וְחֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ״. ״חֵיק הָאַמָּה״ – זֶה יְסוֹד, ״אַמָּה רֹחַב״ – זֶה סוֹבֵב, ״וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד״ – אֵלּוּ קְרָנוֹת, ״זֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ״ – זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב.

וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח״ (יחזקאל מג, יג). ומסבירים את חלקו הראשון של הנאמר בכתוב זה במזבח החיצון: ״חיק האמה״ — זה הוא יסוד המזבח, הנמצא בתחתיתו של המזבח, שרוחבו אמה וגובהו אמה; ״אמה רחב״ — זה הוא הסובב את המזבח, הנמצא בגובה חמש אמות של המזבח, שהיה רוחבו אמה; ״וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד״ — אלו הן קרנות הנמצאות בגובה המזבח, שהיה גובהן ורוחבן אמה. ואת חלקו השני של הכתוב אין מפרשים במזבח הנחושת, אלא מה שנאמר ״זה גב המזבח״ — הרי זה מזבח הזהב, שהיה אורכו ורוחבו אמה. שכל האמות הללו היו של חמישה טפחים. ובכך נחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה, ש

רַבִּי מֵאִיר סָבַר: זֶהוּ בָּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה, הָא כָּל אַמּוֹת כֵּלִים – בָּאַמָּה בַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כָּזֶה יְהוּ כָּל אַמּוֹת כֵּלִים.

ר׳ מאיר סבר כי ההדגשה בכתוב ״זהו״ (״זה גב המזבח״) באה להורות כי דווקא מזבח הזהב הוא הנמדד באמה בת חמשה טפחים, ומכאן נסיק: הא [הרי] שכל אמות הכלים האחרים שבמקדש נמדדות באמה בת שש טפחים. ו אילו ר׳ יהודה סבר כי הכתוב ״זה גב המזבח״ בא להורות כי כזה (באופן זה) יהו נמדדות גם שאר כל אמות הכלים שבמקדש.

קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ: מִיסוֹד וְעַד סוֹבֵב – בָּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה בְּגוֹבַהּ, וּמַאי ״חֵיק הָאַמָּה וְאַמָּה רֹחַב״? הָכִי קָא אָמַר: מֵחֵיק הָאַמָּה וְעַד רוֹחַב בָּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה.

ועתה נפנים לבירורו של האמור בפסוק זה. קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר בפירוש הדברים כי כוונתם לענין מדידת גובהם של חלקי המזבח, שמיסוד המזבח ועד הסובב מודדים באמה בת חמשה טפחים בגובה המזבח. ומאי [ומה פירוש] הכתוב ״חיק האמה ואמה רחב״? הכי קא אמר [כך הוא אומר]: מחיק האמה (=מיסוד המזבח) ועד אמה רוחב (=הסובב) — נמדדים באמה בת חמשה טפחים.

גּוֹבַהּ הַמִּזְבֵּחַ כַּמָּה הָוֵי? עֶשֶׂר אַמּוֹת. שִׁית בְּנֵי חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְאַרְבָּעֵי בְּנֵי שִׁיתָּא שִׁיתָּא.

ואולם על כך יש להקשות: שהרי גובה המזבח כולו כמה הוי [הוא]? עשר אמות, ומעתה, לאופן זה שנאמר עתה, נמצא כי שית [שש] אמות מהן (מרצפת העזרה, מקום המזבח, ועד לכניסת הסובב) הריהן באמות שהן בני חמשה חמשה טפחים, ובכללן יש איפוא שלושים טפחים. ו אילו ארבעי [ארבע] האמות שמעליהן בגובה המזבח, מכניסת הסובב ועד שפת הקרנות (שלוש אמות למזבח, וגובה אמה נוסף של הקרנות) הריהן בני שיתא שיתא [ששה ששה] טפחים. והרי זה עשרים וארבעה טפחים.

מִזְבֵּחַ כַּמָּה הָוֵי? חַמְשִׁין וְאַרְבָּעָה. פַּלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ כַּמָּה הָוֵי? עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה. מִקְּרָנוֹת וְעַד סוֹבֵב כַּמָּה הָוֵי? עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. כַּמָּה בְּצִיר לְפַלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ? תְּלָתָא, וּתְנַן: חוּט שֶׁל סִקְרָא חוֹגְרוֹ בָּאֶמְצַע, כְּדֵי לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים.

