מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִן לְמוֹתַר הַפֶּסַח שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אֶלָּא מוֹתַר הַפֶּסַח יְהֵא לְדָבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר.

מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא לומד ממנו? ומשיבים: מבעי ליה [צריך ר׳ עקיבא אותו] כתוב ל למוד על הדין שאמר רב נחמן, שאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מנין למותר קרבן הפסח (וכגון שהפריש מעות לצורך הפסח, וקנה בחלק מהן את הקרבן, ונותרו בידו מן המעות הללו) שקרב כקרבן שלמים? שנאמר: ״וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר״ (דברים טז, ב). שכן יש לשאול: והלא אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, ולמה נאמר ״צאן ובקר״? אלא ללמדנו לענין מותר הפסח שיהא קרב לדבר (קרבן) הבא מן הצאן ומן הבקר, והוא קרבן השלמים.

וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל נָפְקָא, דִּכְתִיב: ״אִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים״, וַאֲמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: דָּבָר הַבָּא מִן הַצֹּאן יְהֵא לְזֶבַח שְׁלָמִים!

ושואלים: ו האם דין הא [זה] שמותר הפסח קרב שלמים מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד]? והלא מדאבוה [מדברים של אביו] של שמואל נפקא [יוצא, נלמד הדבר], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת השלמים ״ו אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים״ (ויקרא ג, ו), ומקרא יתר הוא, ואמר אבוה [אביו] של שמואל כי בא הכתוב ללמדנו: שדבר (קרבן) הבא מן הצאן בלבד, קרבן הפסח, מותרו יהא לזבח שלמים!

וְאַכַּתִּי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! וְהָתַנְיָא: ״כֶּבֶשׂ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפֶּסַח לָאַלְיָה,

וממשיכים: ואכתי [ועדיין, ועוד] יש להוסיף ולשאול: האם דין זה מהכא נפקא [מכאן, הוא יוצא, נלמד]? והלא מהתם נפקא [משם, מן הכתוב שיובא להלן בברייתא, הוא יוצא, נלמד]! והתניא [וכך היא שנויה בברייתא], אף שנאמר שהשלמים באים מן הצאן (״ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה׳ זכר או נקבה תמים יקריבנו״), מוסיף הכתוב ומפרט ״אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו״ (שם ג, ו— יב). ובא המקרא הנוסף ״כבש״ לרבות את קרבן הפסח ל חובת הקרבת האליה שלו על המזבח, וכדרך שמקריבים בכבש השלמים.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם כֶּבֶשׂ״ – לְהָבִיא פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת פֶּסַח לְכָל מִצְוֹת שְׁלָמִים, שֶׁיִּטָּעֲנוּ סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק.

וכשהוא (כתוב זה) אומר: ״אם כבש״, המלה ״אם״ הריהי מקרא יתר, ובאה ללמד — להביא (לרבות) את קרבן הפסח שעברה שנתו ונפסל בכך מלהיקרב לפסח (שכן דינו הוא דווקא בן שנתו), ועמד והביא שה אחר לקרבנו, ואילו קרבן זה הריהו בכלל ״מותר פסח״. ו כן יש לרבות את קרבנות השלמים הבאים מחמת (מכח) קרבן הפסח (שנוספו אלה, כדי שיתוסף על ידם בשר, וייאכל קרבן הפסח על השובע), שדינם ל ענין כל המצות כקרבן שלמים: שיטענו סמיכה עליהם, ונסכים ותנופת חזה ושוק.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם עֵז״ הִפְסִיק הָעִנְיָן – לִימֵּד עַל הָעֵז שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה אַלְיָה!

ומוסיפים ודורשים עוד על הנאמר בפרשת השלמים: כשהוא (הכתוב) אומר לאחר מכן ״ואם עז״ — הרי זה כפותח ענין חדש, והפסיק הענין הקודם, ומכאן לימד הכתוב על העז הבאה בקרבן שלמים, שאינה טעונה הקרבת האליה. ויש לשאול: מדוע נצרכים מקראות אלה ללמדנו לענין מותר הפסח שהוא קרב כשלמים, והרי לדעת ר׳ עקיבא נדרש הדבר מן האמור ״וזבחת פסח לה׳ אלקיך צאן ובקר״!

תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיב: חַד – לְעָבְרָה זְמַנּוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד – לְעָבְרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עָבְרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד – לְלֹא עָבְרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עָבְרָה שְׁנָתוֹ.

