דַּאֲמַר מָר: חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״!

וראיה לדבר שיכולים שני אלה להידרש מהמלה ״זבח״ כשלעצמה, שכן אמר מר [החכם] בברייתא: חטאת ואשם מנין? תלמוד לומר: ״זבח״!

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּתַרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאָשָׁם לְהַכְשִׁיר וְחַטָּאת לְכַפֵּר, בָּעֵינַן תְּרֵי קְרָאֵי.

ומשיבים: נזקקים אנו ללימודים הללו לענין נסכי יין בחטאת המצורע ובאשמו, ואין למדים מהאמור בו ״זבח״, שכן הני מילי [דברים אלה] שחיוב נסכים בחטאת ואשם נלמדים מהמלה ״זבח״ אמורים רק היכא [היכן, במקרה] שבו ת רוייהו [שניהם, החטאת והאשם] — כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם], ששניהם באים למטרה אחת, לאפשר (״להכשיר״) למביא הקרבנות הללו לעשות את מה שהיה אסור עליו קודם לכן. אבל היכא [היכן, במקרה] כמו זה שלפנינו, במצורע, ששני הקרבנות הללו באים למטרות שונות, שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע לשוב אל המחנה, שמקודם היה אסור בו. ו אילו קרבן החטאת בא לכפר על המצורע מהחטא שהביא עליו את צרעתו — אין הם נלמדים מהכתוב ״זבח״, ולכך בעינן תרי קראי [צריכים אנו שני מקראות] אלה שהובאו למעלה, כדי ללמדנו בדין חטאת המצורע ואשמו.

״זֶבַח״ – זוֹ חַטַּאת מְצוֹרָע. וְאֵימָא: זוֹ חַטָּאת וְאָשָׁם דְּנָזִיר!

עוד שנינו בברייתא כי ״זבח״ שנאמר באותו כתוב זו חטאת המצורע, וללמד שאף היא טעונה נסכי יין. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו חטאת המובאת על ידי הנזיר הטהור המסיים את ימי נזירותו, ואשם המובא על ידי הנזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, וללמד ששני קרבנות אלה טעונים נסכים!

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דְּתַנְיָא: ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ – בְּעוֹלָתוֹ וּבִשְׁלָמָיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בפרשת הנזיר ״וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה׳ כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם״ (במדבר ה, יג— טו), ופירשו חכמים את הנאמר ״ומנחתם ונסכיהם״ — ב מנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, וב מנחות ונסכים של שלמיו של הנזיר הכתוב מדבר.

אַתָּה אוֹמֵר: בְּעוֹלָתוֹ וּבִשְׁלָמָיו, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ חַטָּאת? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים…וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ״,

ודנים: אתה אומר שכוונת הדברים היא ב מנחות ונסכים של עולתו של הנזיר, וב מנחות ונסכים של שלמיו של נזיר. או אינו אלא שכוונת הדברים היא לומר שאפילו חטאת הנזיר הטהור צריכה מנחה ונסכים? לכך תלמוד לומר לאחר מכן ״והקריב הכהן לפני ה׳ ועשה את חטאתו ואת עולתו. ואת האיל יעשה זבח שלמים לה׳ על סל המצות ו עשה הכהן את מנחתו ו את נסכו״ (שם טז— יז), ויש לדון: שהרי ה

אַיִל בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מָה אַיִל מְיוּחָד בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אַף כֹּל בָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה.

איל בכלל כל קרבנות השלמים היה (כנאמר ״ואיל אחד תמים לשלמים״), ולמה איפוא יצא להזכירו לעצמו? — על מנת להקיש (להשוות) אליו את שאר קרבנות הנזיר לחיוב נסכים. מה איל מיוחד בכך שהריהו בא בנדר ונדבה (כקרבן שלמים) וטעון נסכים — אף כל קרבן הנזיר הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, יצאו מכלל זה חטאת הנזיר הטהור ואשם הנזיר הטמא שאין הם טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה.

