Menachot 94.a

חזור

מנחות

דף צד.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת.

ר׳ חנינא אמר: צורתו היתה כמין תיבה (מבנה מרובע, בעל דפנות מקבילות זו לזו, ובעל בסיס רחב) פרוצה ששתי דפנות אחרות לא היו בה. ר׳ יוחנן אמר: צורתו של לחם הפנים היתה כמין ספינה (מבנה משולש, שבסיסו צר ושתי דפנות יוצאות ממנו והולכות ומשתפעות לצדדים), ובהיעדר בסיס רחב, הריהי רוקדת (נעה מצד לצד). ודנים עתה בשתי השיטות הללו.

רש"י

כמין תיבה פרוצה שניטל כיסויה ושתי דופנותיה זו כנגד זו כך הלחם היו לו ב׳ דפנות ושוליים רחבים כזה:

כמין ספינה רוקדת קווי״ש ואין לה שוליים אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע כזה וב׳ ראשיה חדין והולכין וגבוהין למעלה ואין נוגעין במים ולהכי קרי לה רוקדת שמרקדת והולכת מהר:

תוספות

כמין תיבה פרוצה דשולחן רחבו חמשה לרבי יהודה (לקמן מנחות דף צו.) וששה לרבי מאיר ולחם ארכו עשרה ורחבו חמשה ונותנין ארכו כנגד רחבו של שולחן וקופל לרבי יהודה טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן ולרבי מאיר טפחיים מכאן וטפחיים מכאן נמצא שהיה כמין תיבה פרוצה ב׳ דפנות זו כנגד זו ושוליים רחבין ופרוצה מלמעלה כמין ספינה רוקדת ואין לה שוליים אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע ושני ראשיה חדין והולכין וגבוהין מלמעלה ואין נוגעין במים כך פי׳ בקונטרס ומתוך פירושו נראה דפתוח הלחם מלמטה ושני ראשין חדין כספינה החדה בראשה ובסופה כדי לרוץ מהרה כך הלחם חד בראשו ובסופו (של חד) צד אורך השולחן ולהכי פריך למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היכי יתבי קנים הלא ראשן חדין ואין יכול לישב שם אלא קנה אחד באמצעיתו ואע״פ שהיו שם ד׳ סניפין של זהב מפוצלין בראשיהן כדי לקבל ראשי קנים מ״מ בעינן שיהא לחם משאן חזק באמצען שלא יתקפלו מכובד הלחם ומה שצייר בקונטרס צורתו כזה הם החידודין שבראשו ושבסופו של אורך השולחן ולצד רוחבן שהיו דופני הלחם מאריכין ומרחיבין בענין זה שכופפין לצד ראשו ולכך מפרש לקמן דסניפין עגיל להו מיעגל אבל גובה הלחם מאמצעית לא היה הולך ומגביה בשיפוע מכאן ומכאן עד שהיה הולך ומרחיב עד ה׳ טפחים והם השוליים הממלאים רחבו של שולחן ואחד כופל מכאן ומכאן כמו דופן זקוף לר׳ יהודה טפחיים ומחצה ולר׳ מאיר טפחיים כזה אבל מה שפי׳ בקונטרס ושני ראשיה חדין והולכין וגבוהין למעלה ואין נוגעין במים אם רוצה לומר כעין ספינות שלנו שראשו וסופו משופע והולך ואינו נוגע במים נמצא דכי מסדר ליה ללחם על השולחן לא יתיב לחם אקנים המונחים בראש הלחם שתחתיו ובסופו דלא יתיב אלא אקנה אמצעי בלחודיה ויש מפרשים דהיינו הא דפריך אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת קנים היכי הוו יתבי כלומר היאך היה יושב הלחם על הקנים פירוש היכי הוו יתבי קנים כמשפטו שישב הלחם עליהם ומשני מורשא עביד להו שהיה מדביק בצק בשולי הלחם מתחתיו בחודו שלמטה כדי שישען על הקנים ואין הלשון משמע כן כלל לפיכך נראה שהלחם בראשו ובסופו שכלפי אורך השולחן אין הולך ומשפע כלל אלא זקוף וא״ת למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היכי מיפרשא מתני׳ דלחם הפנים ארכו עשרה ורוחבו חמשה וקופל לר׳ יהודה טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן ולרבי מאיר טפחיים דכיון דלמטה כלה והולך עד כאצבע היכי תנן נמצא ארכו ממלא רחבו של שולחן הא חסר ליה מה ששוליו הולכין וגבוהין מאמצעיתו מכאן ומכאן דכי פשטת ליה קממלא ליה ותו לא וכי משפעת ליה חסר ליה פורתא ושמא ההוא פורתא לא חשיב ועוד קשה הא דאמר רבי יוחנן (לקמן מנחות ד׳ צו.) לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שולחן מקדש ט״ו טפחים למעלה הא גבוה טפי לרבי יוחנן גופיה כיון דאמר כמין ספינה רוקדת וצריך לומר דלא הוי טפח ואמרינן לקמן כיון דלא הוי טפח לא קחשיב ודוחק הוא שהרי ששה לחמים היו זה על גב זה ואי לכל חד וחד לא סליק שתות טפח מאי קא פריך למ״ד כמין ספינה רוקדת היכי יתבי בזיכין הא אין משפיעין השוליים אפילו שתות טפח וי״ל דאפילו הכי משמע ליה דלא יתבי בזיכין שפיר דבעינן שלא יהו נוגעין כל עיקר וא״ת אכתי הרי לחם הפנים עוביו טפח כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לז.) נמצא שולחן מקדש טובא וי״ל דאותו עובי טפח היה בתוך הקיפול שהקיפול טפחיים ומחצה לרבי יהודה או טפחיים לרבי מאיר:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, הַיְינוּ דְּהָווּ יָתְבִי בָּזִיכִין. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, הֵיכִי הָווּ יָתְבִי בָּזִיכִין? מָקוֹם עֲבִיד לְהוּ.

ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר׳ חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דהוו יתבי [זהו ההסבר איך שהיו ישובים, מונחים] הבזיכין של הלבונה. שהרי לשיטה זו היו ללחם הפנים שוליים ישרים ורחבים, וניתן היה איפוא להציב בתוכם את הבזיכים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר׳ יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, ולא היו איפוא ללחם שוליים, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — היכי הוו יתבי [היכן היו ישובים, מונחים] הבזיכין? ומשיבים: מקום עביד להו [היה עושה להם, לבזיכים] בצידו של הלחם, שבו הונחו הבזיכים.

רש"י

היינו דיתבי בזיכין של לבונה בתוך לחם העליון כדכתיב (ויקרא כד) על המערכת לבונה זכה דהואיל והשוליים רחבים היו יושבים הבזיכין עליהם יפה:

אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת היכי יתבי בזיכין הא אין לו שוליים:

מקום הוה עביד להו בעובי אחד הדפנות היה מתקן להן בית מושב:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, הַיְינוּ דְּהָווּ יָתְבִי קָנִים. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, קָנִים הֵיכִי הָווּ יָתְבִי? מוֹרְשָׁא עֲבִיד לְהוּ.

ומוסיפים ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר׳ חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דהוו יתבי [זהו ההסבר איך שהיו ישובים, מונחים] ארבעת עשר הקנים שבכל אחת משתי מערכות לחם הפנים, עליהם היו מונחים לחמי הפנים (מלבד החלה התחתונה, שהיתה נתונה על השולחן עצמו), זה למעלה מזה. כאשר כל חלה מונחת על גבי שלושה קנים (מלבד החלה העליונה, המונחת על שני קנים בלבד). אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר׳ יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, ולא היו איפוא ללחם שוליים, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — הקנים הללו היכי הוו יתבי [איך היו ישובים, מונחים]? שהרי היו צריכים להחזיק את הלחם ומאחר והיה בסיסו צר לא היה מקום אלא לקנה אחד! ומשיבים: מורשא עביד להו [פינה, תוספת זויתית, היה עושה להם] ללחמים להרחיב את בסיסם במעט ששם היו הקנים נתפסים.