ולפי זה נמצא שהמזבח כמה טפחים הוי [הוא] גובהו? חמשין [חמישים] וארבעה טפחים. ומעתה, גובה פלגיה [חציו] של המזבח כמה טפחים הוי [הוא]? עשרים ושבעה טפחים. ושיעור הגובה מ שפת ק רנות המזבח ועד הסובב כמה טפחים הוי [הוא]? עשרים וארבעה (כשיעור ארבע אמות שכל אחת מהן היא בת ששה טפחים). ומעתה, כמה טפחים בציר [חסר] לעשרים וארבעה הטפחים הללו כדי להגיע לפלגיה [לחציו] של המזבח? תלתא [שלושה] טפחים. ו אולם על כך יש להקשות, שהרי תנן [שנינו במשנה] כי חוט של סקרא (צבע אדום) היה חוגרו (משורטט) באמצע המזבח, כדי להבדיל בין דמים העליונים (דמי הקרבנות שדינם להינתן על חלקו העליון של קיר המזבח) לדמים התחתונים (דמי הקרבנות שדינם להינתן על חלקו התחתון של קיר המזבח).

אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא גַּבֵּי עוֹלַת הָעוֹף: הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית [מִזְרָחִית], וּמוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל וּמוֹצֶה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְאִם עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה מֵרַגְלָיו אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – כְּשֵׁירָה.

אלא מעתה שאמרנו כי בין הסובב לבין חוט הסיקרא (הנתון בחצי המזבח) יש מרחק של שלושה טפחים, הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] גבי [אצל, בענין] דרך הקרבתה של עולת העוף (שהיא מן הקרבנות שדמיהם ניתנים בחלקו העליון של קיר המזבח): היה הכהן עולה בכבש המזבח (הנמצא בדרום המזבח) אל המזבח, ו כאשר הגיע לסובב הוא פנה ימינה לסובב, ו שם היה מהלך לכיוון מזרח, וכך הוא בא לו בתחילה לקרן דרומית מזרחית, שהוא מקום מליקתה של עולת העוף. ומולק (חותך בצפורן שבאגודל ידו הימנית) את ראשה של עולת העוף, ממול ערפה (מאחורי צוארה), ומבדיל את הראש מן הגוף. ומוצה את דמה על קיר המזבח, שמצמיד את בית מליקתה ולוחץ באופן שיימצה מדמה על המזבח. ואם הכהן עשאה את מיצוי דם עולת העוף שלא במקומו הראוי, אלא למטה מ מקום עמידת רגליו של הניצבות בסובב, אפילו אמה אחת — עולת העוף כשירה, שכן ניתנו דמיה במקום שהוא עדיין למעלה בחציו העליון של המזבח.

הָא קָא יָהֵיב עֶלְיוֹנָה לְמַטָּה מִשְּׁנֵי טְפָחִים!

ואולם לשיטתך שבין הסובב לחוט הסיקרא מרחק של שלושה טפחים בלבד, זה הממצה את דמי עולת העוף במרחק של אמה בת חמישה טפחים מתחת לסובב — הא קא יהיב [הרי הוא נותן] את הדמים של ה עליונה (קרבנות שדין דמם להינתן בחלקו העליון של המזבח) למטה משני טפחים (מתחת לחוט הסיקרא), והרי זה בחלקו התחתון של המזבח!

אֶלָּא ״חֵיק הָאַמָּה״ – כְּנִיסָה, ״אַמָּה רֹחַב״ – כְּנִיסָה, ״גְּבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב״ – כְּנִיסָה.

אלא מכאן שיש לחזור מהבנת הכתוב כמתייחס לגובה המזבח, ויש לפרשו כמדבר ברוחב הכניסות של חלקי המזבח. וכך יתבאר הכתוב: ״חיק האמה״ — זה רוחב הכניסה של היסוד פנימה אל תחום המזבח, שהיא רחבה חמישה טפחים. ״אמה רחב״ — זה רוחב הכניסה של הסובב, שאף הוא חמישה טפחים. ״גבולה אל שפתה סביב זרת האחד״ — זה רוחב הכניסה של הקרנות, שאף הן של אמה בת חמישה טפחים.