״עֹלָה״ – זוֹ עוֹלַת מְצוֹרָע. וְאֵימָא: זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת!

עוד שנינו בברייתא כי ״עלה״ שנאמר בכתוב — זו עולת המצורע, שאף היא טעונה נסכים. ושואלים: ואימא [ואמור] כי זו עולת היולדת הטעונה נסכים!

אֲמַר אַבַּיֵי: עוֹלַת יוֹלֶדֶת מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא.

אמר אביי בדחיית השאלה: אין כתוב זה בא לענין נסכי עולת יולדת, שכן חובת הבאת הנסכים בעולת יולדת מסיפא דקרא נפקא [מסופו של המקרא הנאמר בפרשת הנסכים היא יוצאת, נלמדת].

דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״לַכֶּבֶשׂ״ – זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת, ״הָאֶחָד״ – זֶה אַחַד עָשָׂר שֶׁל מַעֲשֵׂר [שֶׁקָּרֵב שְׁלָמִים],

דתניא [שכן שנויה ברייתא], על הנאמר בפרשת הנסכים ״ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד״ (שם טו, ה), ר׳ נתן אומר: מקרא יתר זה (״לכבש האחד״) הנאמר בסוף הפסוק יש לדורשו כך: ״לכבש״ — זו עולת יולדת, שאף היא טעונה נסכים. ״האחד״ — זה הבהמה שבזמן ספירת הבהמות היוצאות מן הדיר, לצורך הפרשת העשירי למעשר בהמה, היתה היא האחד עשר של הבהמות הנמנות למעשר בהמה, ובטעות הכריז עליה ״עשירי״, שדינו של זה ש הוא קרב כקרבן שלמים, ולימדנו כתוב זה שהריהו אף טעון נסכים (הגם שמעשר בהמה עצמו אינו טעון נסכים). ויש צורך בכתוב להשמיענו כן, ש

שֶׁלֹּא מָצִינוּ לָהּ בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁיְּהֵא טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר.

הרי זה חידוש, ש כן לא מצינו (מצאנו) לה בכל התורה הלכה כגון זו, שיהא דינו של הדבר הטפל (הנספח) לדבר עיקר, חמור מן הדין של העיקר, שמעשר הבהמה עצמו אינו טעון נסכים, ואילו האחד עשר, הנטפל לו, טעון נסכים.

רָבָא אָמַר: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה רִבּוּיִין? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ מְצוֹרָע.

רבא אמר הסבר אחר מדוע הכתוב ״עולה״ בא ללמד לענין עולת מצורע, ולא לענין עולת יולדת, שהרי לפנינו בכתוב שלוש דרשות ריבוי (״עולה״ ״או״ ״לזבח״), ומעתה יש לשאול: איזהו דבר הוא זה ש מובאים בו שלושה קרבנות, ולכך הריהו צריך שלשה רבויין לענין הבאת נסכים? הוי אומר: זו המצורע (המביא עולה וחטאת ואשם). ולכן נדרשים שלושת הריבויים הללו דווקא בקרבנותיו של המצורע.

״לָאַיִל״ לָמָּה לִי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְרַבּוֹת אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

עוד נאמר בפרשת הנסכים: ״או לאיל תעשה מנחה סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ויין לנסך שלישית ההין תקריב ריח ניחוח לה׳ " (שם ו— ז). ושואלים: זה שנאמר ״לאיל תעשה מנחה״ למה לי? שהרי בפרשת פינחס, בדיני המוספים (שם פרק כח) נאמר כי מנחתו של האיל היא שני עשרונים סולת הבלולה בשלישית ההין שמן, ומעתה כיון שנאמר בפסוק שלפנינו שכך היא מנחתו, שוב אין צורך לציין כי מדובר באיל! אמר רב ששת בהסבר הדברים: כתוב יתר זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את אילו של אהרן (איל כהן גדול, הקרב לעולה, בסדר העבודה ביום הכיפורים).

אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן מִ״בְּמוֹעֲדֵיכֶם״ נָפְקָא! סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר, אֲבָל דְּיָחִיד לָא.

ותוהים: ללמד על חובת נסכים באילו של אהרן אין צורך בכתוב זה, שהרי הלכה זו מ הכתוב " במועדיכם״ האמור בפרשת הנסכים נפקא [היא יוצאת, נלמדת]. שכן למדנו בדף הקודם (צ,ב) כי מכתוב זה נלמד שכל קרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, ואף אילו של כהן גדול בכלל זה! ומשיבים: עדיין נזקקים אנו לדרשה זו שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מה שאמרנו שקרבנות חובות הרגלים טעונים נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרבנות חובה של צבור, אבל חובות הרגל של יחיד, כאילו של הכהן הגדול ביום הכיפורים — לא טעונים נסכים, ולכך משמיע לנו הכתוב ״לאיל״ שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

וּמַאי שְׁנָא מֵעוֹלַת יוֹלֶדֶת?

ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה] אילו של הכהן הגדול מעולת יולדת, שאף הוא קרבן חובה של יחיד, והריהי טעונה נסכים, ומדוע נזקק הוא לדרשה מיוחדת להטעינו נסכים?

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי דָּבָר שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, אֲבָל דָּבָר שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי זה שאמרנו שאף קרבן חובתו של יחיד, כעולת יולדת, טעון נסכים, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדבר שאין קבוע לו זמן להבאתו, וכעולת יולדת. אבל דבר שקבוע לו זמן להבאתו, כאילו של כהן גדול, הבא ביום הכיפורים דווקא, אימא [אמור] שלא יהיה טעון נסכים. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בדרשה זו ״לאיל״, שאף אילו של אהרן טעון נסכים.

״אוֹ לָאַיִל״ לָמָּה לִי? לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגֵּס.

וממשיכים בביאור הכתובים בפרשת הנסכים. לאחר שהוסבר כי הכתוב ״לאיל״ מלמד שאילו של כהן גדול טעון נסכים, שואלים: די שיהא כתוב ״לאיל״, והלשון היתירה ״או לאיל״ למה לי, מה הריבוי הנלמד מהמלה ״או״? ומסבירים: הרי זה בא לרבות לענין חיוב הנסכים אף את הפלגס (כבש בן שלושה עשר חודשים, המצוי בשלב ביניים: שיצא כבר מכלל כבש בן שנתו, ועדיין לא הגיע לכלל איל בשנתו השנית, כיון שטרם עברו שלושים יום בשנתו השנית), שאף הוא טעון נסכים, כנסכי האיל.

הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן דַּאֲמַר: בִּרְיָה הוּא. דִּתְנַן: הִקְרִיבוֹ – מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְאֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ לָאַיִל״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגֵּס.

ומקשים: הניחא [זה נוח, מובן], ל שיטת ר׳ יוחנן שאמר כי הפלגס כבריה בפני עצמה הוא נחשב, שאין הוא כבש ואין הוא איל, ולכך נזקקים אנו ללימוד מיוחד ביחס לפלגס שאף הוא טעון נסכים כאיל. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם עמד אדם והקריבו את הפלגס — הריהו מביא עליו נסכי איל (שני עשרונים סולת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין) ו אולם קרבן זה אינו עולה (נחשב) לו מ כלל זבחו, שכיון שנדר להביא איל או שנדר להביא כבש — אין הפלגס נחשב כפרעון נדרו. ו בפירושם של דברי המשנה הללו אמר ר׳ יוחנן שטעם הדבר שמביא עליו נסכי איל, הרי זה מדרשת הכתוב ״או לאיל״ — לרבות את הפלגס.

אֶלָּא לְבַר פַּדָּא דַּאֲמַר: מַיְיתֵי וּמַתְנֵי, דִּסְפֵיקָא הוּא, אִצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוּיֵי סְפֵיקָא?