רש"י

בשלמא למ״ד כמין תיבה פרוצה היו הדפנות:

היינו דיתבי קנים דקתני מתניתין כ״ח קנים היו שם שהיה נותן ג׳ קנים של זהב על הלחם הראשון [האחד] ראשו של קנה על דופן זה וראשו (של) אחר על דופן זה ועל הקנים היה מושיב לחם אחר עד שהם שש חלות זו על זו ומבדילין הקנים בין חלה לחבירתה כדי שלא יתעפשו:

אלא למאן דאמר כספינה רוקדת היכי יתבי קנים והלא ראשן חדים ואין יכול לישב שם אלא קנה אחד באמצעיתו:

מורשא עביד להו אצל הראש מכאן ומכאן ומדביק מעט בצק לקבל את הקנים:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, הַיְינוּ דְּסָמְכִי לֵיהּ סְנִיפִין לַלֶּחֶם. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, הֵיכִי סָמְכִי לֵיהּ סְנִיפִין לַלֶּחֶם? דַּעֲגִיל לְהוּ מִיעֲגַל.

ומוסיפים ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר׳ חנינא] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה — היינו דסמכי ליה [זהו ההסבר איך שהיו סומכים אותו] הסניפין (לוחות הזהב שהיו ניצבים בקצות השולחן אל מול מערכות הלחם, ועולים אל מעל לגובה השולחן. ובראשי לוחות אלה ניתנו הקנים, עליהם ניתנו הלחמים) ללחם. שהרי הלחם היה נתון (באורכו) על כל רוחבו של השולחן, ויתרת אורכו של הלחם שמחוץ לשולחן היתה נזקפת כלפי מעלה, בסמוך ובמקביל ללוחות שהיו תומכים בלחם, כדי שלא יפול ארצה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר׳ יוחנן] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, וצדדיו החיצוניים של הלחם היו משופעים — היכי סמכי ליה [כיצד סמכו אותו] הסניפין הללו שהיו ישרים וזקופים ללחם, שהיה משופע, שלא יפול ויתפורר, והלא לא נגעו הסניפים בלחם אלא בקצותיו העליונים בלבד! ומשיבים: דעגיל להו מיעגל [שהיה מעגל אותם, את הסניפים] באופן שהיו משתפעים פנימה, שהיתה בהם בליטה כלפי פנים במקביל לשיפוע הלחמים, וכך תמכו הסניפים במלוא אורך הלחם, שלא יפול. ושואלים עתה מצד אחר:

רש"י

בשלמא למאן דאמר כמין תיבה פרוצה שהיו הדפנות זקופות בשוה היינו דסמיכי סניפין ללחם דקתני׳ מתני׳ ארבעה סניפין היו שם מפוצלין בראשיהן שנים לסדר זה ושנים לסדר זה שהלחם מונח ארכו לרוחבו של שולחן וקופל למעלה מיכן ומיכן מה שאורך הלחם יתר על רוחב השולחן והן הן דופני הלחם ולמאן דאמר כמין תיבה פרוצה כפול שהדפנות זקופות בשוה:

היינו דסמכי שני סניפין שקורין פירק״ש העומדים בקרקע ארוכות וגבוהות עד לחם העליון סומכין הלחם שלא ישברו דופנותיו ולהכי מפוצלין בראשיהם פיצולין הרבה כזה שראשי הקנים שעל כל לחם ולחם מונחין על אותם פיצולין:

אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת עשויין הדפנות בשיפוע היכי סמכי סניפין ללחם והלא אין הסניפין נוגעין אלא מעט בראשו של לחם ואין יכול לסמוך שאר דופנותיו שלא ישבר:

דעגיל להו מיעגל אין הסניפין עומדין זקופין אלא עשויים כחצי מעגל שקורין צירקל״א כזה ואותו עיגול תחת שיפועו של לחם וסומך את כל הלחם וראש הסניף סומך לראש הלחם מיעגל צירקל״א כדקרינן חוני המעגל על שם עוגה (תענית דף יט.):

תוספות

דסמכי ליה סניפין ללחם. נראה דסניפין רחבין חמשה כרחבו של לחם ומפוצלין בראשיהן דאמר פי׳ בקונטרס שראשי הקנים של כל לחם ולחם מונחין באותן פיצולין ולפי׳ זה היו הפיצולין זה למעלה מזה לר׳ יהודה טפחיים ומחצה ולרבי מאיר טפחיים במדת גובהו של לחם ואפשר דאותן פיצולין היו כעין פגימות לראשי הסניפין כמדת עובי הקנה ותימה דבמתני׳ תנן (לקמן מנחות דף צו.) ד׳ סניפין של זהב היו שם מפוצלין בראשיהן כדי שיהו סומכין בהן את הלחם וכן קתני לקמן בברייתא שבהם סומכין את הלחם ואין מזכיר בשום מקום כלל נתינת ראשי הקנים משמע דלא בעי העמדה אלא ללחם התחתון המונח על טהרו של שולחן ובתוספתא (פי״א) נמי תניא ד׳ סניפין היו שם שבהן סומכין את הלחם משמע חלה התחתונה דווקא ולא אפשר להיות כלל למאן דאמר כמין ספינה רוקדת:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, הַיְינוּ דְּבָעֵינַן סְנִיפִין. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, סְנִיפִין לָמָּה לִי? אַגַּב יוּקְרָא דְּלֶחֶם תְּלַח.