ומשיבים: תלתא קראי כתיב [שלושה מקראות כתובים בפרשת השלמים] ונצרכים כולם כדי להשמיענו שלוש הלכות: כתוב חד [אחד] בא ללמדנו ל עניינו של מותר הפסח שעברה זמנו (זמן הקרבת הפסח), ו אף עברה שנתו שעתה הוא בן יותר משנה, ופסול מלשמש לקרבן פסח. ו כתוב חד [אחד], שני, בא ללמדנו ל עניינו של קרבן הפסח שעברה זמנו ו אולם לא עברה שנתו. ו כתוב חד [אחד] נוסף, שלישי, בא ללמדנו ל זה שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, וכגון שאבד הפסח קודם חצות היום, והפריש אחר תחתיו, והריהו ״מותר הפסח״, וכל אלה קרבים כשלמים.

וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן עָבְרָה זְמַנּוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתוֹ – מִשּׁוּם דְּאִידַּחִי לֵיהּ לְגַמְרֵי, אֲבָל עָבְרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עָבְרָה שְׁנָתוֹ, דַּחֲזִי לְפֶסַח שֵׁנִי – אֵימָא לָא.

ומסבירים: וצריכי [וצריכים] כל שלושת הכתובים הללו להיאמר, משום דאי אשמעינן [שאם היה הכתוב משמיע לנו] רק דינו של זה שגם עברה זמנו ו גם עברה שנתו, שהריהו קרב כשלמים, היינו אומרים כי כך הדין בזה דווקא — משום דאידחי ליה [שנדחה לו] לגמרי, אבל קרבן פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו, דחזי [שעדיין ראוי] הוא ל הקרבה בפסח שני, בחודש אייר, אימא [אמור] שלא יביאו אותו לשלמים — לכך נצרך כתוב נוסף.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן עָבְרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עָבְרָה שְׁנָתוֹ – דְּאִידַּחִי לֵיהּ מִפֶּסַח רִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא עָבְרָה זְמַנּוֹ וְלֹא עָבְרָה שְׁנָתוֹ דַּאֲפִילּוּ לְפֶסַח רִאשׁוֹן נַמִי חֲזִי – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. הדרן עלך התודה היתה באה

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שכך הדין רק בעברה זמנו ולא עברה שנתו בלבד, היינו אומרים כי דווקא הוא קרב כשלמים — משום דאידחי ליה [שנדחה הוא] מ הקרבה בפסח ראשון, אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שאפילו לפסח ראשון נמי חזי [גם כן ראוי] להקרבה, אימא [אמור] שלא יהיה לשלמים — על כן צריכא [צריך] שייאמר כתוב שלישי, להשמיענו שגם זה קרב כשלמים.

מתני׳ כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִין מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.

וְכוּלָּן אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הַמּוּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מוּבְחָר שֶׁלָּהֶם? מַכְנִיס וְזָטְחָא – אַלְפָא לַסֹּלֶת, שְׁנִיָּיה לָהֶן – עֲפוֹרַיִים בַּבִּקְעָה.

כל המנחות הקרבות במקדש, הן אלה הבאות כקרבנות הציבור ו הן אלה הבאות כקרבנות היחיד, הריהן באין (מובאים, נלקחים) מכל יבולי התבואה: מן ה תבואה שגדלה בארץ ישראל, ומ התבואה שגדלה בחוצה לארץ, הן מן החדש (תבואת שנה זו, שנקצרה לפני הנפת העומר בפסח) ו הן מן הישן (שנקצר בשנים קודמות). חוץ מן העומר ושתי הלחם ש שני אלה אינן באין אלא מן החדש ו רק מן ה תבואה הגדלה בארץ. ו אולם בדבר זה שוות כל המנחות

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין.

כולן — שהן אינן באין אלא מן ה יבול היותר מובחר (משובח). ואיזהו המובחר שלהם ממנו תובא הסולת למנחה? התבואה הגדלה במקום הנקרא מכניס ו כן זו הגדלה במקום הנקרא זטחא — הריהי אלפא (הראשונה במעלה) הקודמת לסלת הבאה משאר כל המקומות. שנייה להן — היא הסולת הבאה מהתבואה שגדלה במקום הנקרא עפוריים שבבקעה.

גמ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא: עוֹמֶר הַבָּא מִן הַיָּשָׁן – כָּשֵׁר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה.

ומסבירים: אכן מעיקר הדין תבואות כל הארצות (האיזורים) היו כשרות להבאת סולת המנחה, אלא שמכאן (מהמקומות הללו המנויים למעלה) היו מביאין, שהם היו המובחרים.

עוֹמֶר, דִּכְתִיב: ״תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ״ – וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה.