אלא ל שיטת בר פדא שאמר בהסבר דברי המשנה הללו, כי הריהו מייתי [מביא] נסכי יין, ומתני [ומתנה] שאם איל הוא פלגס זה — הרי אלה נסכיו כראוי לקרבן האיל. ואם כבש הוא פלגס זה — עשרון סולת מכלל שני העשרונים המובאים, ורביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, מכלל שליש ההין שמן ושליש ההין יין המובאים יהיו לנסכי הכבש, והשאר יהיו לנדבה. שכן לדעת בר פדא, הפלגס ספיקא [ספק] הוא אם זה כבש או איל, ולשיטת בר פדא יש לשאול: וכי אצטריך קרא לרבויי ספיקא [הוצרך הכתוב לרבות את הספק]? שיש דרכים קבועות לדון בכל מיני הספיקות!

וַדַּאי לְבַר פַּדָּא קַשְׁיָא.

ומשיבים: אכן, ודאי ל שיטת בר פדא קשיא [קשה] הדבר.

״כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים״. ״לַשּׁוֹר הָאֶחָד״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵּי אַיִל לְנִסְכֵּי כֶּבֶשׂ, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵּי פָר לְנִסְכֵּי עֵגֶל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַשּׁוֹר הָאֶחָד״.

וממשיכים בדרשת הנאמר בפרשת הנסכים. נאמר ״ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים״ (במדבר טו, יא). ולכאורה הלשון ״אחד״ שנאמרה בכתוב ביחס לשור מיותרת, ואם כן ״לשור האחד״ — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו (שמצאנו) שחלק הכתוב בין דין נסכי האיל ל בין דין נסכי הכבש. מעתה יכול שאף נחלק כיוצא בזה בין דין נסכי הפר (שהוא הפר המגודל, בשנתו השלישית) לנסכי העגל — לכך תלמוד לומר ״לשור האחד״, שדין נסכים אחד הוא לכל אלה, לפר ולעגל, שאף העגל הוא בכלל ״שור״.

״אוֹ לָאַיִל״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵּי בֶן שָׁנָה לְנִסְכֵּי בֶן שְׁתַּיִם, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵּי בֶן שְׁתַּיִם לְנִסְכֵּי בֶן שָׁלֹשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד״.

הכתוב ״או לאיל האחד״ — מה תלמוד לומר מהו הריבוי מהמילה ״או״? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי בן שנה (הכבש) ל בין נסכי בן שתים (האיל). מעתה יכול שאף נחלק בין דין נסכי בן שתים ל דין נסכי בן שלש — לכך תלמוד לומר ״או לאיל האחד״, שדין הנסכים אחד הוא לכל אלה, שהכל קרויים ״איל״.

״אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵּי כֶבֶשׂ לְנִסְכֵּי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵּי כִבְשָׂה לְנִסְכֵּי רְחֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים״.

הכתוב ״או לשה בכבשים״ — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש (הזכר) לנסכי האיל (הכבש הזכר הבוגר), יכול שנחלק אף בין דין נסכי הכבשה (הנקיבה) לנסכי הרחלה (הכבשה הבוגרת, בשנתה השניה) — לכך תלמוד לומר ״או לשה בכבשים״, שדין אחד הוא לכל נקבות הכבשים.

״אוֹ בָעִזִּים״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵּי כֶבֶשׂ לְנִסְכֵּי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵּי גְדִי לְנִסְכֵּי שָׂעִיר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בָעִזִּים״.

הכתוב ״או בעזים״ — מה תלמוד לומר? — לפי שמצינו שחלק הכתוב בדין הנסכים בין נסכי הכבש לנסכי האיל, מעתה יכול היה אדם לומר שכיוצא בדבר אף נחלק בין נסכי גדי (העז הצעיר) ל בין נסכי השעיר (העז הבוגר) — לכך תלמוד לומר ״או בעזים״, שכל שהוא בעיזים דינו אחד.

אֲמַר רַב פַּפָּא: בָּדֵיק לָן רָבָא,

ומתוך שהוזכר דין נסכי הרחלה, מביאים את מה שאמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן אותנו] רבא בשאלה זו,