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר׳ יוחנן] שצורתו של לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, היינו דבעינן [זהו הטעם לכך שצריכים אנו] לסניפין, שכיון שאין ללחם שולים, ודפנותיו החיצוניים משופעים, לכך נזקק הוא לקנים שיתמכו בו ולסניפים בתוכם יינתנו הקנים, שהרי אין הלחם יכול לעמוד מכח עצמו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר׳ חנינא] שצורת לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה, יש לשאול: סניפין למה לי? שהרי הלחם יכול לעמוד בעצמו! ומשיבים: נזקקים אנו לסניפים, ובתוכם קנים כדי לשאת על גביהם את הלחמים, שכן אם היו הלחמים מונחים זה על גבי זה, ללא הפרדה של קנים, אגב יוקרא [מתוך כובדו] של הלחם — היה הלחם המונח תחתיו תלח [נשבר].

רש"י

היינו דבעינן סניפין שאין שולי הלחם רחבים ואינו יושב:

אגב יוקרא דלחם שזה מונח על זה מכבידו:

תלח נשבר כמו תילחי תילחי (חולין דף נג:):

תוספות

תלח כמו נפל תילחי תילחי דפרק אלו טרפות (חולין דף נג:):

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין. אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה, סְנִיפִין הֵיכָא מַנַּח לְהוּ, אַאַרְעָא מַנַּח לְהוּ?! אִין, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן מוּנָּחִין, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּמִין תֵּיבָה פְּרוּצָה – סְנִיפִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע מוּנָּחִין.

ושבים ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר, ר׳ יוחנן] כי צורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת — מובן הדבר כי הסניפין על גבי השלחן היו מונחין, לצורך תמיכה בלחמים המשופעים, לבל יפלו ארצה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, ר׳ חנינא] כי צורת לחם הפנים היתה כמין תיבה פרוצה, וצורתם היתה מרובעת, כאשר יתרת אורכם, היוצאת אל מחוץ לשולחן, עולה כלפי מעלה בזקיפה — את ה סניפין היכא מנח להו [היכן מניח אותם]? וכי אארעא מנח להו [על הארץ מניח אותם]? ומשיבים: אין [כן], שהרי כך אמר ר׳ אבא בר ממל: לדברי האומר כמין ספינה רוקדת — סניפין על גבי שלחן היו מונחין, לדברי האומר כמין תיבה פרוצה — סניפין על גבי קרקע היו מונחין.

רש"י

סניפין על גבי שלחן מונחים ודעגיל להו כדאמרן:

אלא למ״ד כמין תיבה פרוצה והוו הדפנות שוות וזקופות תו לא מצו סניפין למיתב על השלחן:

כְּמַאן אָזְלָא הָא דַּאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַלֶּחֶם מַעֲמִיד אֶת הַסְּנִיפִין, וְהַסְּנִיפִין מַעֲמִידִין אֶת הַלֶּחֶם? כְּמַאן דַּאֲמַר כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת.

ומבררים: כמאן [כשיטת מי] מבין החכמים הללו, אזלא הא [הולכת ברייתא זו] שאמר ר׳ יהודה: הלחם הריהו מעמיד את הסניפין, והסניפין הריהם מעמידין את הלחם, שנשענים הם זה על זה? כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שצורת לחם הפנים היתה כמין ספינה רוקדת, כשיטת ר׳ יוחנן. שהרי לשיטת ר׳ חנינא, עמדו הסניפים על הארץ, ולא נזקקו לתמיכת הלחם.

רש"י

הלחם מעמיד את הסניפין ששיפועו של לחם מונח על קיפולו של סניף כדאמר דעגיל מיעגל והסניף מעמיד הלחם שלא יפול: