רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל דָּחֲקוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין וְנִכְנְסוּ לָעֲזָרָה בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, בְּשָׁעָה שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין,

ר׳ אליעזר אומר: יכול יהא הדין, שאם דחקו (נדחקו בכח) ה זבין ו המצורעין, ונכנסו לעזרה שבמקדש, ב קרבן פסח הבא בטומאה (שהיו רוב העם טמאים למת), אף שלכתחילה אסור להם להיכנס לשם, יכול יהו חייבין משום טומאה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש״ (במדבר ה, ב), שהקיש הכתוב טמא מת לטמא הצרעת והזיבה ללמדנו: בשעה שטמאי מתים משתלחין מן המחנה — אף ה זבין ו המצורעין משתלחין, וחייבים כרת על שהייתם שם.

אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – אֵין זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין.

אבל כאשר אין טמאי מתים משתלחין, כגון שהפסח בא בטומאה — אף אין זבין ומצורעין משתלחין, ואינם חייבים כרת על כך. ומעתה יש לומר, כי אף בשעת המסעות, כיון שאין טמאי מת משתלחים מן המקום שהיה בו מחנה שכינה, אף הזבים והמצורעים אינם משתלחים משם. והברייתא האומרת שבשעה שהוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים להיכנס למחנה שכינה הריהי כשיטת ר׳ אליעזר. ואילו הברייתא האומרת שאף בשעת המסעות הזבים והמצורעים היו משתלחים אל מחוץ למחנה, היא כשיטת חכמים.

מתני׳ אַחַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאַחַת לֶחֶם הַפָּנִים – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגֵי.

אחת (בין) שתי הלחם, ואחת (ובין) לחם הפנים — לישתן ועריכתן (סידורו של הבצק) נעשים בחוץ לעזרה, ו אילו אפייתן נעשית בפנים העזרה. ו אפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים אינן דוחות את השבת. ואילו ר׳ יהודה אומר: כל מעשיהם ואף לישתם ועריכתם נעשים בפנים העזרה. ר׳ שמעון אומר, לעולם הוי (היה) רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים הריהם כשרות אם נעשו ב תוך העזרה, ו הריהם כשרות אם נעשתה לישתם ועריכתם ואף אפייתם גם ב מקום הנקרא ב ית פאגי שמחוץ להר הבית. שלדעתו אף אפייתם יכולה להיות בחוץ.

גמ׳ הָא גּוּפָא קַשְׁיָא,

שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא לישתם ועריכתם הן של שתי הלחם והן של לחם הפנים נעשים מחוץ לעזרה, ואולם אפייתם נעשית בתוך העזרה. ומקשים על כך: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה].

אָמְרַתְּ ״לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ״ – אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ לֹא נִתְקַדְּשָׁה, ״וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים״ – אַלְמָא מִדַּת יָבֵשׁ נִתְקַדְּשָׁה! אָמַר רַבָּה: הִקְשָׁה אָדָם קָשֶׁה, שֶׁהוּא קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, וּמַנּוּ? רַב שֵׁשֶׁת.

שכן בתחילה אמרת כי לישתן ועריכתן נעשית בחוץ לעזרה — אלמא [מכאן] יש ללמוד שמדת יבש (כלי המקדש ששימשו למדידת הדבר היבש), דוגמת הסולת, לא נתקדשה, שהרי אם כלי מדידת היבש מקדש את הבא לתוכו — התקדש כבר הקמח המובא לשתי הלחם וללחם הפנים, ואין הוא יכול להיות נילוש ונערך בחוץ (שנפסל ביציאה אל מחוץ לעזרה). ו לאחר מכן שנינו במשנתנו כי אפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים נעשית דווקא בפנים העזרה, ולא מחוצה לה — אלמא [מכאן] יש ללמוד שמדת יבש נתקדשה! אמר רבה: שאלה זו הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל (כינוי לתלמיד חכם חריף ביותר), ומנו [ומי הוא] אותו תלמיד חכם? — רב ששת.

מַאי קַשְׁיָא? דִּלְמָא עִשָּׂרוֹן – לֹא מְקַדֵּשׁ, תַּנּוּר – מְקַדֵּשׁ!

ותוהים על שאלה זו: מאי קשיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] הכלי העשוי למדידת עשרון הקמח לצורך לחם הפנים ושתי הלחם אכן לא מקדש את הניתן בו, ואולם התנור מקדש את הנאפה בו, ולכך אפו אותם דווקא בעזרה!

אֶלָּא אִי קַשְׁיָא הָא קַשְׁיָא: ״וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים״ – אַלְמָא תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ, ״וְאֵין דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת״ – אִיפְסְלָה בְּלִינָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִקְשָׁה אָדָם קָשֶׁה, שֶׁהוּא קָשֶׁה כְּבַרְזֶל, וּמַנּוּ? רַב שֵׁשֶׁת.

אלא יש צורך לומר שאי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה הוא שקשה], ו הסתירה היא מחלק אחר שבמשנתנו: שנאמר בתחילה במשנתנו כי אפייתן של אלה נעשית בפנים — אלמא [מכאן] יש ללמוד שהתנור מקדש את הנאפה בתוכו. ו אילו לאחר מכן שנינו במשנתנו כי אין לישתם ועריכתם ואפייתם דוחות את השבת, ולפיכך צריך לעשות אותם מלפני השבת — אם כן, לאחר שנתקדשו איפסלה [נפסלת] היא בלינה, ככל קרבן שעבר עליו לילה, בלא שהוקרב על המזבח! אלא אמר רבא על שאלה זו כי כך הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל, ומנו [ומי הוא]? — רב ששת.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא מַאי ״מִבִּפְנִים״? בִּמְקוֹם זְרִיזִין.

אמר רב אשי על שאלה זו: מאי קושיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] אין התנור מקדש את הנאפה בתוכו, ואין שתי הלחם ולחם הפנים שנאפו בו נפסלים בלינה, ומאי [מה פירוש] הנאמר במשנתנו בענין אפייתם שהוא ״מבפנים״? — לאו דווקא בתוך העזרה, אלא במקום בו נמצאים כהנים הזריזין במלאכתם, האופים את אלה בזריזות, לבל יחמיצו.

וְהָא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא, מַה נַּפְשָׁךְ? אִי אֲפִיָּיה בָּעֵינַן זְרִיזִין – לִישָׁה וַעֲרִיכָה נַמִי [בָּעֵינַן] זְרִיזִין! וְאִי לִישָׁה [וַעֲרִיכָה] לָא בָּעֵינַן זְרִיזִין – אֲפִיָּיה נַמִי לָא בָּעֵינַן זְרִיזִין! אֶלָּא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא.

ומעירים: והא [וזו] שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא, כלומר, אינה אימרה נכונה, כי מה נפשך [רצונך]? בכל אופן שאתה רוצה קשה: אי [אם] לצורך מלאכת האפייה בעינן [צריכים אנו] כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך לישה ועריכה נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] כהנים ה זריזין במלאכתם. ואי [ואם] לצורך לישה ועריכה לא בעינן [אין אנו צריכים] כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך אפייה נמי לא בעינן [גם כן אין אנו צריכים] כהנים הזריזין במלאכתם. ואילו משנתנו מבדילה בין לישה ועריכה לבין אפיה! אלא צריך לומר שמה שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא, ואינה אימרה אמיתית.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בִּפְנִים״ [וכו׳]. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בַּר כָּהֲנָא: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ ״וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל אַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״,

שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר כי כל מעשיהן (לישתם, עריכתם ואפייתם) של לחם הפנים ושתי הלחם נעשים דווקא בפנים העזרה. ואילו ר׳ שמעון סבור כי כל מלאכתם יכולה להיעשות בחוץ. ובהסבר מחלוקתם אמר ר׳ אבהו בר כהנא: ושניהן מקרא אחד דרשו, שכן נאמר בדוד שבשעה שברח מפני שאול, בבואו אל אחימלך הכהן בנוב, וביקש ממנו לחם, ענהו הכהן "...אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש..." (שמואל א כא, ה), הוא לחם הפנים. והשיבו דוד "...ויהיו כלי הנערים קודש (=שטהורים הם), והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי״.

