חוּץ הוּא! וְאִי נָזִיר – לֶחֶם נָזִיר בִּשְׁחִיטַת אַיִל הוּא דְּקָדֵישׁ!

— הלא דבר שנעשה בחוץ הוא ואינו צריך קידוש! ואי [ואם] נמשח כלי הרביעית לצורך מדידת השמן לטהרת הנזיר — הלא לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש [שנקדש] ואינו צריך הקדשה על ידי כלי!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, רְבִיעִית שֶׁמֶן לְכָל חַלָּה וְחַלָּה. קָרֵי עֲלֵיהּ ״מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי״.

אמר ליה [לו] ר׳ חייא לרבי כתשובה לשאלתו: נצרכה מידת רביעית להימשח, ש כן בה היה מודד שמן ל מנחת חביתי כהן גדול הבאים בכל יום, שרביעית שמן ניתנת לכל חלה וחלה שבה. כהוקרה על שיישב לו את שאלתו, קרי עליה [קרא עליו] רבי על ר׳ חייא, את האמור בכתוב ״מארץ מרחק איש עצתי..."(ישעיהו מו, יא), שר׳ חייא שהחכים בדבר זה את רבי (״איש עצתי״) בא לארץ ישראל, מקום מגורי רבי, מארץ בבל המרוחקת (״מארץ מרחק״).

״חֲצִי לוֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ״. יָתֵיב רַבִּי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: חֲצִי לוֹג לְמָה נִמְשַׁח? אִי סוֹטָה – וְכִי חוּלִּין הוּא, דִּצְרִיכִי לְקִדּוּשֵׁי? ״מַיִם קְדוֹשִׁים״ כְּתִיב! אִי תּוֹדָה – לַחְמֵי תּוֹדָה בִּשְׁחִיטַת תּוֹדָה הוּא דְּקָדְשִׁי!

שנינו במשנתנו כי אחד מכלי המידה ללח שבמקדש היה מידת חצי הלוג, ומה היה משמש — למדידת המים הניתנים במי הסוטה ולשמן הניתן ללחמי התודה. ואף בענין זה נמסר כי יתיב [ישב] רבי תוך לימודו וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: כלי מידה זה של חצי לוג למה, לשם מה נמשח והתקדש לכלי שרת? ופרט רבי את תמיהתו זו: שכן אי [אם] לצורך מדידתם וקידושם של מי סוטה — וכי המים הניתנים להשקייתה של הסוטה מי חולין הוא, דצריכי לקדושי [שצריכים לקדש אותם]?! והלא ״מים קדושים״ כתיב [נאמר] בהם (״ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש...". במדבר ה, יז), שנלקחו המים מן הכיור שבמקדש, ובו נתקדשו כבר! ואי [אם] תאמר שנצרכה לצורך מדידתו וקידושו של השמן הניתן ללחמי תודה — והרי לחמי התודה, בשחיטת קרבן התודה הוא דקדשי [שמתקדשים], ואין צורך לקדש את השמן!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: שֶׁבּוֹ הָיָה מְחַלֵּק חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְכָל נֵר וְנֵר. אָמַר לוֹ: נֵר יִשְׂרָאֵל, כָּךְ הָיָה.

אמר ליה [לו] ר׳ שמעון ברבי (בן רבי) לאביו: נצרך לקדש כלי מחצית הלוג, משום שבו בכלי זה היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר במנורת המקדש, שכך היתה מידת השמן בכל נר. אמר לו רבי לבנו ר׳ שמעון: בלשון הוקרה: נר ישראל, באמת כך היה עושה במידת מחצית הלוג.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַבִּי: נֵר שֶׁכָּבְתָה, נִידַּשֵּׁן הַשֶּׁמֶן נִידַּשְּׁנָה הַפְּתִילָה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְטִיבָהּ, וְנוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן וּמַדְלִיקָהּ.

ומתוך שנזכרו דברי רבי בענין השמן בנרות המנורה, מביאים עוד בענין זה מה שאמר ר׳ יוחנן, אמר רבי: נר מנרות המנורה שכבתה לפני שהאיר היום, הדין הוא שנידשן (נעשה כדשן) השמן שבנר, כשם שנידשנה (נעשית כדשן) הפתילה שבנר. ואין להם תקנה. כיצד הכהן עושה (נוהג)? מטיבה (משליך אל מחוץ לנר את השמן והפתילה שבתוך הנר), ונותן בה שמן ופתילה חדשים ומדליקה.

יָתֵיב רַבִּי זְרִיקָא וְקָא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן – כְּמִדָּה רִאשׁוֹנָה, אוֹ כְּמוֹ שֶׁחָסְרָה?

ונמסר כי יתיב [ישב] ר׳ זריקא תוך לימודו בהלכה זו, וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו] שאלה זו: כשהוא שב ונותן בה בנר שכבתה שמן מחדש, האם הוא נותן בה שמן כמדה שנתן בנר זה ב ראשונה (בתחילה), חצי הלוג, או שמא הוא נותן בנר שמן בשיעור כמו שחסרה עתה הנר בהשלכת השמן שנותר לאחר שכבה הנר?

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: פְּשִׁיטָא דִּכְמִדָּה רִאשׁוֹנָה, דְּאִי כְּמָה שֶׁחָסְרָה – מְנָא יָדְעִינַן מַאי חִיסֵּר? וְכִי תֵּימָא דִּמְשַׁעֵר לֵיהּ – אִם כֵּן שֶׁבַע מִדּוֹת, נָפֵישׁ לְהוּ מִדּוֹת טוּבָא.

אמר ר׳ ירמיה: פשיטא [פשוט] הוא שכמדה ראשונה של שמן הוא נותן. ונימוקו: דאי [שאם] תאמר שהוא נותן שמן בשיעור כמה שחסרה, מנא ידעינן מאי [מנין יודעים אנו מה, כמה] שמן הוא חיסר? וכי תימא [ואם תאמר] שיהא הכהן משער ליה [אותו] על ידי מדידתו בכלי מידה שהיה במקדש — אין לומר כך, משום שאם כן, רק שבע כלי מדות (מדידות) היו במקדש? נפיש להו [מרובות הן] כלי מדות טובא [הרבה], לצורך מדידתם של כמויות שמן קטנות וקטנות ביותר, שנותרו בנרות שכבו בלילה.

קָרֵי עֲלֵיהּ ״וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק״.

קיבל ר׳ זריקא את פתרונו של ר׳ ירמיה, וקרי עליה [קרא, המליץ, עליו] בלשון שבח וכבוד: ״והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך״ (תהלים מה, ד).

אִיתְמַר נַמִי: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי: נֵר שֶׁכָּבְתָה, נִידַּשֵּׁן הַשֶּׁמֶן נִידַּשְּׁנָה הַפְּתִילָה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְטִיבָהּ, וְנוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדָּה רִאשׁוֹנָה וּמַדְלִיקָהּ.

ומביאים בענין זה, איתמר נמי [נאמר גם כן] שכך אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר׳ אבא, אמר ר׳ חנינא, אמר רבי: נר שכבתה, נידשן השמן נידשנה הפתילה. כיצד עושה? מטיבה, ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה. וכפתרונו של ר׳ ירמיה.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: נֵר שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל פְּרָקִים הֲוָה.

מתוך שהובאו דברים בענין הטבת נרות המנורה, מביאים עוד בענין זה ממה שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה, אמר רב ששת: כל נר ונר שב מנורת המקדש — של פרקים (בעל מפרקים, המאפשרים כיפוף והטיה) הוה [היה], שאפשר היה לכופף את הנר ולהטותו, וכגון לצורך הטבתו (הוצאת השמן והפתילות הישנים שבתוכו), ולאחר מכן לשוב ולזוקפו. ומסבירים את דעת רב ששת: נאמר בפרשת עשיית המנורה ״ועשית זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו... כולה מקשה אחת זהב טהור. ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה״ (שמות כה, לא—לט).

קָסָבַר: כִּי כְּתִיב ״כִּכָּר״ וּ״מִקְשָׁה״ – אַמְּנוֹרָה וְנֵרוֹתֶיהָ כְּתִיב. כֵּיוָן דְּמִיבָּעֲיָא הֲטָבָה – אִי לָאו דִּפְרָקִים הָוֵי, לָא הֲוָה מְטַיְיבָא לֵיהּ.

וקסבר [סבור הוא רב ששת]: כי כתיב [כאשר נאמר] הן מה שנאמר במעשה המנורה ״ככר זהב יעשה אותה״, ו הן מה שנאמר בעשייתה ״מקשה״ (שתהא המנורה יחידה אחת, בלתי נפרדת לחלקיה) — גם על המנורה עצמה ו גם על נרותיה כתיב [נאמר] הדבר. ומעתה, כיון דמיבעיא [שצריכה] המנורה הטבה של נרותיה — חייבים לומר כי הקנים ניתנו לכיפוף ולהטיה. שכן אי לאו [אם לא] של פרקים הוי [היו] הנרות — לא הוה [לא היה] יכול הכהן מטייבא ליה [להיטיב אותם].

