וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן אֶלָּא בִּזְקֵנִים!

ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה ב ידי אהרן (הכהן) אלא בזקנים, ונמצא שדברי ר׳ שמעון הללו סותרים את דבריו שהובאו בברייתא הקודמת כי סמיכת שעירי עבודה זרה היא בכהנים!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְתִסְבְּרָא דְּהָךְ קַמַּיְיתָא מְתָרַצְתָּא הִיא? הָא אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: סְמִיכָה בִּבְעָלִים בָּעֵינַן!

אמר רב ששת בתירוץ הסתירה: ותסברא דהך קמייתא מתרצתא [וכי סבור אתה שברייתא הראשונה הזו מתורצת, מתוקנת] היא, שאפשר להקשות מן האמור בה? הא [הרי] אמר ר׳ שמעון שסמיכה בבעלים בעינן [צריכים אנו] ואילו על השעיר המשתלח סומך הכהן הגדול אף שהבעלים הם כל ישראל. ואם גם שעירי עבודה זרה לדעת ר׳ שמעון סמיכתם בכהנים — אין זו סמיכה הראויה שהרי אינה בבעלים שהם ישראל. הרי שלדעת ר׳ שמעון סמיכתם של שעירי עבודה זרה היא בזקנים, ולא בכהנים. נמצא שאין דברי הברייתא הראשונה מתוקנים.

אֶלָּא תְּרֵיץ הָכִי: ״הַפָּר״ – פָּר טָעוּן סְמִיכָה, וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״הַחַי״ – חַי טָעוּן סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן, וְאֵין שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה טְעוּנִין סְמִיכָה בְּאַהֲרֹן אֶלָּא בִּזְקֵנִים.

אלא את דברי הברייתא הזו תריץ הכי [תרץ, תקן, וגרוס בה כך]: נאמר בפר העלם דבר של ציבור ״וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר״ (ויקרא ד, טו), ובאה לשון הדגשה זו ״הפר״ לומר: דווקא פר העלם דבר של ציבור הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו הם דברי ר׳ יהודה. ר׳ שמעון אומר: נאמר בשעיר המשתלח לעזאזל ״וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..."(שם טז, כא), ובאה לשון הדגשה זו ״החי״ לומר: דווקא החי (שעיר המשתלח) הוא הטעון סמיכה באהרן, בכהן גדול, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים. ו מסבירים עתה את טענת ר׳ שמעון כנגד דעת ר׳ יהודה,

וְהָכִי קָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יְהוּדָה: שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוּ סְמִיכָה, וְאִי שְׁמִיעַ לָךְ דְּלָא בָּעוּ סְמִיכָה – בְּאַהֲרֹן הוּא דִּשְׁמִיעַ לָךְ, וּמִיעוּטָא מֵ״הַחַי״ הוּא.

הכי קא אמר ליה [כך הוא אמר לו] ר׳ שמעון לר׳ יהודה: שעירי עבודה זרה בעו [צריכים] סמיכה, ואי שמיע [ואם נשמע, יש בקבלה] לך מרבותיך שלא בעו [לא צריכים] שעירי עבודה זרה סמיכה — באהרן בכהן הגדול דווקא הוא דשמיע [שנשמע] לך שאין הם טעונים סמיכה, ואולם בסמיכה עצמה הם טעונים. ומיעוטא [והמיעוט] המלמד בדין סמיכה בשעירי עבודה זרה — מ מה שנאמר ״החי״ הוא.

וְרַבִּי יְהוּדָה לָמָּה לִי לְמַעֲטִינְהוּ מִקְּרָא? וְהָא אֲמַר רָבִינָא: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִבּוּר! גִּירְסָא בְּעָלְמָא.

ושואלים עתה לשיטת ר׳ יהודה: למה לי למעטינהו [למעט אותם, את שעירי עבודה זרה] מדין סמיכה מקרא [מדרשת הכתוב, ״הפר״]? והא [והרי] אמר רבינא כי גמירי [למודים היו, מקובל בידי חכמים] ששתי סמיכות בלבד ישנן ב קרבנות הצבור, ומאחר ומצאנו כי נוהגת הסמיכה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, מוכח מכאן כי אין היא נוהגת בקרבנות אחרים ובכלל זה בשעירי עבודה זרה! ומשיבים: לדעת ר׳ יהודה, מסורת לימוד זו, אינה כמסורת הלכה למשה מסיני, אלא גירסא בעלמא [לימוד בלבד] היא, ושגורה בפי חכמים, ואולם מקורה של הלכה זו הוא מדרשת הכתוב.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּבָעֲיָא סְמִיכָה מְנָלַן?

ו שואלים עתה לשיטת ר׳ שמעון, שעירי עבודה זרה דין זה דבעיא [שצריכים] סמיכה מנלן [מנין לנו]?

נָפְקָא לָן מִדְּתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל חַטָּאת שֶׁנִּכְנָס דָּמָהּ לִפְנִים טְעוּנָה סְמִיכָה.