שנינו במשנתנו כי העומר ושתי הלחם באים דווקא מהיבול החדש, ומכאן יש להסיק כי אם הביא מנחות אלה מהיבול הישן — הרי אלה פסולות. ומעירים: דעת מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כי [כמו] דעתו של האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: העומר הבא מן היבול הישן, ולא מהתבואה החדשה, כמצוותו הראויה — הריהו כשר. וכן שתי הלחם הבאות מן היבול הישן, ולא מן החדש, כמצוותם הראויה — הריהם כשרות, אלא שחיסר מצוה.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ״ – וְלֹא מִן חוּצָה לָאָרֶץ, ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה.

ומסבירים את מקור הדברים: העומר — שכן אף דכתיב [שנאמר] במנחת העומר ״ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל״, נאמר עוד ״תקריב את מנחת בכוריך״ (ויקרא ב, יד), ובאה הלשון הנוספת ״תקריב את מנחת בכוריך״ להשמיענו כי בדיעבד יכולה זו להיות ישנה, ואפילו מן ה תבואה של השנה שעברה, הנמצאת זה מכבר בעלייה.

הָא אַפִּיקְתֵּיהּ! אֲמַר קְרָא ״תָּבִיאוּ״ – וַאֲפִילּוּ מִן הָעֲלִיָּיה.

וכן שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים — דכתיב [שכן נאמר] בשתי הלחם "...והקרבתם מנחה חדשה לה׳. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים..." (שם כג, טז—יז). והלשון ״ממושבותיכם״ באה למעט: דווקא מתבואת ארץ ישראל — ולא מן תבואת חוצה לארץ. ״ממושבתיכם״ בא לרבות — מכל תבואת הארץ אתה מביא, ואפילו מן התבואה הנמצאת בעלייה.

וְהַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ, שֶׁכָּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם אַחֵר הֲרֵי הוּא כָּזֶה! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא ״תָּבִיא״, מַאי ״תָּבִיאוּ״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ותוהים: כיצד יכול אתה ללמוד ממלה זו לרבות, הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת, דרשת אותו פסוק] למעט את תבואת חוצה לארץ! ומסבירים: אמר קרא [המקרא] ״ממושבותיכם תביאו״, ו מן הכתוב ״תביאו״ אנו למדים — אפילו מן העלייה.

וְהָכְתִיב: ״רֵאשִׁית״! לְמִצְוָה.

וחוזרים ושואלים: והאי מיבעי ליה [והרי אף כתוב זה נצרך לו] ללימוד אחר, שכל מקרה שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, בשאר מנחות (כלחמי תודה) — דינו שהרי הוא כזה! ומשיבים: אם כן שבא הכתוב ללמד רק לענין זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] ״תביא״ בלבד, ולא ״תביאו״, ומאי [מה] תוספת ה_ו׳ ״תביאו״? שמע מינה [למד מכאן] כי תרתי [שני] לימודים נלמדים מכאן, לענין דין החמץ שבלחמי התודה, ולענין דין התבואה הישנה בשתי הלחם.

הָכְתִיב: ״חֲדָשָׁה״! הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי נָתָן וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת מִן הַיָּשָׁן – כְּשֵׁרוֹת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״חֲדָשָׁה״? שֶׁתְּהֵא חֲדָשָׁה לְכָל הַמְּנָחוֹת.

ושואלים על עצם הדין: מדוע העומר ושתי הלחם הבאים מתבואה ישנה כשרים, והכתיב [והרי נאמר] בשני אלה הלשון ״ראשית״ (בעומר: "...וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן״. שם כג, י. ובשתי הלחם: ״קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳...". שם ב, יב), ללמד שאין להביא אלא מן התבואה החדשה! ומשיבים: אין זה אלא למצוה, לעשות לכתחילה, ואולם אם הביאו מן התבואה הישנה, הרי זה כשר. ושואלים עוד: הכתיב [הרי נאמר] בשתי הלחם במפורש ״והקרבתם מנחה חדשה״, ומדוע שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים?

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּחָדָשׁ,

ומתרצים: האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] ל למד הלכה אחרת, כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: ר׳ נתן ור׳ עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן — הריהם כשרות, ומה (וכיצד) אני מקיים (מסביר) את האמור בשתי הלחם ״מנחה חדשה״? — שתהא חדשה לכל המנחות, שיש להביא תחילה את שתי הלחם לפני שיביאו כל מנחה אחרת מן החדש, שאין שאר מנחות באות מן היבול החדש אלא אם כן כבר הוקרבו שתי הלחם, ואולם שתי הלחם עצמם יכולים לבוא אף מן התבואה הישנה.