גמ׳ שָׁוִין? וְהָא אָמְרַתְּ: רִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה וְהַשְּׁאָר לִמְנָחוֹת! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״שָׁוִין״? שָׁוִין לִמְנָחוֹת.

שנינו במשנתנו בסדר החשיבות של תשעת השמנים המנויים בה, כי השמן השני שבמסיק הראשון והשמן הראשון שבמסיק השני שוין בחשיבותם. ומקשים על כך: והא [והרי] אין הם שוים, שכן כבר אמרת לפני כן, במשנה הקודמת, כי רק השמן הראשון שבכל אחת משלושת המסיקים הוא הכשר למנורה, ו אילו השאר אינם כשרים למנורה אלא למנחות בלבד, ונמצא איפוא שהשמן השני מהמסיק הראשון — אינו כשר למנורה, בעוד שהשמן הראשון מהמסיק השני כשר למנורה! אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה: מאי [מה פירוש] ״שוין״? שהם שוין ל ענין מנחות, שאף מן הראשון שבשני יכול להביא למנחות.

״אַף [כָּל] הַמְּנָחוֹת הָיוּ בְּדִּין״ [וכו׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: ״זָךְ״ – אֵין ״זָךְ״ אֶלָּא נָקִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כָּתִית״ – אֵין ״כָּתִית״ אֶלָּא כָּתוּשׁ.

עוד שנינו במשנתנו שאף כל המנחות היו ראויות להילמד בדין (במידת קל וחומר) שאין מביאים להן אלא מן השמן הראשון, אלא שלמדנו מן הכתוב ״שמן זית זך כתית למאור״ (שמות כז, כ) שאין דין זה נוהג אלא בשמן למנורה. ועוד בדרשות על כתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בכתוב: ״שמן זית זך״ — אין משמעות המלה ״זך״ אלא נקי, שעל שמן זה להיות נקי, כגון זה שיצא מן הזיתים מעצמו. ר׳ יהודה אומר: מה שנאמר בכתוב בענין השמן ״כתית״ — אין משמעות המלה ״כתית״ אלא זה שהוא כתוש במכתשת. ואין בכלל זה השמן היוצא מזיתים שנטחנו בריחיים.

יָכוֹל יְהֵא זָךְ כָּתִית פָּסוּל לִמְנָחוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית״. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַמָּאוֹר״? אֶלָּא מִפְּנֵי הַחִיסָּכוֹן.

ומעתה יש לדון: יכול יהא הדין ששמן זך כתית פסול למנחות? לכך תלמוד לומר במנחה הבאה עם קרבן התמיד ״ועשרון סלת בלול בשמן כתית״ (שם כט, מ), שאף השמן הבא בשאר מנחות יכול להיות שמן כתית. וממשיכים לדון, אם כן הוא הדין, שאף השמן של שאר המנחות הריהו שמן כתית, מה תלמוד לומר בשמן המנורה ״למאור״ (״שמן זית זך כתית למאור״), שהרי אין זה דין המיוחד דווקא למנורה? אלא ללמדנו שהשמן הבא למאור בא רק משמן כתית, ואולם השמן הבא למנחות, אף שאפשר להביאו גם כן משמן כתית, הריהו כשר גם משאר השמנים. וטעם הדבר — מפני החיסכון בממון.

מַאי חִיסָּכוֹן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

ושואלים: מאי [מה ענין] ״חיסכון״ יש כאן, בכך שהותרו שאר המנחות להיות מובאות אף משמן שאינו כתית? אמר ר׳ אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, וכיון שמנחות מובאות לרוב, לא הצריכה אותם להביאן משמן מובחר ויקר שכזה.

״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: ״אֵלֶיךָ״ – וְלֹא לִי, לֹא לְאוֹרָהּ אֲנִי צָרִיךְ.

ועוד בענין שמן המנורה. על הנאמר בענין מצות הדלקת המנורה במקדש ״צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״ (ויקרא כד, ב), אמר ר׳ שמואל בר נחמני: לשון המיעוט ״אליך״ בא להורות, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לך ובעבורך נועדה מצוה זו, להראות חיבתך לפני, ולא לי, כי לא לאורה של המנורה אני צריך.

שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא לַאֲכִילָה אֲנִי צָרִיךְ, וְלֹא לְאוֹרָהּ אֲנִי צָרִיךְ.

וכן גם בענין מצוות העמדת שלחן לחם הפנים בצפון ההיכל, ומנורה בדרום ההיכל, בריחוק זה מזה — אמר ר׳ זריקא, אמר ר׳ אלעזר, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לא לאכילה של הלחם המונח על שולחן הפנים אני צריך, ולא לאורה של המנורה אני צריך, ולכך אין השולחן עומד בצד המנורה, וכמנהג בני אדם הנותנים את שולחן אכילתם במקום שיש בו אור.

״וַיַּעַשׂ לַבַּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים״ – תָּנָא: שְׁקוּפִין מִבִּפְנִים וַאֲטֻמִים מִבַּחוּץ, לֹא לְאוֹרָהּ אֲנִי צָרִיךְ.

