מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

ולחילופין, אם בשעת ההסכם היה שער הסולת שלוש סאים בסלע אחד, ובמהלך השנה הוזלו החיטים משלש סאים בסלע ועמדו על שער של מארבע סאים בסלע — הריהו מספק כמות סלתות למקדש כשער מארבע סאים בסלע. ונמצא שבמקרה זה, הריהו מספק עתה למקדש כמות של סאים הגדולה ממה שהיה מספק בשעת ההסכם. וטעם הדבר שבשני המקרים הללו ספק הסלתות למקדש הוא המפסיד — ש בכל עסק שבין ההדיוט להקדש — יד הקדש על העליונה (גוברת). ולדעת ר׳ יוחנן אותן סאים נוספות הניתנות למקדש (במקרה שבו הוזלו החיטים) הן הנקראות במשנה בשקלים ״מותר נסכים״, והם שמובאים לקיץ המזבח.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ובעקבות שני ההסברים הללו מהו ״מותר נסכים״, מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ חייא בר יוסף האומר ש״מותר נכסים״ הוא בירוצי המידות, ותניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן האומר ש״מותר נכסים״ הוא תוספת הסאים המסופקות למקדש כשהוזל מחיר החיטים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: בֵּירוּצֵי מִידּוֹת הַלָּלוּ מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? אִם יֵשׁ זֶבַח אַחֵר – יַקְרִיבוּ עִמּוֹ, וְאִם לָנוּ – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה. וְאִם לָאו – מְקַיְּצִין בָּהֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְקַיִץ זֶה מַהוּ? עוֹלוֹת, הַבָּשָׂר – לַשֵּׁם, וְעוֹרוֹת – לַכֹּהֲנִים.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ חייא בר יוסף: בירוצי מידות הללו מה היו עושין בהן? אם יש זבח (קרבן) אחר הקרב באותו יום — יקריבו עמו את הנסכים הללו. ואם לא היה זבח אחר שיבואו בו כנסכיו, ולנו (עבר על הבירוצים הללו לילה, בלא שקרבו) — יפסלו בכך בלינה. ואם לאו [לא] הובאו הבירוצים כנסכי זבח אחר, ולא נפסלו בלינה — מקיצין בהן את המזבח, ו מסבירים: קיץ המזבח ה זה מהו עניינו? יפדו אותם, ויקנו בדמיהן בהמות לעולות, ויתקיים בהם דין העולה: הבשר קרב כולו לשם על המזבח, ו העורות ניתנים לכהנים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן: המקבל עליו לספק למקדש במשך השנה סלתות, ובאותה שעה היה שער החיטים מארבע סאים בסלע, והתייקרו החיטים ועמדו על שער משלש סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול שהוא מארבע סאים בסלע. וכן אם כאשר קיבל עליו לספק את הסלתות למקדש היה שער החיטים משלש סאים בסלע, ולאחר מכן הוזלו החיטים, ועמדו בשער שהוא מארבע סאים בסלע — הריהו מספק למקדש כשער הזול, שהוא מארבע סאים בסלע. וטעם הדבר הוא משום שיד הקדש על העליונה, וזהו ששנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח.

מתני׳ כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים.

כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן ה קרבנות הבאים: בכור הבהמה, ו קרבן המעשר הבא מן הבהמה, ו קרבן הפסח, והחטאת, והאשם שאינם טעונים הבאת נסכים עם הקרבתם. ואין זה כלל מוחלט ביחס לחטאות ואשמות, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו יוצאים מן הכלל, ששני קרבנות אלה, אף שהם חטאת ואשם טעונין נסכים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן:

שנינו במשנתנו כי כל הקרבנות, הן של ציבור והן של יחיד, חייבים בהבאת נסכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר בכתובי פרשת הנסכים. שכן בתחילה נאמר "...כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם. ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן״ (במדבר טו, ב— ג). ובדינם של הקרבנות הללו נאמר בהמשך הכתובים ״והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד״ (שם ד—ה).

״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳״ – יָכוֹל כָּל הָעוֹלֶה לָאִישִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, אֲפִילּוּ מִנְחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. שְׁלָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״. תּוֹדָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״.

ומעתה יש לדון בכתובים הללו: מן האמור ״ועשיתם אשה לה׳ ״כשלעצמו — יכול היית ללמוד כי כל העולה לאישים (על אש המזבח לקרבן) יהא טעון הבאת נסכים עימו, שאפילו מנחה תהא חייבת בנסכים. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה ״עלה״, שאין דין הנסכים אמור אלא בעולה, ולא במנחה. ומעתה שלמים מנין לנו שאף הם טעונים נסכים? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה ״זבח״, שאף השלמים בכלל חיוב נסכים. קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? תלמוד לומר עוד בכתוב זה ״או זבח״, שהוא לשון ריבוי.

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח וְחַטָּאת וְאָשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִּנְדָבָה״, בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה – אֵין טָעוּן נְסָכִים.

ומעתה, לאחר שריבינו אף את התודה לענין חיוב הנסכים, יש לשאול: יכול שאני מרבה מכתוב זה לחיוב נסכים אף את בכור הבהמה, ו את מעשר בהמה, ו את קרבן הפסח, ו את קרבנות החטאת ו האשם? תלמוד לומר עוד בכתוב זה ״לפלא נדר או בנדבה״ — לומר: רק קרבן הבא בנדר ונדבה (כקרבנות העולה, השלמים והתודה, שלמדנו בהם שהם חייבים בנסכים) הוא הטעון נסכים. ואילו זה שאינו בא בנדר ונדבה — אין הוא טעון נסכים, ולכך הקרבנות הללו, הבאים רק כחובה, אינם טעונים נסכים.

מַשְׁמַע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִינְהוּ? עוֹלוֹת רְאִיָּיה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״, כָּל הַבָּא בְּמוֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים.

וממשיכים ודנים: אם כן, אחר שמשמע (שנשמע, שלמדנו) שיש להוציא (למעט) את אלו (בכור, מעשר, פסח, חטאת ואשם) מכלל הטעונים נסכים, משום שהם באים בחובה, אבוא ואוציא גם את קרבנות חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי נינהו [ומה הם]? עולות ראייה ושלמי חגיגה? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה ״או במועדיכם״ — להורות: כל הבא במועדיכם (אף שהוא של חובה, כעולות ראיה ושלמי חגיגה) הריהו טעון נסכים.

מַשְׁמַע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר״,

אם כן, משמע (לאחר ששמעתי) כי יש להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את אלו הבאים במועדים, אביא אף את שעירי חטאת של מוספי הרגלים שיהיו טעונים נסכים, הואיל ו הם באין חובה ברגל? תלמוד לומר בהמשך אותם כתובים ״וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳ " (במדבר טו, ט—י). ויש לשאול: והלא בן

בֶּן בָּקָר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מַה בֶּן בָּקָר מְיוּחָד – בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף כֹּל – בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה.

בקר כבר בכלל היה, שהריהו נמנה בתחילת הפרשה (״מן הבקר״) ולמה יצא? להזכירו שוב? על מנת להקיש אליו את הקרבנות האחרים החייבים אף הם בנסכים, שיהיו קרבנות אלה בדומה לבן בקר: מה בן בקר הריהו מיוחד שהוא בא בקרבן בנדר ונדבה, אף כל קרבן הבא בנדר ונדבה הוא החייב בנסכים. ודורשים עוד בפסוקי פרשת הנסכים.

״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמַע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

זה שנאמר בה ״לעשות ריח ניחח לה׳ מן הבקר או מן הצאן״ מה תלמוד לומר? ומסבירים: לפי שנאמר בפסוק זה לפני כן ״עלה״, ומלשון זו אפשר כי שומע (מבין) אני שהכוונה לכל סוגי העולות, ואפילו עולת העוף במשמע הדברים, ונתחייבה בנסכים. לכך תלמוד לומר ״לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן״, ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבן הבהמה ולא בקרבן העוף. אלו דברי ר׳ יאשיה.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״זֶבַח״, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, יָכוֹל הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, רָצָה אֶחָד – מֵבִיא, רָצָה שְׁנַיִם – מֵבִיא.

ואילו ר׳ יונתן אומר: כדי ללמדנו שעולת העוף אינה טעונה נסכים, אינו צריך לכך פסוק זה, שהרי הוא הכתוב אומר ״זבח״, ועוף אינו נקרא ״זבח״. אם כן מה תלמוד לומר ״לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן״? לפי שנאמר בפתיחה לפרשת העולה: "...אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ (ויקרא א, ב), יכול שנלמד מכתוב זה בדינו של האדם ה מקדיש קרבן והריהו אומר בלשון ״הרי עלי עולה״ בלא שפירט בלשונו איזו עולה כוונתו, שיביא בפרעון נדרו משניהם. לכך תלמוד לומר ״מן הבקר או מן הצאן״, לומר: רצה אחד מהם — מביא, רצה שנים — מביא.

וְרַבִּי יוֹנָתָן לָמָּה לִי קְרָא? הָאֲמַר: עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״!

ושואלים: ו לשיטת ר׳ יונתן, למה לי קרא [מקרא] ללמדנו ענין זה? האמר [הרי אמר] ר׳ יונתן עצמו ככלל בדרך דרשת הכתובים: אין משמעם של שני דברים הנזכרים במקרא כאשר וי״ו החיבור מאגדם, לומר שיהיו שניהם כאחד, עד שיפרוט (יפרש) לך הכתוב ויאמר בהם את המלה ״יחדו״. ואם כן, אף בענייננו, אין מקום לומר ש״מן הבקר ומן הצאן״ כוונתו לומר שיביא את שניהם כאחד!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא:

ומשיבים: אף שאכן כך הוא הכלל לשיטת ר׳ יונתן, בענייננו איצטריך [נצרך] כתוב מיוחד להשמיענו שאין הכוונה לשניהם כאחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: