דָּנִין יָחִיד מִיָּחִיד וְאֵין דָּנִין יָחִיד מִצִּיבּוּר.

ומשיבים: לדעתו ראוי ללמוד את פטור הסמיכה בסומא מעולת ראייה, ולא מפר העלם דבר של ציבור, שכן דנין (למדים דין) קרבנו של יחיד מ קרבנו של יחיד, כעולת ראייה, ואין דנין קרבנו של יחיד מ קרבנו של ציבור, כפר העלם דבר של ציבור.

וּלְמַאן דְּיָלֵיף מִזִּקְנֵי עֵדָה, מַאי טַעֲמָא לָא יָלֵיף מֵעוֹלַת רְאִיָּיה? דָּנִין מִידִי דִּכְתִיב בֵּיהּ סְמִיכָה בְּגוּפֵיהּ מִמִּידִי דִּכְתִיב בֵּיהּ סְמִיכָה בְּגוּפֵיהּ, לְאַפּוּקֵי עוֹלַת רְאִיָּיה, דְּהִיא גּוּפָהּ מֵעוֹלַת נְדָבָה גָּמְרָה.

ושואלים לצד האחר: ולמאן דיליף [ולמי שלמד] את פטור הסמיכה בסומא מזקני עדה, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [לא למד] זאת מעולת ראייה? ומשיבים: דנין מידי דכתיב ביה [דבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו, מפורש בתורה], ממידי דכתיב ביה [מדבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו], כבפר העלם דבר של ציבור. ו לאפוקי [להוציא, למעט] מן האמור בעולת ראייה, שכן היא גופה [עצמה] שצריכה סמיכה לא נאמר במפורש, אלא מעולת נדבה גמרה [נלמדת].

דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יִצְחָק בַּר אַבָּא: ״וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט״ – כְּמִשְׁפַּט עוֹלַת נְדָבָה, לִימֵּד עַל עוֹלַת חוֹבָה שֶׁטְּעוּנָה סְמִיכָה.

דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבא: נאמר בפרשת היום השמיני לימי המילואים, בדין קרבן חובתו של אהרן (״עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה״. ויקרא ט, ב), ״ויקרב את העלה ויעשה כמשפט״ (שם טז). ובאה לשון ״כמשפט״ לומר: דין עולת חובתו של אהרן הריהו כמשפט עולת נדבה. ומכאן לימד הכתוב על כל עולת חובה ש הריהי טעונה סמיכה. ואף דין עולת ראייה שטעונה סמיכה נלמד מכאן.

״וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ וְהָאִשָּׁה״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד עַבְדּוֹ, ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ, ״יָדוֹ״ – וְלֹא יַד אִשְׁתּוֹ.

שנינו במשנתנו כי אין העבד והשליח והאשה סומכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין הסמיכה על הקרבן ״וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו״ (שם א, ג), והרי הדגשה זו של המלה ״ידו״ באה לומר: דווקא ידו של בעל הקרבן היא הסומכת, ולא יד עבדו. ״ידו״ — דווקא של בעל הקרבן ולא יד שלוחו. ״ידו״ — דווקא של בעל הקרבן ולא יד אשתו.

כָּל הָנֵי לָמָּה לִי? צְרִיכָא, אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַד, הֲוָה אָמִינָא: לְמַעוּטֵי עֶבֶד דְּלָאו בַּר מִצְוֹת, אֲבָל שָׁלִיחַ דְּבַר מִצְוָה הוּא וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, אֵימָא לִסְמוֹךְ.

