מעשר שני שבידו, וממנה ייעשה הלחם. ובענין זה מביאים מה שרב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מה שנאמר במשנתנו שאין להביא את לחם התודה מחיטי מעשר שני, לא שנו אלא מחיטי מעשר שני (שהחיטים עצמן מעשר שני), אבל מחיטין הלקוחות שנקנו ממעות פדיון מעשר שני — יכול הוא שיביא.

יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – יָבִיא. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? אֲנִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לֹא יָבִיא, וְאֵימָא טַעֲמָא דִּידִי וְאֵימָא טַעֲמָא דִּידָךְ. אֵימָא טַעֲמָא דִּידָךְ – תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלַפְתְּ לָהּ? מִשְּׁלָמִים,

ונמסר כי יתיב [ישב] ר׳ ירמיה קמיה [לפני] ר׳ זירא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], כדברי רב נחמן ורב חסדא אלה, כי לא שנו במשנתנו שאין להביא לחם תודה אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני — יכול הוא שיביא. אמר ליה [לו] רבי, אתה אומר כן. אך אני אומר כי אפילו מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני גם כן לא יביא את לחם התודה. ו הוסיף ואמר: אימא טעמא דידי [אומר מה הטעם שלי] מדוע אין להביא את לחם התודה מחיטים שנקנו במעות מעשר שני, ואימא טעמא דידך [אומר לך מה הטעם שלי] שיכול להביא את לחם התודה ממעות מעשר שני. ומפרט: בתחילה. ואימא טעמא דידך [אומר את הטעם שלך]: הרי כל עיקרה של התודה שהיא באה אף ממעות מעשר, מהיכא קא ילפת לה [מהיכן אתה לומד אותה]? מ תוך ההקש של התודה לשלמים (כנאמר בתחילת פרשת התודה ״וזאת תורת השלמים אשר יקריב לה׳. אם על תודה יקריבנו..." ויקרא ז, יא— יב).