מִנְחָה מַאי עֲבִידְתָהּ? אֲמַר רַב פַּפָּא: מִנְחַת נְסָכִים;

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה] כאן? הרי כאן מדובר בזבחים! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים הבאה עם הזבח,

סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּבַהֲדֵי זֶבַח אָתְיָא – כִּי גּוּפֵיהּ דְּזֶבַח דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובהדי זבח אתיא — כי גופיה דזבח דמיא [כיון שביחד עם הזבח היא באה — כמו גופו של הזבח היא נחשבת], ואם נשארה מנחת נסכים הרי זה כאילו נשאר משהו מן הזבח, ויזרוק את הדם למרות שלא נשאר מן הבשר והחלב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו כן. על כל פנים, מברייתא זו בענין זבח מוכיח ר׳ יוחנן, שגם לדעת ר׳ יהושע, אם נותרו חלק מן השיריים מקטיר עליהם את הקומץ.

וּמַאן דְּפָסַל? שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״, ״הַמִּנְחָה״ – עַד דְּאִיתָא לְכוּלָּהּ מִנְחָה לֹא יַקְטִיר.

ושואלים: ומאן דפסל [ומי שפוסל] במקרה שחסרו חלק מן השיריים, כלומר, ריש לקיש, מה הוא סבור? ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] הדין במנחה, דאמר קרא [שאומר הכתוב]: ״והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה״ (ויקרא ב, ט), ומה שנאמר ״מן המנחה״, שהוא מיותר לכאורה, שהרי במנחה הכתוב עוסק, הרי זה בא לומר: עד דאיתא לכולה [שישנה כל] ה

וְאִידָךְ? ״מִן הַמִּנְחָה״ – מִנְחָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר שְׁלֵימָה בִּשְׁעַת קְמִיצָה יַקְטִיר, אַף עַל גַּב דְּהָשְׁתָּא אֵינָהּ שְׁלֵימָה.

מנחה לא יקטיר. ואידך [והאחר, ר׳ יוחנן] כיצד הוא דורש? ״מן המנחה״ כוונתו מנחה שהיתה כבר, כלומר, זו שהיתה שלימה בשעת קמיצה יקטיר, אף על גב דהשתא [אף על פי שעכשיו] אינה שלימה.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עַד שֶׁלֹּא פֵּרְקָהּ נִפְרַס הַלֶּחֶם – פָּסוּל, וְאֵין מַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין, וְאִם מִשֶּׁפֵּרְקָהּ נִפְרַס לַחְמָהּ – הַלֶּחֶם פָּסוּל וּמַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבָּזִיכִין; וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא פֵּרְקָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפָרֵק וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּירְקָהּ!

איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: אם עד שלא פרקה את המערכת של לחם הפנים נפרס הלחם — פסול, ואין מקטיר עליו את הבזיכין, ואם משפרקה נפרס לחמה — הלחם אמנם פסול, אבל מקטיר עליו את הבזיכין. ואמר ר׳ אלעזר: לא מש פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק ואף על פי שלא פירקה. הרי שמקטירים את הקומץ (הבזיכים) למרות שהלחם נפרס ופסול!

אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אָמִינָא לָךְ מִשְׁנָה שְׁלֵימָה, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר?

אמר ליה [לו] ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אליעזר היא, המתיר להקטיר את הקומץ למרות שאבדו השיריים, אבל אני הולך כדעת ר׳ יהושע הפוסל. אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: אנא אמינא [אני אומר] לך משנה שלימה, כלומר, ברייתא השנויה בסתם, שיש להניח שהיא כדעת הכל, ואמרת לי את [ואתה אומר לי] שזו שיטת יחיד של ר׳ אליעזר?

אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַאי אִירְיָא נִפְרַס? אֲפִילּוּ שָׂרוּף וְאָבוּד נַמִי מַכְשַׁר! אִישְׁתִּיק.

ועוד, אי [אם] שיטת ר׳ אליעזר היא, מאי איריא [מדוע דווקא] נוקט דין נפרס הלחם? אפילו שרוף ואבוד נמי מכשר [גם כן היה מכשיר]! אישתיק [שתק] ריש לקיש, שלא היה לו מה להשיב.