ושואלים: כל הני [אלה] שלושת המיעוטים למה לי? והרי לכאורה, די היה להשמיענו דבר אחד, ללמדנו שרק בעל הקרבן הוא הסומך, ואין אחרים סומכים. ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר באופן זה, שכן אי כתב רחמנא חד [אם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד], הוה אמינא [הייתי אומר] כי בא מיעוט זה למעוטי [למעט] מסמיכה רק את העבד, וטעם הדבר: משום דלאו בר [שכן אינו בן] חיוב במצו‍ת, אבל שליח דבר [שבן] מצוה הוא ו כלל הוא בדיני השליחות כי שלוחו של אדם הריהו כמותו, אימא לסמוך [אמור שיסמוך] על קרבן משלחו, לכך נצרכים אנו למיעוט נוסף, לגבי השליח.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, דְּלָאו כְּגוּפֵיהּ דָּמְיָא, אֲבָל אִשְׁתּוֹ דִּכְגוּפֵיהּ דָּמְיָא אֵימָא תִּיסְמַךְ, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה הכתוב משמיע לנו רק את אלה שני המיעוטים], הייתי אומר כי דווקא שני אלה (עבד, ושליח) אינם סומכים על קרבן האדון והמשלח, וטעם הדבר: משום דלאו כגופיה דמיא [שאינם נחשבים כגופו], אבל אשתו, דכגופיה דמיא [שכגופו של בעלה הריהי נחשבת] אימא תיסמך [אמור שתסמוך] על קרבנו של בעלה, על כן צריכא [צריך] לומר מיעוט נוסף, שאף האשה אינה סומכת.

״סְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְסָמַךְ…וְנִרְצָה״ – וְכִי סְמִיכָה מְכַפֶּרֶת? וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לִסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר, וְכִיפֵּר.

שנינו במשנתנו שאין הסמיכה אלא שירי מצוה, ולכך אינה מעכבת את כפרת הקרבן. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב ״וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו״. ויש לשאול: וכי הסמיכה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא ב הזאת הדם, ש כן נאמר במפורש בעניינו של הדם ״כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר״ (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך, שאם עשאה לסמיכה, מתוך זלזול שהיא רק שירי מצוה, ולא כחלק מההקרבה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה גמורה בקרבן זה, ו אף שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

וְתַנְיָא גַּבֵּי תְּנוּפָה כִּי הַאי גַּוְונָא: ״לִתְנוּפָה לְכַפֵּר״ – וְכִי תְּנוּפָה מְכַפֶּרֶת? וַהֲלֹא אֵין כַּפָּרָה אֶלָּא בַּדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ לִתְנוּפָה שְׁיָרֵי מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר, וְכִיפֵּר.

ו בדומה לכך גם תניא [שנויה] ברייתא נוספת לגבי [אצל] מצות התנופה בקרבן המצורע כי האי גוונא [כעין זה]. שכן נאמר בקרבן המצורע הדל "...ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו..." (שם יד, כא). ואף על הנאמר בכתוב זה יש לתהות: וכי התנופה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא ב הזאת הדם, ש כן נאמר ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך שאם עשאה לתנופה, מתוך התייחסות אליה רק כשירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה של ממש בקרבן זה, ו הגם שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

״עַל הָרֹאשׁ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הַצַּוָּאר, ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הַגַּבַּיִים, ״יָדוֹ עַל הָרֹאשׁ״ – וְלֹא יָדוֹ עַל הֶחָזֶה.

שנינו במשנה במעשה הסמיכה שהריהי נעשית על הראש של הקרבן. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב ״וסמך ידו על ראש העולה״: הדגשה זו על הראש באה להוראה: דווקא על ראש הקרבן תהא ידו של הסומך, ולא שתהא ידו על הצואר (גרון הבהמה) וכן שתהא ידו של הסומך על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על ה גביים (גב הבהמה). וכן שתהא ידו על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על החזה של הבהמה.