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בְּחוֹל אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אֲפוּ לֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: דֶּרֶךְ חוֹל קָא אֲפִיתוּ לֵיהּ? ״אַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״, אִיפְסִיל לֵיהּ בְּלִינָה.

ובפירוש הדברים נחלקו חכמים, שר׳ יהודה סבר כי ב יום חול אשכחינהו [מצאם] דוד את הכהנים בעת דקא אפו ליה [שהיו אופים אותו, את לחם הפנים]. אמר להו [להם] דוד לכהנים בשאלה: כיצד זה בדרך (ביום) חול קא אפיתו ליה [אתם אופים אותו]? שהרי בכך ואף כי היום יקדש הלחם בכלי (בתנור), הלא איפסיל ליה [יפסל לו] למחרת בלינה. ולכך אין אופים את לחם הפנים אלא בשבת. והרי שהתנור מקדש את הלחם, ולכן צריכה אפייתו להיות בפנים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: בְּשַׁבָּת אַשְׁכַּחִינְהוּ דְּקָא אֲפוּ לֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: לָא דֶּרֶךְ חוֹל בְּעִיתוּ לְמֵיעַבְדֵיהּ? מִידִי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ? שֻׁלְחָן הוּא דִּמְקַדֵּשׁ.

ואילו ר׳ שמעון סבר כי כך היו הדברים: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה [מצא אותם שהם אופים אותו], אמר להו [להם]: לא כך יש לעשות, שכן אין לאפות אותו בשבת, אלא בדרך (ביום) חול בעיתו למיעבדיה [צריכים אתם לעשותו]! ואין לחשוש מלאפות את הלחם ביום חול, שמא התנור מקדש את הלחם, וייפסל בלינה, שהרי מידי [וכי] התנור מקדש את הלחם?! והלא נתינת הלחם על השלחן הוא שמקדש אותו.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּבִשְׁעַת אֲפִיָּיה אַשְׁכַּחִינְהוּ? וְהָכְתִיב ״וַיִּתֵּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה׳״!

ותוהים על הסברו של ר׳ אבהו בר כהנא: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שבשעת אפייה של לחם הפנים אשכחינהו [מצא אותם] דוד? והכתיב [והרי נאמר] עוד באותו ענין ״ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ לשום לחם חום ביום הלקחו״ (שם ז). הרי משמע שדוד קיבל מהלחם שכבר הוסר מן השולחן!

אֶלָּא מַאי ״דֶּרֶךְ חֹל״ דְּקָא אֲמַר לְהוּ? הָכִי קָא אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵיכָּא לֶחֶם כִּי אִם ״לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה׳״.

אלא מאי [מה פירוש] הכתוב ״והוא דרך חל אף כי היום יקדש בכלי״ דקא [שהוא] אמר להו [להם, לכהנים]? — הכי קא [כך הם] אמרו ליה [לו]: ליכא [אין כאן] לחם חול, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳, והרי הם אסורים באכילה למי שאינו כהן.

אֲמַר לְהוּ: לָא מִיבָּעֲיָא הַאי, דְּכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ מִמְּעִילָה – דֶּרֶךְ חוֹל הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ הָאֵיךְ נַמִי דְּ״הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי״ הָבוּ לֵיהּ דְּלֵיכוּל,

אמר להו [להם] דוד לכהנים: לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] בהאי [זה] הלחם שכבר הוסר מהשולחן, שהוא מותר לי באכילה, שהרי כיון דנפק ליה [שכבר יצא לו] הלחם, לאחר שהוקטרו בזיכי הלבונה מ כלל איסור מעילה, מעתה דרך (דבר) חול הוא אצל הכהנים, ומותר אני באכילתו. אלא אפילו בלחם האיך נמי [האחר גם כן], זה שהיום יקדש בכלי, שנסדר היום על שולחן הפנים, מכל מקום הבו ליה דליכול [תנו לו, לי לאכול],