תֹּאמַר בְּפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁטָּעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ?

תאמר כן אף ב קרבן פסח הקרב לדורות שטעון מתן דמים על המזבח, ו הקרבת אימורין לגבי [אצל] המזבח?! ויש מקום אם כן לומר שקרבן פסח הבא לדורות יבוא אף מן המעשר!

אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״ – שֶׁיִּהְיוּ כָּל עֲבוֹדוֹת שֶׁל חוֹדֶשׁ הַזֶּה כָּזֶה.

אמר לו ר׳ אליעזר לר׳ עקיבא בדחייה: יש להשוות את קרבן פסח דורות לקרבן פסח מצרים, שהרי הוא, הכתוב הנאמר לבני ישראל במצרים, אומר: ״והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה״ (שמות יג, ה), ומכאן שיהיו כל דיני העבודות של חודש הזה (פסח דורות) כ דיני פסח זה, פסח מצרים.

וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי סָבַר לָהּ דְּאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – לֵיקוּ בְּמִילְּתֵיהּ!

ו דנים בדברי ר׳ עקיבא: בתחילה הקשה ר׳ עקיבא על דברי ר׳ אליעזר המשווה את דין פסח דורות לדין פסח מצרים קושיה עקרונית (שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר), ולאחר מכן חזר ר׳ עקיבא והקשה על השוואה זו קושיה פרטנית (המצביעה על השוני שבין שני הקרבנות הללו). ואי [אם] ר׳ עקיבא סבר לה [הריהו סבור] שכלל הוא שאין דנין (למדים) דבר שאפשר מ דבר שאי אפשר — ליקו במילתיה [שיעמוד בדברו] זה לדחות את דברי ר׳ אליעזר!

אִי הֲדַר בֵּיהּ, וְהַאי דְּלָא גָּמַר מִפֶּסַח מִצְרַיִם מִשּׁוּם הַאי פִּירְכָא הוּא – פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ!

ואי הדר ביה [אם חזר בו] ר׳ עקיבא ומודה שאפשר ללמוד משאי אפשר, והאי [וזה] שהוא לא גמר [לא למד] את דין פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא [פירכה זו] הוא — על כך יש להקשות: קרבן פסח שהקריבו ישראל בהיותם במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים יוכיח שלא כדברי ר׳ עקיבא אלה, שלמרות שאינו בא אלא מן החולין (שהרי באותה עת לא נהג עדיין מעשר שני), חייב בנתינת דמים על המזבח ובהקרבת אימורים עליו, ויהא כך הדין אף בפסח דורות!

לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָאָמַר: לְדִידִי, אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. לְדִידָךְ, דַּאֲמַרְתְּ דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – מַה לְּפֶסַח מִצְרַיִם שֶׁכֵּן אֵינוֹ טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, תֹּאמַר בְּפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁטָּעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ?

ומשיבים: עיקר טעמו הוא משום שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ומה שחזר ר׳ עקיבא והקשה על ר׳ אליעזר על השוני שבין הקרבנות, שכן לדבריו (לשיטתו) של ר׳ אליעזר קאמר [הוא אמר]. שכך אמר ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] אין דנין דין דבר שאפשר מ דבר שאי אפשר, ודי לי בטענה זו כשלעצמה, להסיק שאין ללמוד דינו של פסח דורות מדינו של פסח מצרים. ואולם אף לדידך [לך עצמך, לשיטתך] שאמרת כי דנין אפשר משאי אפשר, מכל מקום אפשר לפרוך את ההשוואה הזו, שהרי מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? ו בתשובה על כך

וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״וְעָבַדְתָּ״.

אמר ליה [לו] ר׳ אליעזר כי למרות שוני זה יש ללמוד את דינו של פסח דורות מפסח מצרים, משום הכתוב ״ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה״.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֵימָא לֵיהּ: פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ!

ושואלים: ו מדוע נזקק ר׳ אליעזר להביא פסוק זה, לימא ליה [שיאמר לו, לר׳ עקיבא] כי פסח מדבר יוכיח שהרי אף פסח מדבר שהיתה בו נתינת דם והקרבת אימורים על המזבח, לא בא אלא מן החולין!

לִדְבָרָיו דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי, דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וּמִשּׁוּם הַאי פִּירְכָא – פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ. לְדִידָךְ, דַּאֲמַרְתְּ אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – ״וְעָבַדְתָּ״.

ומשיבים: לדבריו של ר׳ עקיבא קאמר ליה [הוא אומר לו], שכך אמר ר׳ אליעזר לר׳ עקיבא: לדידי [לי עצמי, לשיטתי] דנין אפשר משאי אפשר, ומשום האי פירכא [פירכה זו] ששאלת ביחס לשוני שבין פסח מצרים לפסח דורות — פסח מדבר יוכיח שאין זו הסיבה שבגללה אין הפסח בא אלא מן החולין. ואולם אף לדידך [לך עצמך, לשיטתך] שאמרת כי אין דנין אפשר משאי אפשר — יש להביא ראיה מן הפסוק ״ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה״ המקיש את פסח דורות לפסח מצרים.