מֵיתִיבֵי: כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְסַלְּקָן וּמַנִּיחָן בָּאוֹהֶל, וּמְקַנְּחָן בִּסְפוֹג, וְנוֹתֵן בָּהֶן שֶׁמֶן וּמַדְלִיקָן!

מיתיבי [מקשים] על רב ששת ממה ששנינו בברייתא : כיצד היה הכהן עושה בהטבת הנרות? — היה מסלקן (מסירם) מעל המנורה ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ובכך מסיר מהם כל שאריות שמן ופתילות משל אתמול, ו לאחר מכן הריהו נותן בהן שמן, ומדליקן. ולדברי ברייתא זו אין צורך שתהא של פרקים, שהרי נאמר במפורש שהנרות היו מוסרים מהמנורה!

הוּא דַּאֲמַר כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, חֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הָיוּ מְזִיזִין אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ.

ומשיבים: מחלוקת תנאים יש בדבר, והוא (רב ששת) אמר את דבריו כי האי תנא [כמו שיטתו של תנא זה] בברייתא. דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת] בדרך הטבת נרות המנורה: חכמים אומרים כי לא היו מזיזין אותה (את קני המנורה) ממקומה לצורך ההטבה. והרי שלדעת חכמים הנרות היו חלק בלתי נפרד מהמנורה, כיחידה אחת, ולא היו מוסרים ממנה. ומקשים על כך: אף שיטת ברייתא זו אינה כדברי רב ששת.

מִכְּלָל דְּאִיבַּעֲיָא לֵיהּ לְאוֹזוֹזָהּ – מָצֵי מֵזִיז לָהּ? אֶלָּא אֵימָא: לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

שהרי ממה ששנינו בה שלא היו מזיזים את הנרות ממקומם ניתן לדייק: מכלל דאיבעיא ליה לאוזוזה [מכאן, שאם רצה לו להזיז אותם] אף שהלכה היא, לדעתם, שאין להזיז אותם — מצי מזיז לה [יכול היה להזיז אותה], ושלא כרב ששת, האומר שלא ניתן היה להסיר את נרות המנורה מהמנורה! ומתרצים: אין לשון ברייתא זו מתוקן, ואל תשנה בה ״לא היו מזיזים אותה״, אלא אימא [אמור] בה כך: לא היתה זזה ממקומה. ו מבררים עוד את דברי הברייתא שהובאה עתה:

וּמַאן ״חֲכָמִים״? רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב הָיָה לָהּ עַל גַּבָּהּ, כְּשֶׁהוּא מְטִיבָהּ – דּוֹחֲקוֹ כְּלַפֵּי פִּיהָ, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן – דּוֹחֲקוֹ כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ.

מאן [מיהו] התנא המכונה בשם חכמים שבברייתא זו? ומשיבים: ר׳ אלעזר בנו של ר׳ צדוק הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא נוספת], ר׳ אלעזר בר׳ צדוק אומר: כמין טס (מגש, משטח) של זהב היה לה לכל נר ונר מנרות המנורה, שהיה נתון על גבה (מעליה) ומשמש כעין כיסוי לו. ושימושו — שכשהוא הכהן מטיבה את הנר — הריהו דוחקו (דוחף את הטס) כלפי פיה (פה הנר, מקום הפתילה והלהבה). וכתוצאה מכך, היה נחשף תוכו של הנר. והיה מטה את הנר, ומוציא החוצה את כל שאריות השמן והפתילה שנותרו משל אתמול. וכשהוא נותן בה שמן ופתילה חדשים, לשם ההדלקה החדשה — הריהו דוחקו את הטס כלפי חוץ ומחזירו כלפי ראשה של הנר, ושב וזוקף את הנר, ודרך הנקב שהיה באמצעו של הטס, היה נותן את השמן בנר.

וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: מְנוֹרָה וְנֵרוֹתֶיהָ בָּאוֹת מִן הַכִּכָּר, וְאֵין מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ מִן הַכִּכָּר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מְנוֹרָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַכִּכָּר, וְלֹא נֵרוֹתֶיהָ וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ בָּאוֹת מִן הַכִּכָּר.

ו מעירים: מחלוקת תנאים זו, אם הנרות היו במנורה כיחידה אחת בלתי נפרדת (״מקשה״), או שהיו ניתנים להסרה — שנוי בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת אחרת של תנאים אלה, אחרים]. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הן המנורה ו הן נרותיה היו באות (נעשות) מן הככר זהב טהור, וכשם שהיו גם המנורה וגם נרותיה באים מאותו ככר זהב, היו גם מקשה אחת. ואין מלקחיה ומחתותיה (הכלים בהם היתה נעשית הטבת הנרות) של המנורה נעשות מן הככר זהב. ר׳ נחמיה אומר כי רק ה מנורה עצמה היתה באה (נעשית) מן הככר זהב, ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות (היו נעשים) מן הככר זהב. וכשם שלדעת ר׳ נחמיה לא היו הנרות באים מן הככר. אף לא היו בכלל מקשה (ומוסרים היו מן המנורה).

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּהַאי קְרָא, דְּתַנְיָא: ״כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״ – לָמַדְנוּ לַמְּנוֹרָה שֶׁבָּאָה מִן הַכִּכָּר. מִנַּיִן לְרַבּוֹת נֵרוֹתֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָהּ״, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, מהו הענין, שבו הם, התנאים הללו, חלוקים בו]? — בהאי קרא [בפסוק זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת] ממה שנאמר במעשה המנורה ״ככר זהב טהור יעשה אתה״ (שמות כה, לט) למדנו למנורה עצמה ש היא באה (נעשית) מן הככר זהב. ומנין לנו שיש לרבות גם את נרותיה, שאף הם נעשים מככר הזהב? — תלמוד לומר במעשה המנורה ״ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה״ — שאף הנרות נעשים מככר הזהב. ואולם אחר שלמדנו שגם הנרות באים מככר הזהב, יכול יהא הדין שאני מרבה לענין זה אף את מלקחיה ומחתותיה של המנורה, שאף הם נעשים מככר הזהב? לכך תלמוד לומר ״ככר זהב יעשה אתה״ — בלשון מיעוט, לומר שדווקא היא נעשית מככר הזהב, ולא מלקחיה ומחתותיה. אלו דברי ר׳ נחמיה.

קַשְׁיָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה אַדְּרַבִּי נְחֶמְיָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה.

ולפני שממשיכים בציטוט דברי הברייתא, תוהים: קשיא [קשה] מדברי ר׳ נחמיה אלה, הסבור שנרות המנורה נעשות מככר הזהב, על דברי ר׳ נחמיה בברייתא שהובאה למעלה, שאין הנרות נעשים מככר הזהב! ומשיבים: שתי ברייתות אלה הריהן של תרי תנאי [שני תנאים] שונים, ו חלוקים הם אליבא [לשיטת] ר׳ נחמיה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מְנוֹרָה בָּאָה מִן הַכִּכָּר, וְאֵין מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ וְנֵרוֹתֶיהָ בָּאָה מִן הַכִּכָּר, וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה״? שֶׁהָיוּ כֵּלִים שֶׁל זָהָב.

וממשיכים בדברי הברייתא: ר׳ יהושע בן קרחה אומר כי רק המנורה עצמה היתה באה מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה ו כן אין נרותיה באה מן הככר. ואלא מה אני מקיים (מה אני דורש מהכתוב) ״ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה״? — ללמד שהיו אף כלים אלה עשויים משל זהב, ואולם לא נעשו מככר הזהב של המנורה.

זָהָב, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בּוֹ ״וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ. וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר״! לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְפִי נֵרוֹת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּפִי נֵרוֹת אַשְׁחוּרִי מִשְׁחַר, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

ותוהים: לשם כך אין צורך בלימוד זה, הרי זהב בהדיא כתיב [במפורש כתוב] בו, שכן נאמר ״ועשית את נרתיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה. ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור״ (שם לז—לח)! ומשיבים: לא נצרכא [לא נצרכה] דרשה זו הנלמדת מ״את כל הכלים האלה״ אלא ל למד בדינם של פי הנרות, שגם הם יהיו של זהב. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופי נרות במקום ששמים את הפתילה הריהו אשחורי משחר [משחיר] מלהבת האש הבוערת, ומתקלקל, והרי כלל הוא בידינו כי התורה חסה על ממונן של ישראל,