וְהָאִיכָּא מִסְגַּרְתּוֹ!

ומקשים עוד על דברי ר׳ יוחנן: והאיכא [והרי יש] גם את מסגרתו של השולחן, שגובהה טפח (כנאמר במעשה השולחן ״ועשית לו מסגרת טופח סביב״. שמות כה, כה), ומעליה היה מסדר את מערכות הלחם, ואם כן נמצא שהשולחן מקדש את הנמצא מעליו בגובה של טפח נוסף!

כְּמַאן דַּאֲמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה. וּלְמַאן דַּאֲמַר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה – פַּרְקוּדֵי הֲוָה מְפַרְקְדָא, וְלֶחֶם בְּגַוֵּיהּ דְּשֻׁלְחָן הֲוָה יְתִיב.

ומשיבים: דברי ר׳ יוחנן אלה הריהם כ שיטת מאן דאמר [מי שאומר] שמסגרתו של שולחן הפנים לא היתה מעל השולחן, אלא למטה, תחת טבלת השולחן, היתה המסגרת. ולא הוסיפה המסגרת כל גובה לדברים המתקדשים על ידי השולחן. ו מוסיפים כי אף ל שיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה — לא היתה המסגרת מוסיפה גובה לשולחן שכן לא היתה עומדת ישר, אלא פרקודי הוה מפרקדא [פרקדן, משופעת ונוטה לאחוריה], ו אילו הלחם בגויה [בתוך] השלחן הוה יתיב [היה יושב, מונח].

כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם סְנִיפִין, אֶלָּא מִסְגַּרְתּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן מַעֲמֶדֶת אֶת הַלֶּחֶם. אָמְרוּ לוֹ: מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה.

ומסבירים מהן אותן שתי דעות באשר למקומה של המסגרת בשולחן, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: ר׳ יוסי אומר: לא היה שם בשולחן כלל סניפין, שלא נזקקו לצורך העמדת הלחם לסניפים, אלא מסגרתו של השלחן היא שהיתה מעמדת את הלחם. הרי איפוא דעת ר׳ יוסי שמסגרת השולחן היתה למעלה, והלחם ניתן עליה. אמרו לו חכמים: אין כן הדבר, אלא סניפים היו בשולחן, ולא שימשה מסגרתו של השולחן להעמדת הלחמים עליה, שכן מסגרתו למטה ממנו היתה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַטָּה הָיְתָה, טַבְלָא הַמִּתְהַפֶּכֶת – טְמֵאָה.

למעלה שנינו מחלוקת ר׳ יוסי וחכמים בברייתא בשאלה היכן היתה נתונה מסגרתו של השולחן. ובענין זה עוד אמר ר׳ יוחנן: כלל הוא בדיני קבלת טומאה כי כלי עץ שאין להם בית קיבול (״פשוטי כלי עץ״) אינם מקבלים טומאה. ואולם למדנו (כמובא להלן) כי שולחן הפנים, אף שהיה עשוי מעץ הריהו מקבל טומאה. ומעתה נאמר, כי לדברי התנא האומר כי מסגרתו של השולחן למטה היתה (חכמים) ואין חלקו העליון של השולחן ראוי לשמש כבית קיבול, אפשר ללמוד מכאן בדין טבלא (משטח עץ רחב וישר) המתהפכת, שניתן להשתמש בה משני צידה, שהיא טמאה (ראויה לקבל טומאה). שאפשרות השימוש בצד האחר, מחשיב אותה כמי שיש לה בית קיבול.

לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מִסְגַּרְתּוֹ לְמַעְלָה הָיְתָה, טַבְלָא הַמִּתְהַפֶּכֶת – תִּיבָּעֵי לָךְ.

אבל לדברי ה תנא האומר כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה (ר׳ יוסי) ובית קיבול היה לשולחן, עדיין דין טבלא המתהפכת שאין לה בית קיבול לענין קבלת טומאה תיבעי [תישאל] לך.

מִכְּלָל דְּשֻׁלְחָן, בַּר קַבּוּלֵי טוּמְאָה הוּא?! כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכָל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה,

ודנים בדברי ר׳ יוחנן: מכלל דבריו שומעים אנו כי שלחן הפנים בר קבולי [בן קיבול, ראוי לקבל] טומאה הוא? ואולם יש לשאול, שהרי כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, שאינו מיטלטל ממקום למקום) הוא, ו כלל הוא ש כל כלי עץ העשוי לנחת — אין מקבל טומאה.

מַאי טַעֲמָא? דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן, מַה שַּׂק מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן, אַף כָּל מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן!

מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? שכן נאמר בכלים הראויים לקבל טומאה (במגע נבלת שרץ המטמא) ״וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר ייעשה מלאכה בהם..." (ויקרא יא, לב), ומכאן למדנו שכדי שכלי יהא ראוי לקבל טומאה דומיא [בדומה] לשק בעינן [צריכים אנו] שיהיה. מה שק הריהו דבר המטלטל ממקום למקום הן כשהוא מלא בדברים הנמצאים בתוכו, ו הן כשהוא ריקן — אף כל דבר כדי שיהא ראוי לקבל טומאה צריך שיהיה מטלטל הן כשהוא מלא ו הן כשהוא ריקן. ואין בכלל זה כלי עץ העומד במקום אחד, ואינו מיטלטל, וכשולחן הפנים!