וְהָשְׁתָּא נַמִי לִיפְרוֹךְ! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין מְשִׁיבִין עַל הַהֶיקֵּשׁ.

ושואלים: ו אף השתא [עכשיו], שהביא ר׳ אליעזר היקש זה, נמי ליפרוך [גם כן יש לפרוך] את ההיקש הזה בטענה שאין ללמוד דבר שאפשר (כפסח דורות) מדבר שאי אפשר (כפסח מצרים)! אמר רב ששת, זאת אומרת (מכלל נלמד) כי אין משיבין (מקשים) על ההיקש, שאין בטענה זו של לימוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר כדי לפרוך היקש.

וּבְתַרְבִּיצָא אֲמוּר: וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ? בִּכְלָלָא אִיתְמַר, פֶּסַח כּוּלֵּיהּ חֲדָא מִילְּתָא הִיא.

ו מוסיפים כי בתרביצא [בבית המדרש] דנו חכמים בדברי משנתנו שכל הקרבנות הבאים חובה אין באים אלא מן החולין, ונלמד דינם זה מהיקש לקרבן פסח, ובענין זה אמור [אמרו] חכמים בשאלה: וכי דבר הלמד בהיקש (פסח דורות, שנלמד בהיקש מפסח מצרים) חוזר ומלמד על דינם של קרבנות אחרים בהיקש? ומשיבים: אין זה נחשב כלימוד היקש מדבר הנלמד בהיקש, אלא בכללא איתמר [בדרך כוללת נאמר הדבר], שהוקשו כל הקרבנות לקרבן הפסח, שכן הפסח כוליה [כולו, בכל ענייניו] (פסח מצרים, ופסח דורות) חדא מילתא היא [דבר אחד הוא].

וְרַבִּי עֲקִיבָא, פֶּסַח דְּאֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהָא דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״,

ומבררים: ו לשיטת ר׳ עקיבא, שדחה את ראיותיו של ר׳ אליעזר, הלכה זו שהפסח אינו בא אלא מן החולין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מהא [משמועה זו] שאמר שמואל משום [בשם] ר׳ אליעזר: מה שנאמר בסוף פרשת הקרבנות ״זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים״ (ויקרא ז, לז), בא ללמדנו שהושוו קרבנות אלה זה לזה, ובאופן זה:

״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה טְעוּנָה כְּלִי, אַף כֹּל טָעוּן כְּלִי. מַאי הִיא? אִילֵימָא מִזְרָק – גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר נַמִי כְּתִיב ״וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת״!

״עולה״ — מה עולה טעונה (חייבת) כלי שרת כדי להתקדש, אף שאר כל קרבן טעון כלי שרת. ומבררים: מאי [מה] היא כוונת הדברים שהעולה חייבת בכלי שרת? אילימא [אם תאמר] שנצרך דם העולה להינתן על המזבח במזרק (כלי לקבלת הדם), וללמדנו שהוא הדין בכל הקרבנות — ואולם לשם זה אין צורך ללמוד מעולה, שכן גבי [אצל] זבחי שלמי ציבור נמי כתיב [גם כן נאמר] "...ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח״ (שמות כד, ה—ו), הרי שבקרבנות עולה ושלמים נאמר כבר שנזרק דמם על המזבח מן הכלי!

אֶלָּא סַכִּין. וְעוֹלָה גּוּפָהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב ״וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ״, וְהָתָם עוֹלָה הוּא, דִּכְתִיב ״וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ״.

אלא הכוונה היא שצריכה העולה סכין לשחיטתה, וממנה נלמדים שאר כל הקרבנות. ומבררים: ועולה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שצריכה סכין לשחיטתה? דכתיב [שכן נאמר] בעקידת יצחק: ״וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו״ (בראשית כב, י), והתם [ושם] יצחק הלא קרבן עולה הוא נחשב, דכתיב [שכן נאמר] לאחר מכן "...והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו״ (שם יג).

״מִנְחָה״ – מַה מִּנְחָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף כֹּל אֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. מַאי? אִי חַטָּאת וְאָשָׁם,

וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו ״ל מנחה״ בא להקביל את דין כל הקרבנות לדין המנחה, מה המנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כהנים זכרים, אף בשרם של כל הקרבנות אין נאכלין אלא לזכרי כהונה. ומבררים: מאי [מה] כוונת הדברים שבשר כל הקרבנות נאכל על ידי זכרי כהונה? אי [אם] הכוונה היא לבשר קרבנות ה חטאת ו האשם,