וכיוצא בדבר בענין הנאמר בבנין בית המקדש של שלמה ״ויעש לבית חלוני שקפים אטמים״ (מלכים א ו, ד) — תנא [שנה החכם] בפירוש הדברים, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: עשו את פתחי הבית שקופין (צרים) מבפנים (כלפי פנים), ואטמים (רחבים) מבחוץ (כלפי חוץ), ושלא כמנהג הרווח בבנין בתים בהם הפתח כלפי חוץ צר והולך ומתרחב כלפי פנים, שכן לא לאורה אני צריך.

״מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדוּת בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ – עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.

ועוד בדרשות חכמים על הכתוב בענין המנורה במקדש. מה שהזכיר הכתוב (בציווי ההדלקה) ״מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה׳ תמיד..." (ויקרא כד, ב) לשון ״עדות״, הרי זה בא להורות כי הדלקה זו עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

וְאִם תֹּאמַר: לְאוֹרָהּ אֲנִי צָרִיךְ – וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.

ואם תאמר: שציוה הקדוש ברוך הוא על ההדלקה כי לאורה של מנורה אני צריך — אין לומר כן, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר סיני עד כניסתם לארץ ישראל לא הלכו אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא בעמוד האש אשר האיר לפניהם את הלילה, ומה צורך לו באור המנורה! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

מַאי עֵדוּתָהּ? אָמַר רָבָא: זֶה נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתְנִין בָּהּ שֶׁמֶן כְּנֶגֶד חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.

ומבררים: מאי [מה] הדבר בו מתבטאת עדותה של המנורה על כך? אמר רבא: זה נר מערבי שבמנורה, ש היו נותנין בה, בנר המערבי, כמות שמן שהיא כנגד (בדומה) לכל שאר חברותיה (הנרות האחרים) ולא יותר, ו עם זאת, בערבו של כל יום נר זה היה הנר הראשון שהודלק, ו ממנה היה הכהן מדליק את המנורה, ו בבוקר כשהיה הכהן מיטיב את הנרות, בה היה הכהן מסיים, שכן אף שהודלקה ראשונה היתה כבה אחרונה. וזהו נס קבוע שהיה במקדש.

מתני׳ מֵאַיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן? קְדוּחִים וְעַטּוּלִין – אַלְפָא לַיַּיִן, שְׁנִיָּה לָהֶן – בֵּית רִימָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפָר סִיגְנָא בַּבִּקְעָה. כָּל אֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִיכָּן הָיוּ מְבִיאִין.

מאין היו מביאין את היין לנסכים? יינם של המקומות הנקראים בשם קדוחים ועטולין הוא אלפא (הראשון והמובחר) ל כל יין אחר, וממנו ראוי להביא לכתחילה לנסכים. שניה להן בטיב היין הם המקומות הנקראים בית רימה ובית לבן בהר וכפר סיגנא הנמצאת בבקעה. ומבהירים: אמנם כל הארצות היו כשרות להביא מהן את היין, אלא מיכן (מהמקומות המנויים למעלה) היו מביאין לכתחילה.

אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין הִלְיַסְטְיוֹן, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר. אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק וְלֹא מְעוּשָּׁן וְלֹא מְבוּשָּׁל, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל. וְאֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרָגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִין.

אין מביאין יין לנסכים לא מבית הזבלים (כרם המדושן בזבל) ולא מבית השלחים (כרם המושקה בידי אדם) ולא ממה (מגפנים) שנזרע ביניהן זרעים שונים. ואין זה אלא לכתחילה, ו אולם אם הביא — יין זה כשר לנסכים. וכן אין מביאין לכתחילה לנסכים יין הליסטיון (העשוי מענבים שהתמתקו ביותר על ידי השמש), ו אולם אם הביא — הריהו כשר. אין מביאין לנסכים מן היין הישן שעברה עליו שנה, אלו דברי רבי, ו אילו חכמים מכשירין להבאה לנסכים מן היין הישן. אין מביאין לנסכים לא מהיין ה מתוק ולא מעושן (שנעשה מענבים שהעלו עשן מתחתיהם על מנת להיטיב את טעמם), ולא מן היין המבושל באש. ו בשלושת יינות אלה, אף בדיעבד, אם הביא — הריהו פסול לנסכים. ואין מביאין מן הדליות (גפנים המודלות על גבי עמודים או עצים), אלא מן הגפנים הרגליות (השטוחות על פני הקרקע), שפירותיהן משובחים יותר. ו מביאים מן הכרמים העבודין (המעובדים, שעודרים תחת הגפנים פעמיים בשנה).

וְלֹא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ בַּחֲצָבִין גְּדוֹלִים אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.

ו את היין הבא לנסכים לא כונסין (מכניסים) אותו בחצבין (כדים) גדולים שכן בכך נפגם טיבו של היין, אלא בחביות קטנות. ו אף בחביות אלה אינו ממלא את החבית עד פיה, אלא משאיר מקום פנוי. וטעם הדבר — כדי שיהא ריחו של היין נודף (מתפשט בחלל החבית, ונאסף אל מתחת למגופת החבית).

אֵינוֹ מֵבִיא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי

ואף ביין הנמצא בחבית קטנה, אינו מביא לנסכים מ היין הנמצא בפיה של החבית — מפני