וְאַמַּאי שָׁתַק? לֵימָא לֵיהּ: צִבּוּר שָׁאנֵי, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרֵי טוּמְאָה לְגַבַּיְיהוּ, אִישְׁתְּרֵי נַמִי חֲסֵרוֹת! אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַחִסָּרוֹן כְּבַעַל מוּם דָּמֵי, וְאֵין בַּעַל מוּם בְּצִבּוּר.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] שתק? לימא ליה [שיאמר לו] לר׳ יוחנן: אין להוכיח מלחם הפנים שהוא קרבן ציבור, לסתם מנחה, שכן צבור שאני [שונה], הואיל ואישתרי [והותרה] טומאה לגבייהו [לגביהם], שקרבנות הציבור קרבים אפילו בטומאה — אישתרי נמי [הותרו גם כן] מנחות חסרות! אמר רב אדא בר אהבה: מה שלא השיב לו כך, זאת אומרת, שהחסרון במנחות כבעל מום דמי [נחשב], ו הרי אין בעל מום כשר להקרבה אפילו בצבור.

יָתֵיב רַב פַּפָּא וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פַּפָּא: מִי לָא עָסְקִינַן דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ בְּמִנְחַת הָעוֹמֶר דְּצִיבּוּר הִיא? וּפְלִיגִי.

מסופר, יתיב [יושב] היה רב פפא וקאמר להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו], שריש לקיש שתק, ולא השיב לר׳ יוחנן שקרבן ציבור שונה, ומכאן דייק רב אדא בר אהבה שהחסרון כבעל מום. אמר ליה [לו] רב יוסף בר [בן] שמעיה לרב פפא: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש אפילו במנחת העומר ששל צבור היא? ו בכל זאת פליגי [חלוקים בה], ולפיכך לא היה כל מקום שיעלה ריש לקיש טענה זו, ואין ללמוד מכאן דבר. ושבים לעיקר המחלוקת בין ר׳ יוחנן וריש לקיש.

אָמַר רַב מַלְכִּיוּ, תָּנָא חֲדָא: ״מִסָּלְתָּהּ״ – שֶׁאִם חָסְרָה כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלָה, ״מִשַּׁמְנָהּ״ – שֶׁאִם חָסְרָה כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל;

אמר רב מלכיו, תנא חדא [שנויה ברייתא אחת]: נאמר ״וקמץ... מסלתה״ (ויקרא ב, ב) — ללמד שאם חסרה כל שהוא מן הסולת שהיתה בה פסולה, ואינו יכול לקמוץ, וכן ״משמנה״ (שם) — שאם חסרה כל שהוא מן השמן שהיה בה — פסול.

וְתַנְיָא אִידָךְ: ״וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה״ – פְּרָט לְמִנְחָה שֶׁחָסְרָה הִיא וְשֶׁחָסַר קוּמְצָהּ וְשֶׁלֹּא הִקְטִיר מִלְּבוֹנָתָהּ כְּלוּם;

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: נאמר ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ (שם ג) — מן המנחה שהיתה בתחילה, פרט למנחה שחסרה היא, ושחסר קומצה, ושלא הקטיר מלבונתה כלום, שהיא פסולה ואינה נאכלת לכהנים.

תְּרֵי קְרָאֵי בַּחֲסֵרוֹת לָמָּה לִי? לָאו חַד לְמִנְחָה שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קְמִיצָה, וְחַד לְשִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה?

ויש לשאול: תרי קראי [שני מקראות] בחסרות למה לי? לאו [האם לא] חד [אחד מהם] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, לומר שנפסלה ואינו יכול לחזור ולמלאה, וחד [ואחד] ל גבי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שאינו יכול להקטיר קומץ עליהם?

וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּתַרְוַיְיהוּ!

ו אם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על ר׳ יוחנן בתרוייהו [בשניהם], בשתי ההלכות שנחלק עם ריש לקיש, גם לענין מנחה שחסרה קודם קמיצה, שלדעתו יכול להביא סולת מביתו ולמלאה, וגם לענין שיריים שחסרו לאחר קמיצה, שלדעתו מקטיר עליהם את הקומץ!

לָא, חַד לְמִנְחָה שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם קְמִיצָה, דְּאִי מֵבִיא מִבֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה – אִין, וְאִי לָא – לָא; וְחַד לְשִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה, דְּאַף עַל גַּב דְּמַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן, אוֹתָן שִׁירַיִם אֲסוּרִים לַאֲכִילָה.

ודוחים: לא, צריכים לומר כך: חד [פסוק אחד] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, אבל לא לפוסלה לגמרי, אלא לומר דאי [שאם] מביא מביתו וימלאנה עד שתהיה שלימה — אין [כן] כשרה, ואי [ואם] לא מביא — לא, והרי היא פסולה. וחד [ופסוק אחד] הוא לשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אבל לא לפסול את הקומץ, אלא לומר דאף על גב [שאף על פי] שמקטיר קומץ עליהן — אותן שירים אסורים לאכילה.

דְּאִיבַּעֲיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה מַקְטִיר קוֹמֶץ עֲלֵיהֶן, אוֹתָן שִׁירַיִם מָה הֵן בַּאֲכִילָה?

דאיבעיא להו [שנשאלה להם ללומדים]: לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותן שירים מה הן באכילה?

אֲמַר זְעֵירִי, אָמַר קְרָא: ״וְהַנּוֹתֶרֶת״ – וְלֹא הַנּוֹתֶרֶת מִן הַנּוֹתֶרֶת; וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר: ״מֵהַמִּנְחָה״ – מִנְחָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר.

אמר זעירי, אמר קרא [הכתוב]: ״והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו״ (ויקרא ב, ג), כלומר, השיריים שנותרו לאחר הקמיצה ייאכלו לאהרן ולבניו — ולא הנותרת מן הנותרת, שאם חסרו השיריים עצמם, אין הכהנים אוכלים ממה שנותר מהם. ור׳ ינאי אמר באופן שונה: מה שנאמר ״מהמנחה לאהרן ולבניו״, כוונתו: מן המנחה שהיתה כבר בשעת קמיצה.

״קָמַץ בִּשְׂמֹאל״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה״, כַּף זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלּוֹג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית״ – כָּאן שְׂמָאלִית, הָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כַּף אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין.

שנינו במשנה: קמץ בשמאל — פסול. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר׳ זירא, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: ״ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה״ (ויקרא ט, יז), כף זה איני יודע מהו, ימנית או שמאלית, כשהוא אומר בענין כפרת המצורע: ״ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית״ (שם יד, טו), הרי זה בא ללמד: דווקא כאן הכף היא שמאלית, הא [הרי] כל מקום שנאמר סתם כף אינו אלא ימין. ושואלים: וכיצד אתה למד מכתוב זה?

וְהָא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ! שְׂמָאלִית אַחֲרִינָא כְּתִיב.

והא מיבעי ליה לגופיה [והרי צריך אותו לגופו, לעצמו] לומר שיוצק על הכף השמאלית ולא על הימנית! ומשיבים: ״שמאלית״ אחרינא כתיב [אחרת כתוב] באותו ענין (שם טז), ומשם אנו למדים.

וְאֵימָא: אֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת! שְׂמָאלִית אַחֲרִינָא כְּתִיב, כָּאן שְׂמָאלִית וְאֵין אַחֵר שְׂמָאלִית.

ומקשים, ואימא [ואמור] ודרוש כך: אין מיעוט אחר מיעוט בא אלא לרבות, לומר שיכול ליצוק גם על כף הכהן הימנית! ומשיבים: עוד ״שמאלית״ אחרינא כתיב [אחרת כתוב] בפרשת המצורע העני (שם כו), לומר שאין דורשים כאן מיעוט אחר מיעוט, אלא שיש ללמוד: כאן שמאלית ואין אחר שמאלית.

וְאֵימָא: אַדְּרַבָּה, מַה כָּאן שְׂמָאלִית – אַף בְּעָלְמָא נַמִי שְׂמָאלִית! אַרְבָּעָה שְׂמָאלִית כְּתִיבִי, תְּרֵי בְּעָנִי וּתְרֵי בְּעָשִׁיר.

ומקשים, ואימא [ואמור]: אדרבה [להיפך], מה כאן שמאלית — אף בעלמא נמי [בכלל גם כן] שמאלית ולא ימנית! ומשיבים: ארבעה ״שמאלית״ כתיבי [כתובים], תרי [שנים] מהם כתובים ב מצורע עני (שם כו ושם כז) ותרי [ושנים] כתובים בעשיר (שם טו ושם טז), ויש לדרוש שלושה מהן לכפי שהסברנו, והפעם הרביעית מלמדת שאין לומר להיפך: מה כאן כף שמאלית — אף בכל מקום שמאלית.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: ״עַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית״ דִּכְתִיב בְּשֶׁמֶן דִּמְצוֹרָע עָשִׁיר לָמָּה לִי?

אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא: אם כך, שאתה מניח כי יש לדרוש כל ייתור מעין זה בפרשיות המצורע, אם כן ״על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית״ דכתיב [שנאמר] ב נתינת השמן על בהונות מצורע עשיר (שם יז), למה לי?