מִזְבֵּחַ כַּמָּה הֲוָה לֵיהּ? שִׁיתִּין. פַּלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ כַּמָּה הָוֵי? תְּלָתִין. מִקְּרָנוֹת וְעַד סוֹבֵב כַּמָּה הָוֵי? עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. כַּמָּה בְּצִיר לְפַלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ? שִׁשָּׁה. וּתְנַן: אִם עֲשָׂאָהּ לְמַטָּה מֵרַגְלָיו אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת – כְּשֵׁרָה.

ומעתה יובן הדין האמור בעולת העוף, שגובה המזבח הוא עשר אמות (שכל אחת היא בת ששה טפחים) כמה טפחים הוה ליה [יש לו]? שיתין [שישים]. ולפי זה, פלגיה [חציו] של גובה המזבח כמה טפחים הוי [הריהו]? תלתין [שלושים]. הגובה מ שפת הקרנות ועד הסובב כמה טפחים הוי [הריהו]? עשרים וארבעה. ומעתה, כמה טפחים בציר [חסר] לעשרים וארבעה הטפחים הללו על מנת להגיע לפלגיה [לחציו] של המזבח, שהוא שלושים טפחים? ששה טפחים. ו אכן כך גם תנן [שנינו] בדין עולת העוף שאם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת, שהיא ששה טפחים — הריהי כשרה, שהרי עדיין ניתנו הדמים במחציתו העליונה של המזבח. ונמצא החשבון עולה יפה.

בְּמַאי אוֹקִימְתָּא? בִּכְנִיסָה. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַת לָהּ בִּכְנִיסָה? וְהָא תְּנַן: מִזְבֵּחַ הָיָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עַל שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, עָלָה אַמָּה וְכָנַס אַמָּה – זֶהוּ יְסוֹד. נִמְצָא שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים,

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] עתה את הכתוב? ב רוחב הכניסה של היסוד והסובב והקרנות אל תוך תחום המזבח, ו אולם מי מצית מוקמת לה [האם אתה יכול להעמיד אותה] בכניסה? והא תנן [והרי שנינו במשנה במסכת מידות] כי המזבח היה עשוי כעין ריבוע על גבי ריבוע: מידותיו של הריבוע התחתון היו שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה, עלה ריבוע זה לגובה אמה וכנס (ונכנס) כלפי פנימה מכל צידיו ברוחב אמה עד לתחילת בנין הריבוע שעל גביו — זהו הנקרא יסוד המזבח. נמצא כי מידותיו של הריבוע השני הינן שלשים אמה על שלשים אמה.

שְׁלֹשִׁים וּשְׁנֵי טְפָחִים הָוֵי!

ומעתה אם אכן רוחב כניסת היסוד הוא באמה בת חמישה טפחים, ולא ששה, נמצא איפוא שמידותיו של הריבוע השני, מעל היסוד אינן שלושים אמה על שלושים אמה, אלא שלשים אמה ו עוד שני טפחים (טפח נוסף מצד זה וטפח נוסף מצד זה) הוי [הוא], שהרי המזבח נמדד באמה בת ששה טפחים, ואם הכניסה של היסוד נמדדה באמה בת חמישה טפחים נמצא שרוחב המזבח פרט ליסוד הוא מאה ושמונים ושתים טפחים, שהם שלושים אמות וטפחיים.

וְתוּ, ״עָלָה חָמֵשׁ וְכָנַס אַמָּה – זֶהוּ סוֹבֵב, נִמְצָא עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה עַל עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה״. עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה וְאַרְבַּע טְפָחִים הָוֵי!

ותו [ועוד] יש להקשות על הסבר זה, שהרי שנינו עוד בהמשך אותה משנה כי הריבוע השני שבמזבח עלה לגובה חמש אמות, ו שם אף הוא כנס כלפי פנים ברוחב אמה עד לתחילת הריבוע שעל גביו. וזהו הריבוע השני, הוא המכונה סובב (שבניגוד ליסוד, הקיף את כל צידי המזבח). נמצא כי מידותיו של ריבוע זה הינן עשרים ושמונה אמות על עשרים ושמונה אמות. וכן יש לשאול: אם אמנם רוחב הכניסות של היסוד ושל הסובב הן באמה בת חמישה טפחים, נמצא איפוא שמידותיו של ריבוע זה עשרים ושמונה אמות ו עוד ארבע טפחים הוי [הוא], שנים היתרים על אמת היסוד, ושנים היתרים על אמת הסובב!

וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי אַמָּה – לָא חָשֵׁיב לֵיהּ. ״מְקוֹם קְרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ עַל עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ״

וכי תימא [ואם תאמר] בתירוץ השאלות הללו, כי אמנם אין אלה שלושים אמה מכוונות (מידותיו של היסוד) ועשרים ושמונה אמות (מידותיו של הסובב), שהרי נוספו עליהם שני טפחים (ביסוד), וארבעה טפחים (ביסוד ובסובב גם יחד). ואולם כיון שלא הוי [שאין זה] כדי מידת אמה שלימה, לכך לא חשיב ליה [לא חישב אותו התנא במסכת מידות], יש להקשות עוד: שהרי שנינו עוד באותה משנה כי מעל גבי ריבוע זה של הסובב, בארבע פינותיו, נבנו ריבועים בעלי חלל, לתוכם היו נכנסים דמים של הקרבנות הניתנים על קרן המזבח, והם הקרנות. והמקום של כל אחת מן ה קרנות הללו הריהו אמה מזה לאורך המזבח, ואמה מזה לרוחבו. ונמצא איפוא שמידתו של השטח הפנוי שעל גבי גג המזבח, חוץ משטח הקרנות עצמן והשטח שביניהן הוא עשרים ושש אמות על עשרים ושש אמות. ואולם אם נפרש בכתוב זה כי רוחב הכניסות היה נמדד באמה בת חמישה טפחים (ואף הקרנות, היו אמה בת חמישה טפחים, כמפורש בה), נמצא איפוא כי יש ברוחב המזבח ששה טפחים יתרים על מספר האמות הנזכרות במשנה במסכת מידות, שנים ליסוד, שנים לסובב ושנים לקרנות.

עֶשְׂרִין וְשֶׁבַע הֲווּ! לָא דָּק.

ומעתה השטח הפנוי על גבי גג המזבח הוא לא עשרים ושש אמות על עשרים ושש אמות, אלא עשרין ושבע אמות על עשרים ושבע אמות הוו [היו], שהרי זו אמה שלימה (ולא טפחים בודדים) הנוספת על הנאמר במשנה, ואותן לא היה התנא משמיט! ומשיבים: אכן לא דק [לא דייק] התנא, שראוי היה לשנות ״עשרים ושבע אמות על עשרים ושבע אמות״. וממשיכים ושואלים עוד ממה ששנינו באותה משנה, כי לפנים ממקום הקרנות היה מקום מיוחד המיועד להילוך רגלי הכהנים הסובבים את המערכה עצמה בשעת עבודה.

״מְקוֹם הִילּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה, נִמְצָא עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה״. עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה הֲוַאי!

ומידת מקום הילוך רגלי הכהנים שם היתה אמה מזה לאורך, ואמה מזה לרוחב. נמצא איפוא כי השטח הפנוי שנותר על גג המזבח היה עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, והוא מקום המערכה (מקום הקרבת הקרבנות). ויש לשאול, מאחר שללא מקום הילוך רגלי הכהנים היה השטח הפנוי עשרים ושבע אמות על עשרים ושבע אמות, עתה שהתמעט שטח זה באמה מכאן ואמה מכאן, הרי ששטח מקום המערכה עשרים וחמשה אמות על עשרים וחמש אמות הואי [הוא], ולא עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, כשנוי במשנה!

וְכִי תֵּימָא: הָכָא נַמִי לָא דָּק, וְהָא כְּתִיב: ״וְהָאֲרִיאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב רָבוּעַ״ – יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו״ – מְלַמֵּד שֶׁבָּאֶמְצָע הוּא מוֹדֵד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה לְכָל רוּחַ וְרוּחַ!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו כי הכא נמי [כאן גם כן] לא דק [לא דייק] התנא בדבריו — אינך יכול לומר כן, והא כתיב [והרי נאמר] עוד בהמשך אותו כתוב שבספר יחזקאל אודות מקום המערכה (״האריאל״) עצמה: ״והאריאיל שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב רבוע אל ארבעת רבעיו״ (יחזקאל מג, טז). יכול הוא באמת כך, ש מקום המערכה אינו אלא שתים עשרה אמה על שתים עשרה אמה בלבד? כשהוא, הכתוב, שב ואומר ״אל ארבעת רבעיו״ — הרי זה מלמד שבאמצע המזבח הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח ורוח. ונמצא ששטח מקום המערכה הריהו עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, ולא עשרים וחמש אמות על עשרים וחמש אמות!

וְכִי תֵּימָא: שִׁית מִינַּיְיהוּ מֵעִיקָּרָא בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה מַיְיתֵי לְהוּ, אִם כֵּן רַוְוחָא לָהּ עֲזָרָה!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו כי לא כל שלושים ושתים האמות על שלושים ושתים האמות (שבבסיס המזבח) היו שוות במידותיהן, אלא שעשרים ושש מהן אכן היו של ששה טפחים, ואולם שית [שש] אמות מינייהו מעיקרא [מהן, מתחילה, בבסיס המזבח] שבאמה בת חמשה טפחים מייתי להו [מביא, מדד אותן] — יש לדחות תשובה זו, שהרי אם כן נאמר, נמצא כי שטח בסיס המזבח הוא מאה ושמונים וששה טפחים שהם לא שלושים ושתים אמה על שלושים ושתים אמה, אלא שלושים ואחת אמה על שלושים ואחת אמה, ומעתה איפוא רווחא [התרחבה] לה העזרה (בה עומד המזבח) באמה נוספת.

דִּתְנַן: כָּל הָעֲזָרָה הָיְתָה אוֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע עַל רוֹחַב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב מֵאָה שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע: מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל – אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, וּמְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים – אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה, הַמִּזְבֵּחַ – שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם, בֵּין אוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ – עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַמָּה, הַהֵיכָל – מֵאָה אַמָּה, אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה – אֲחוֹרֵי בֵית הַכַּפּוֹרֶת!

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת מידות]: כל העזרה מתחילת עזרת ישראל ועד לאחורי בית קודש הקדשים היתה אורך מן המזרח למערב מאה ושמונים ושבע אמה על רוחב מן הצפון לדרום מאה ושלשים וחמש אמה. ומפרטים: כיצד אורך העזרה ממזרח למערב הוא מאה שמונים ושבע אמות: עזרת ישראל, שהיא מקום דריסת רגלי ישראל — אחת עשרה אמה מתוך אורך העזרה כולה. ו לפנים ממנה עזרת כהנים, שהיא מקום דריסת רגלי הכהנים (שאסור לישראל להיכנס לשם), ועד למקום המזבח — אף הוא אחת עשרה אמה. אורך המזבח עצמו — שלשים ושתים אמה. בין אולם ולמזבח — עוד עשרים ושתים אמה. ההיכל (וקודש הקדשים בכללו) — מאה אמה. ועוד אחת עשרה אמה נוספים מחוץ להיכל ל אחורי בית הכפורת. ונמצא אם כן אורך כל העזרה מאה ושמונים ושבע אמות, ואולם לפי דבריך, אורך העזרה הוא מאה שמונים ושמונה אמות!

אֶלָּא ״חֵיק הָאַמָּה״ – בְּגוֹבְהָהּ, ״אַמָּה רֹחַב״ – כְּנִיסָה, ״גְּבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב״

אלא חוזרים אף מדרך פירוש זו של הכתוב ביחזקאל (מג, יג), ומציעים לפרש כך את הכתוב: ״חיק האמה״ — דיבר הכתוב ב שיעור גובהה של האמה שביסוד. ״אמה רחב״ — דיבר הכתוב בשיעור הכניסה של הסובב. ״גבולה אל שפתה סביב״ —