כָּל הָנֵי לָמָּה לִי? צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַד, לְמַעוּטֵי צַוָּאר דְּלָא קָאֵי בַּהֲדֵי רֹאשׁוֹ, אֲבָל גַּבּוֹ דְּקָאֵי לַהֲדֵי רֹאשׁוֹ אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ושואלים: כל ההוראות הני [הללו] למה לי? ומשיבים: צריכי [נצרכות] כולן להיאמר, דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק אחת מהם], הייתי אומר כי באה הוראה זו למעוטי [למעט] דווקא את מקום הצואר מכלל הסמיכה, וטעם הדבר: משום דלא קאי בהדי [שהצואר, הגרון אינו עומד בגובה שווה יחד] עם ראשו של הקרבן. אבל גבו של הקרבן, דקאי להדי [שעומד הוא ביחד] עם ראשו אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תְּרֵי, מִשּׁוּם דְּלָא אִיתְרַבֵּי לִתְנוּפָה, אֲבָל חָזֶה דְּאִיתְרַבֵּי לִתְנוּפָה אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן הני תרי [ואם הכתוב היה משמיע לנו רק את שתי ההוראות הללו], היינו אומרים כי דווקא שני מקומות אלה אינם ראויים לסמיכה בבהמה, וזאת משום שלא איתרבי [לא התרבו] שני איברים אלה בקרבן ל ענין דין התנופה, אבל חזה דאיתרבי [שהתרבה] לתנופה בקרבן (תנופת חזה ושוק), אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: יָדוֹ עַל הַצְּדָדִין, מַהוּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, אַבָּא בִּירָאָה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ – וְלֹא יָדוֹ עַל הַצְּדָדִין.

שנינו במשנה שהסמיכה צריכה להיות על ראש הבהמה, ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אם היתה הסמיכה על ראש הבהמה, ואולם הסומך שם ידו על הצדדין של ראש הקרבן, מהו דינו, האם עלתה לו בכך סמיכה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מהלכה זו דתניא [ששנויה בברייתא], אבא ביראה בר׳ אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב ״וסמך ידו על ראש העולה״ בא להורות כי דווקא על גובה ראשו של הקרבן, ולא שתהא ידו על הצדדין של ראש הקרבן.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַטְלִית מַהוּ שֶׁתָּחוּץ? תָּא שְׁמַע: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַזֶּבַח.

ועוד בדיני הסמיכה, בעי [שאל] ר׳ ירמיה: כרך הסומך מטלית על ידו, מהו הדין שתחוץ (שתיחשב המטלית לחציצה) בין ידו של הסומך לבין ראש הקרבן? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מברייתא, ששנינו בה: ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח.

״וּבִשְׁתֵּי יָדַיִם״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דַּאֲמַר קְרָא: ״וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו״, כְּתִיב ״יָדוֹ״ וּכְתִיב ״שְׁתֵּי״, זֶה בָּנָה אָב, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״יָדוֹ״ הֲרֵי כָּאן שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיְּפָרֵט לְךָ הַכָּתוּב אַחַת.

ו עוד שנינו במשנתנו כי הסמיכה נעשית ב הנחת שתי הידים של הסומך על ראש הקרבן. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם בתורה? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב] בסדר עבודת יום הכיפורים ״וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו..." (ויקרא טז, כא), ואף שהקריאה בכתוב היא ״ידיו״, כתיב [נאמר] בו, בכתיב חסר, ״ידו״, ו כן כתיב [נאמר] בו עוד המלה ״שתי״ — הרי זה בנה (בנין) אב, הנוגע להלכות אחרות, המלמד כי בכל מקום בתורה שנאמר בו ״ידו״ — הרי הכוונה כאן היא לשתים, עד שיפרט לך הכתוב ויאמר במפורש ״אחת״.

אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַרָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא בְּבֵי מִדְרְשָׁא, וְלָא אֲמָרָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ. שָׁמַע רֵישׁ לָקִישׁ וְאִיקְפַּד, אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כָּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״ תַּרְתֵּי נִינְהוּ, לָמָּה לִי לְמִכְתַּב ״יָדָיו״ ״יָדָיו״?

מסופר כי אזל [הלך] ר׳ אלעזר ואמרה להא שמעתא בבי מדרשא [את השמועה, ההלכה, הזו שאמר ריש לקיש בבית המדרש], ולא אמרה משמיה [משמו] של ריש לקיש. שמע על כך ריש לקיש ואיקפד [והקפיד] על שלא נמסרו הדברים בשם אומרם. ומשום שהקפיד הקשה עליו, ואמר ליה [לו] לר׳ אלעזר: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי כל היכא דכתיב [מקום שכתוב] בו ״ידו״ — תרתי נינהו [שתי ידיים הן], אם כן, למה לי למכתב [לכתוב] בתורה ״ידיו״ ״ידיו״ בלשון רבים, והרי די לומר ״ידו״?

אַקְשֵׁי לֵיהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע יָדָיו, ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה״, ״יָדָיו רָב לוֹ״, ״שִׂכֵּל אֶת יָדָיו״, אִישְׁתִּיק.

ונמסר כי ריש לקיש אקשי ליה [הקשה לו] לר׳ אלעזר מעשרים וארבע מקומות שכתוב בהם ״ידיו״, וכגון "...ידיו תביאינה את אשי ה׳ ..." (שם ז, ל), "...ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה״ (דברים לג, ו), "...שכל את ידיו כי מנשה הבכור״ (בראשית מח, יד), אישתיק [שתק] ר׳ אלעזר, שלא מצא תשובה לדבר.

לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא תֵּימָא לִי: ״יָדָיו״ דִּסְמִיכָה קָאָמְרִי.

לבתר דנח דעתיה [לאחר שנחה דעתו של ריש לקיש], אמר ליה [לו] לר׳ אלעזר: מאי טעמא לא תימא [מה הטעם לא אמרת] לי בתשובה על שאלותיי, כי כלל זה ש״ידו״ האמורה בתורה הכוונה היא לשתי ידיים — רק בידיו של אדם הנאמרים בהקשר לסמיכה קאמרי [אני אומר], ואילו במקום אחר רק כשנאמר ״ידיו״ הרי זה שתי ידיים. ולכך אין להקשות מדוע נאמר בכל עשרים וארבעה המקומות הללו ״ידיו״.

בִּסְמִיכָה נַמִי כְּתִיב: ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ״! סְמִיכָה דִּבְהֵמָה קָאָמְרִי.

ומקשים על תירוץ זה: והרי ב ענין סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר] הלשון ״ידיו״ ולא ״ידו״, כנאמר בסמיכת יהושע על ידי משה: ״ויסמך את ידיו עליו ויצוהו..."(במדבר כז, כג)! ומשיבים: כלל זה שכל מקום שנאמר בו ״ידו״ הכוונה לשתי ידיים — דווקא בסמיכה של בהמה קאמרי [אמרתי], אבל בסמיכה על האדם (דוגמת סמיכת משה על ראש יהושע) הלשון ״ידו״ משמעה יד אחת, ולכך הוזקק הכתוב לומר ״ידיו״ להורות כי היתה זו סמיכה בשתי ידיים.

״וּבְמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה״. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: בְּמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, שֶׁתֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה.

ו עוד שנינו במשנתנו כי במקום ש בו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. והוסיפה המשנה ואמרה כי תכף לסמיכה שחיטה. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] בכך שבמקום שבו סומכים שם שוחטים את הקרבן, די היה לומר כי תיכף לסמיכה על הקרבן היא שחיטתו, ומכך נבין שבמקום שבו סומכים על הקרבן שם הוא נשחט? ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך משמעות הדברים, במקום ש בו סומכין על הקרבן שם גם שוחטין אותו, ומדוע? משום שתכף לסמיכה שחיטה, ולכן אין לוקחים את הבהמה למקום אחר.

מתני׳ חוֹמֶר בִּסְמִיכָה מִבִּתְנוּפָה, וּבִתְנוּפָה מִבִּסְמִיכָה; שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים, וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. חוֹמֶר בִּתְנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,

יש חומר (צד חומרה) הנוהג בסמיכה על הקרבן מבתנופה, שאין נוהג בה צד זה. ו כן יש צד חומרה הנוהגת בתנופה מבסמיכה. ומפרטים: חומרה הנוהגת בסמיכה שאינה נוהגת בתנופה: ש אם חברו כמה אנשים לקרבן אחד — אחד מהם מניף ל מען כל החברים. ו אולם אין אחד החברים על הקרבן סומך לכל החברים, אלא כל אחד צריך לסמוך לעצמו. ומצד שני, חומר שיש בתנופה ואין בסמיכה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד (כשלמים, שאימוריהם וחזה ושוק שלהם הריהם מונפים), ובקרבנות הצבור (בשני כבשי עצרת, המונפים חיים עם שתי הלחם).