ומשיבים: נפקא לן מדתניא [יוצא לנו, נלמד הדבר ממה ששנינו בברייתא] על הנאמר בפרשת שעיר הנשיא ״אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו שעיר עזים תמים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר..." (שם ד, כב— כד). ובא הכתוב היתר ״השעיר״ האמור בפסוק ״וסמך ידו על ראש השעיר״ לרבות שעיר נחשון (שעירי חטאת שהביאו נשיאי העדה בכלל קרבנותיהם בזמן חנוכת המשכן, במדבר ז, ב— פח, ולפי שראשון להם היה נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, שם יב— יז נקראו על שמו) ל חיוב סמיכה, שאף הם טעונים סמיכה. אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ שמעון אומר: מקרא זה בא לרבות שעירי עבודה זרה ל חיוב סמיכה. שהיה ר׳ שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, כלומר, לקודש הקדשים, הריהי טעונה סמיכה.

לָמָּה לִי לְמֵימְרָא ״שֶׁהָיָה״? סִימָנָא בְּעָלְמָא.

ושואלים: למה לי למימרא [לומר] ״שהיה ר׳ שמעון אומר שכל חטאת שנכנס דמה לפנים הריהי טעונה סמיכה״, שנראים הדברים כהסבר לשיטתו ששעירי עבודה זרה חייבים בסמיכה, והלא מקור שיטתו זו היא דרשת הכתוב ״השעיר״, וכדרך שהראינו למעלה? ומשיבים: אין הדברים הללו באים כראיה לשיטת ר׳ שמעון, אלא הרי זה כעין סימנא בעלמא [סימן בלבד], לזכור על ידו את שיטת ר׳ שמעון.

וְאֵימָא: שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים! דּוּמְיָא דִּשְׂעִיר נָשִׂיא דִּמְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת מִצְוָה יְדוּעָה.

ומקשים: ו ר׳ שמעון, מנין לו לרבות מלשון הריבוי ״השעיר״ סמיכה בשעירי עבודה זרה, אימא [אמור] לרבות מכאן לסמיכה את השעיר הנעשה בפנים, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בקודש הקדשים! ומשיבים: ר׳ שמעון סבור כי יש לרבות מהכתוב ״השעיר״ האמור בחטאת נשיא, דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא המכפר על עבירות המצוה הידועה לו, מה שאין כן שעיר הנעשה בקודש הקדשים על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבא על עבירה שלא נודעה לו (שהרי אם כבר נודעה לו עבירה שעבר, הריהו מביא קרבן עולה ויורד).

וּלְרָבִינָא דַּאֲמַר: גְּמִירִי שְׁתֵּי סְמִיכוֹת בְּצִיבּוּר, קְרָאֵי לָמָּה לִי?

ושואלים עוד: ול דברי רבינא שאמר כי גמירי [למודים חכמים] שיש שתי סמיכות בציבור, דרשת קראי [כתובים] אלה (״השעיר״) למה לי? ומדוע אין די בהלכה זו ללמוד ממנה ששעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, שהרי בהם משלימים מנין שתי סמיכות בציבור!

אִיצְטְרִיךְ הִלְכְתָא וְאִיצְטְרִיךְ קְרָאֵי.

ומשיבים: איצטריך הלכתא ואיצטריך קראי [נצרכת ההלכה המקובלת, ונצרכת גם דרשת המקראות].

דְּאִי מִקְּרָא, הֲוָה אָמִינָא: זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר,

משום דאי [שאם] היינו למדים מקרא [מן המקרא] הזה בלבד, ובלא ההלכה ששתי סמיכות הן — הוה אמינא [הייתי אומר] שאף זבחי שלמי ציבור (שני הכבשים הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות) יהיו חייבים בסמיכה מקל וחומר,

כִּי קַשְׁיָא אַמַּתְנִיתִין דְּהָךְ פִּירְקָא דְּ״כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁלֹשָׁה מִינִין טְעוּנִין שָׁלֹשׁ מִצְוֹת,

כי קשיא אמתניתין דהך פירקא [כמו שהיה קשה לנו על המשנה של אותו פרק], ששנינו בו שכל המנחות באות מצה, ששם אמר ר׳ שמעון כי שלשה מינין של קרבנות (זבחי שלמי ציבור, זבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע) הם הטעונין שלש מצו‍ת, תנופה בעודם חיים, סמיכה בעודם חיים, ותנופה לאחר שחיטתם, בכל אחד מהם שנים מתוך השלושה, ולכאורה יש מקום לומר כי

לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר, וִיהוּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר טְעוּנִין סְמִיכָה מִקַּל וָחוֹמֶר: מַה שַּׁלְמֵי יָחִיד שֶׁאֵין טְעוּנִין תְּנוּפָה חַיִּים טְעוּנִין סְמִיכָה חַיִּים וכו׳, אִיצְטְרִיךְ הִלְכְתָא.

ליתי [שיילמד] הדבר בקל וחומר, ויהו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר, ובאופן הזה: מה שלמי יחיד הקלים, ש הרי אין הם טעונין תנופה בהיותם בחיים — ובכל זאת הריהם טעונין סמיכה בהיותם בחיים. שלמי ציבור, החמורים, שטעונים תנופה בהיותם בחיים — בודאי שטעונים סמיכה בהיותם בחיים. על כן איצטריך הלכתא [הוצרכה ההלכה] האומרת כי רק שתי סמיכות יש בקרבנות ציבור, שהם פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.

וְאִי מֵהִלְכְתָא, הֲוָה אָמִינָא לָא יָדְעִינַן הֵי נִינְהוּ, קָמַשְׁמַע לָן דּוּמְיָא דִּשְׂעִיר נָשִׂיא, דִּמְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת מִצְוָה יְדוּעָה.

ולהיפך, ואי [ואם] היינו למדים רק מהלכתא [מההלכה] האומרת ששתי סמיכות הן בקרבנות ציבור, ולא מדרשת הכתוב — הוה אמינא [הייתי אומר] כי עדיין לא ידעינן הי נינהו [איננו יודעים אילו הם] קרבנות הציבור הטעונים סמיכה. לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] אף את דרשת הכתוב ״השעיר״ ממנו למדים שיש לרבות דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא, שמכפר על עבירות מצוה ידועה.

״כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִין סְמִיכָה, חוּץ מִבְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח״.

שנינו במשנה שכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״קָרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַבְּכוֹר, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה שְּׁלָמִים שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתָן מֵרֶחֶם טְעוּנִין סְמִיכָה, בְּכוֹר שֶׁקְּדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַבְּכוֹר.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על לשונות ״קרבנו״ הנאמרות בפרשת השלמים, המשמשים כלשונות מיעוט: ״קרבנו״ האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא הבכור טעון סמיכה. ש כן יכול הייתי לומר והלא דין (קל וחומר) הוא זה המלמד שבכור טעון סמיכה: ומה שלמים הקלים, ש הרי אין קדושתן באה מרחם — טעונין סמיכה. קרבן הבכור החמור, ש הרי ק דושתו מרחם — אינו דין שטעון סמיכה! לכך תלמוד לומר ״קרבנו״ — למעט: ולא הבכור.

״קָרְבָּנוֹ״ – וְלֹא מַעֲשֵׂר, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה שְּׁלָמִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם טְעוּנִין סְמִיכָה, מַעֲשֵׂר שֶׁמְּקַדֵּשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ״ – וְלֹא מַעֲשֵׂר.

ועוד דרשו: ״קרבנו״ האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן מעשר. ש כן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שמעשר טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה שלמים הקלים בדינם, ש הרי אין הם מקדשין את הבהמות שלפניהם ו שלאחריהם — הריהם טעונין סמיכה. קרבן המעשר החמור בדינו, ש הרי הוא מקדש אף את הבהמה שלפניו ו שלאחריו (כגון זה שקרא ״עשירי״ לבהמה שיצאה כתשיעית מן הדיר, תוך כדי ספירתן לצורך הפרשת מעשר בהמה, או שקרא לבהמה האחת עשרה ״עשירי״, שאף הן, מלבד הבהמה העשירית קדושות) — אינו דין ש הריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר עוד ״קרבנו״ — למעט, ולא מעשר.

״קָרְבָּנוֹ״ – וְלֹא פֶּסַח, שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה שְּׁלָמִים שֶׁאֵינוֹ בַּ״עֲמוֹד וְהָבֵא״ טְעוּנִין סְמִיכָה, פֶּסַח שֶׁהוּא בַּ״עֲמוֹד וְהָבֵא״ אֵינוֹ דִּין שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קָרְבָּנוֹ״ וְלֹא פֶּסַח.

ועוד דרשו: ״קרבנו״ האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן הפסח, ש כן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שפסח טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה קרבן השלמים הקל בדינו, ש הרי הוא אינו ב כלל הקרבנות בהם אומרים לאדם ״עמוד והבא את קרבנך״, שהרי אין מצות עשה להביא שלמים בנדבה — בכל זאת טעונין סמיכה. קרבן הפסח החמור בדינו, ש הרי הוא ב כלל הקרבנות שאומרים לו לאדם ״עמוד והבא את קרבנך״, שהרי מצות עשה להביא פסח — אינו דין ש הריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר ״קרבנו״ — למעט: ולא קרבן הפסח.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לִּשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין נְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק! קְרָאֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

ושואלים: כל אחת משלוש הדרשות הללו באה להוציא מקל וחומר שיכול היה להיאמר, ואולם איכא למיפרך [יש לפרוך] את כל אחד מהקל וחומר הללו, בפירכה הבאה: מה לשלמים שכן יש בהם צד חמור שאין בשלושת אלה, בכור ומעשר ופסח, שהרי השלמים טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור מעשר ופסח! ומשיבים: דרשות קראי [המקראות] הללו שהבאנו הריהם אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].

אֶלָּא

ושואלים: אם כן, אלא