שֻׁלְחָן נַמִי מִטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן. כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״? ״טָהוֹר״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא.

ומשיבים: שלחן הפנים נמי [גם כן] הריהו מטלטל כשהוא מלא ו כשהוא ריקן, וכ דברי ריש לקיש. שכך אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מה מלמדנו זה שנאמר] בלחם הניתן על השולחן הפנים ״ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה׳ " (שם כד, ו)? שהרי מתוך שהדגיש הכתוב כי הרי זה ״השלחן הטהור״ — מכלל דאיכא [מכאן נסיק שיש] אפשרות גם שיהיה השולחן טמא. ואולם על כך יש לשאול, כיצד הוא יכול לקבל טומאה והלא אינו מיטלטל!

אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם, וְאוֹמְרִים לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם.

אלא, מלמד ש היו הכהנים מ גביהין אותו את השולחן ממקומו, ל צורכם של עולי הרגלים הבאים למקדש, ומראין בו מרחוק את הלחם הנתון עליו, ואומרים להם: ראו כמה גדולה היא חיבתכם לפני המקום.

כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.

ומה היה בשולחן שיש בו להראות חיבתם לפני המקום, כדברי ר׳ יהושע בן לוי, שכך אמר ר׳ יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, שהיה הלחם טרי וחם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת, כדרך שהיה טרי וחם כ שעת סידורו בשבת שעברה. ש כן נ אמר בלחם הפנים שהוסר מהשולחן, שניתן לדוד בשעה שברח מפני שאול "...לחם הפנים המוסרים מלפני ה׳ לשום לחם חם ביום הלקחו״ (שמואל א כא, ז). ומאחר והיה שולחן הפנים מוגבה כדי להראותו לעם הרי שהיה מיטלטל, ולכך הריהו ראוי לקבל טומאה.

וְתֵיפּוֹק לִי מִשּׁוּם צִיפּוּי! מִי לָא תְּנַן: הַשֻּׁלְחָן וְהַדּוּלְבְּקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ אוֹ שֶׁחִיפָּן בְּשַׁיִישׁ, וְשִׁיֵּיר בָּהֶן מְקוֹם הַנָּחַת כּוֹסוֹת – טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוֹם הַנָּחַת חֲתִיכוֹת.

ושואלים: ולשם מה נצרכים אנו להוכיח כי השולחן היה מיטלטל, ותיפוק לי [ושיצא, ותילמד לו] שהוא ראוי לקבל טומאה, משום ציפוי הזהב שהיה לשולחן, שבשלו הוא נחשב ככלי מתכת, הראוי לקבל טומאה אף שאינו מיטלטל ממקום למקום. שהרי מי לא תנן [האם לא שנינו] במשנה במסכת כלים כי השלחן והדולבקי (שולחן קטן עליו עורכים את דברי המאכל והשתיה קודם הגשתם לאוכלים על שולחן הסעודה) שנפחתו (נחסר חלק מהם) או שחיפן (ציפה אותם) ב משטח של שייש שהוא ציפוי אבן (וכלי אבנים אינם מקבלים טומאה), ו אולם שייר בהן מקום שאותו לא ציפה באבן שיש, ויש באותו מקום שיעור כדי הנחת כוסות השתייה — הרי הם עדיין טמאין (ראויים לקבל טומאה). ר׳ יהודה אומר: אין די בשיור מקום הנחת כוסות כדי שיהיו השולחן והדולבקי ראויים לקבל טומאה, אלא צריך שישייר בהם מקום שיש בו כדי הנחת חתיכות מאכל (לחם ובשר).

שִׁיֵּיר – אִין, לָא שִׁיֵּיר – לָא!

ונדייק מכאן: אם שייר בשולחן ודולבקי מקום ללא ציפוי השיש — אין [כן], עדיין ראויים הם לקבל טומאה, ואם לא שייר מקום ללא ציפוי שיש — הריהם לא מקבלים טומאה. ומכאן נלמד כי איננו דנים את השולחן לפי החומר שהוא עשוי בו, אלא לפי הציפוי. ומעתה, אף שולחן הפנים, בהיותו מצופה זהב, הריהו ראוי לקבל טומאה!

וְכִי תֵּימָא: כָּאן – בְּצִיפּוּי עוֹמֵד, כָּאן – בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: בְּצִיפּוּי עוֹמֵד אוֹ בְּצִיפּוּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד? בְּשֶׁחִיפָּה אֶת

וכי תימא [ואם תאמר] שאין להשוות בין ציפוי שולחן הפנים לבין ציפוי השיש על השולחן והדולבקי, שכן כאן בשולחן ודולבקי מדובר בציפוי עומד (קבוע), שקיבעו במסמרים את ציפוי השיש לשולחן ולדולבקי, ולכך ביטל הציפוי את דינם הקודם, ומעתה נחשבים הם לכלי אבנים. ואילו כאן בשולחן הפנים מדובר בציפוי זהב שאינו עומד (מקובע במסמרים), ולכך אין השולחן נחשב בגלל ציפוי זה ככלי מתכת. ו אולם על כך יש להקשות, שכן הא בעא מיניה [הרי שאל אותו] ריש לקיש מר׳ יוחנן בבירורה של משנה זו שבמסכת כלים, האם היא מדברת דווקא בציפוי עומד או אף בציפוי שאינו עומד? וכן האם מדובר בה דווקא ב מקרה שחיפה בשיש אף את